חטיבת ביניים ‘נווה יהונתן’ ברמלה

  לפני שלוש שנים פנתה אליי שלי קרן, מנהלת חטיבת ביניים 'נווה יהונתן' ברמלה והיה לה רעיון שהתאים לי בול: להפוך את המורים למורים-מאמנים. לשלב בין הוראה לאימון. לתת זווית חדשה ושונה לתפקיד ולתפקוד המורה. היא האמינה שזה הדבר הבא בחינוך, ולא נזקקה למאמץ מיוחד לשכנע אותי להיפגש.
נפגשנו בבית הקפה השכונתי, גלגלנו רעיונות וניסינו לגבש תוכנית להכשרת מורים-מאמנים. להכניס לתחום ההוראה גישות אימוניות: לחשוב שונה, להקשיב אחרת, להמציא משחק חדש. המטרה הייתה שהתלמידים יהיו מעורבים, יניעו את עצמם, יתגברו על משברים, ישתפו פעולה, ייהנו מהלימודים.
אומרים שתזמון הוא קריטי בחיים. שלי פנתה אליי בדיוק בזמן, כמה ימים לאחר שחזרתי מסדנת Business Mastery של אנתוני רובינס באיי פיג'י. הייתי טרוד במציאת דרכים ליישום רעיון חדשני, שאני מטמיע מאז בארגונים, וניראה לי מתאים שהרעיון יתאים בול לבתי ספר: הופכים את הלקוחות לאוהדים!
ביזנס וחינוך, אלו הן שתי דיסציפלינות שונות, אני מכיר בכך. אבל חשבתי שבמקרה זה אפשר להשאיל תכנים מעולם אחד ולהכילם בשני. אם רעיון האימון הושאל בהצלחה מתחום הספורט לתחומים נוספים כמו עסקים, למה שלא נתייחס לתלמידים כאל לקוחות. ניתן לנהל בית ספר על פי עקרונות ניהול עסקיים, לא בהקשר הפיננסי.
"אתם לא רוצים לקוחות", הדהד אנתוני רובינס במוחי, "אתם רוצים אוהדים". להתייחס לתלמידים כמו ללקוחות שיש ברצונך להפכם לאוהדים, זהו בהחלט רעיון מהפכני. זה אומר שתפקיד המורה הוא לא רק להעביר ידע, אלא להוסיף לתלמידים ערך. ללמד אותם ללמוד, לא "להעביר להם חומר". לא מכינים תלמידים לבחינות, אלא ממציאים יחד איתם משחק חדש, שיהפוך את הלמידה למהנה. מגדירים כללי משחק חדשים. מורה-מאמנת לא דוחסת חומר, אלא שואלת שאלות. מאפשרת לתלמידים להתבטא. ככל שהם מדברים יותר, המורה מדברת פחות.
כשנסעתי לראשונה לפגוש את שלי קרן, הכנסתי 'נווה יהונתן רמלה' ל-WAZE ויצאתי לדרך. אני מודה שאלמלא הטכנולוגיה לא הייתי מוצא את בית הספר, אבל גם לאחר שהמכשיר הודיע שהגעתי ליעד, לא ראיתי סביבי שום מבנה שדומה לבית ספר. מישהו הנחה אותי לחצות בשביל בין הבתים, וזה היה המפגש הראשון שלי עם 'נווה יהונתן'.
המציאות התאימה לציפיות. כל הדעות הקדומות שהיו לי על בית ספר ברמלה התאמתו. בביקור הראשון שלי, לא היה בסביבת בית הספר אפילו שלט הכוונה עם שם בית הספר. הסיפורים על הרקע הסוציו-אקונומי של התלמידים, יכולים למלא ספר שלם. לאביו של אחד מהם היה "מוסך", לפירוק מכוניות גנובות; לכמה תלמידים ילידי אוזבקיסטן הייתה דודה ששומרת עליהם. כשיש בעיות בלימודים המורה מזמינה את ההורים, אבל מגיעה הדודה. אותה דודה לעשרה תלמידים. מדובר במשפחות שהגיעו לארץ לקבל את סל הקליטה, ואת הכסף השקיעו בבניית בתים במולדת, באוזבקיסטן. בזמן שהם בניכר מפקחים על הבנייה, ה"דודה" מפקחת על הילדים.
יהודים, ערבים, רוסים, אוזבקים, אתיופים, כולם הצטופפו יחד באותה כיתה. תרבויות שונות, ערכים שונים, מכנה משותף - רובם גדלים בדלות ונמצאים כבר בשלב מוקדם של חייהם בפיגור ביחס למעגלים הסובבים אותם.
לפרויקט ששלי קרן יזמה ב'נווה יהונתן' היו מטרות מוגדרות: להוריד את רמת האלימות; לגרום לתלמידים לעמוד בבחינות ולהשלים אותן; להגדיל את אחוזי הנרשמים לתיכון, להקטין את שיעור התחלופה של המורים וכמובן שיפור בציונים.
מורה-מאמן קשוב יותר לתלמידים, מדבר בגובה העיניים. יוצר מרחב שיאפשר לתלמידים להתבטא. האינטראקציה עם התלמידים גורמת למורים להקשיב, להגיב, להתייחס, להיות חלק. מורה טוב הוא מורה שתלמידיו יונקים ממנו. מורות ב'נווה יונתן' דיווחו מקץ שנתיים לניסוי, שהן יכולות להעביר חצי שעה בכיתה ללא הפרעה. הן לא חשות שהן חייבות לדבר כדי למלא את "השקט המפחיד" בכיתה בתוכן מילולי.
אימון לחיים לא מבוסס על דיבור אלא על הקשבה. יותר שאלות, פחות תשובות. כשתלמיד עונה תשובה בכוחות עצמו, התשובה היא "שלו". חשוב שתלמיד לא ירים ידיים, לא יוותר, יישאר בכיתה עד לסיום המבחן, גם כאשר הוא לא יודע את התשובות לכל השאלות. לצורך זה נוכחות במבחן שתי מורות: אחת משגיחה, השנייה עוזרת למתקשים.
'נווה יהונתן' הפך לפרויקט מוביל באגף מו"פ ניסויים ויוזמות במשרד החינוך. המנהלת מוזמנת להרצות בכנסים ולהציג תהליכים שעוברים על בית הספר. התלמידים, ההורים, המורים, ראש העיר יואל לביא, משרד החינוך, כולם הפכו לאוהדים, אבל זו רק תחילת הדרך. כשמוצג רעיון חדש שלא היה מוכר קודם, כולם עוקבים אחר הנעשה בחשדנות. בשלב השני המורים מתחילים ליישם את הרעיון באופן הדרגתי. כל הצלחה מעודדת צעדים נוספים. מרכז פסג"ה הצטרף ונתן תמיכה לפרויקט. גם מכון וינגייט נרתם לסייע.
בשלב השלישי יש כבר תוצאות, גם התלמידים מאמינים בשינוי ומשתפים פעולה. חלק מהפעילויות מתקיימות לאחר שעות הלימודים, על חשבון זמנם של התלמידים, למרות זאת שיעור ההשתתפות הוא גבוה. בשלב הרביעי מתחילים לקרות דברים. גם מחוץ לבית הספר מתחילים להריח הישגים והצלחה, ורבים עומדים בתור לתרום ולעזור. צוותי טלוויזיה מתחילים לבקר בבית הספר, לתעד את ההצלחה. מי לא היה רוצה להופיע בסדרה בערוץ 2? כשמחלקים רווחים, כולם רוצים להשתתף. הבעיה לרתום את הסביבה לפרויקט אשר מצוי עדיין בחיתוליו. כאשר ההצלחה עדיין לא מובטחת.
תרומה לקהילה עונה לאחד משמונה הצרכים האנושיים הבסיסיים, שמניעים בני אדם לפעול בעוצמה - הצורך בתרומה. "נווה יהונתן" הוא רק אחד מהפרויקטים למען הקהילה שאני שותף להם.




צרו איתנו קשר :)