מגזין מליניאק 10 (20.2.24) מסכם ניצחון קשה לצפייה על פורטוגל, מנתח את ההורדה של ערן זהבי ודור פרץ לספסל, השינוי במעמדו של רובי קין, נזכר בשלום תקווה שזכה בדאבל במשחקו האחרון בקריירה, וגם: בודק מי המרוויחים והמפסידים שלושה שבועות אחרי הפרידה הכואבת של יוסי אבוקסיס מברק אברמוב.

קחו ממנו את המפתחות

מניסיוני כמאמן נבחרת ישראל אני יודע שאסור לזלזל בנבחרות כמו פורטוגל, כי גם אם תנצח את סלובניה, צרפת, גרמניה וספרד, מה שיזכרו לך זה ההפסד לפורטוגל, לטביה או שבדיה.

למשחקים כאלה אתה בא כפייבוריט, היריבה מתנפלת על הכדור כי זו ההזדמנות שלהם לגנוב קצת תהילה, בהתחלה אתה יכול ולא עושה את המקסימום, אחר כך אתה עושה את המקסימום אבל זה לא תמיד מספיק, פה טעות שם שריקה הזויה של שופט ונגמר.

אני מאמן, מאמין באימון, אי אפשר לבוא למשחק מוכנים בלי אימונים בכלל, אבל יש דברים אלמנטריים שאפשר לצפות משחקני נבחרת שיידעו גם בלי אימונים.  לא להצליח להכניס פעמיים כדורי חוץ למגרש זה לא הגיוני, לוותר כמעט על כל כדורי 50/50 זה לא בא בחשבון. אולי בגלל שהשחקנים שלנו משחקים בקבוצות ליד זרים שפוטרים אותם מחלק מהעבודה, הם כבר לא רגילים לסגור ולקחת ריבאונד.

כל השבוע חגגו בישראל את מעבר המפתחות לים מדר. מי המציא את השטות הזאת? בשביל מה לתת לו את המפתחות, בשביל שיכדרר בכל פוזשן 18 שניות בין הרגליים בלי שאף אחד יידע מה הולך לקרות?

שחקן מנוסה, וגם מאמן, צריכים להבין ש"המפתחות" הן גם מלכודת. ברור שההגנה הפורטוגזית תתמקד במדר, ואחרי שני פוזשנים יובילו אותו לפינות ויביאו שמירה כפולה. קבוצה שמגיבה מהר שוברת את ההגנה הזאת בקלות, אבל כשהשחקנים שנשארו חופשיים היו יובל זוסמן שמאבד כל כדור ועוז בלייזר שלא פוגע, נשאר רק רומן סורקין המצוין שקלע 10 נקודות ברבע הראשון עד שנפצע.

נועם יעקב שחקן צעיר ובר טימור לא בשיא הכושר, אבל מספיק בשביל להוריד מים מדר את הובלת הכדור, וכהוא התפנה קצת לנשום ועשה כמה פעולות חיוביות המפולת נעצרה.

נשארנו בתמונה וזה מה שחשוב, אבל איתי שגב שנותן בכל משחק 110 אחוז לא יספיק כנראה לניצחון על סלובניה.

אז אחרי שהורדתם יציקה מהראש שחקו כדורסל ואל-אל ישראל. 

לא זעזוע ולא נעליים.

הרהורי פרישה עולים בדרך כלל אחרי כישלונות, כי אף אחד לא פורש בשיא. הטבע האנושי הוא לצפות לעוד שיאים, עוד ריגושים, עוד כסף, למה לפרוש?

כשמגיעה הירידה ביכולת והגוף כבר לא מה שהיה, מי שרוצה למשוך את הקריירה עוד כמה שנים עדיף שיהיה ספורטאי קבוצתי. כי בכדורגל וכדורסל (אני יודע שיש גם  כדורמים וכדורעף) תמיד נמצאים סביבו עוד שחקנים, ובעיקר מאמן, שאפשר להפיל עליהם את הכישלונות.

ערן זהבי הוא לא רק מלך השערים של מכבי ת"א אלא פרנצ'ייז פלייר, שחקן שסביבו נבנתה הקבוצה כי אוהדים קונים מנויים בשביל לראות אותו משחק. הורדה של שחקן כזה לספסל מסמן תום עידן ועלולה לזעזע את המועדון.

זהבי הוא מסוג השחקנים שהבינו שהגוף הוא מכונה להדפסת כסף, ודואג לתחזק ולשמר אותו עד גיל מבוגר יחסית (36). לערן יש סטייל, הוא לא יסיים את הקריירה כמו יוסי בניון במכבי פ"ת ובית"ר ירושלים.

ההנהלה והמאמן יודעים שאפשר לדחות את השינויים בקבוצה עד גבול מסוים, בתקווה שזהבי סוף-סוף יבקיע, אבל כולם יודעים שזו אשליה כי עוד גול לא ישנה כלום. כמה פעמים זהבי היה צריך להחטיא ממצבים שפעם היה מבקיע מהם בעיניים עצומות, בשביל שרובי קין יגיע למסקנה שאם הוא לא יעשה מהלך רציני קין בעצמו ישלם ביוקר.

זוכרים את ההתלחשות בין ערן זהבי לדור פרץ על כר הדשא בירידה לחדרי ההלבשה בסמי עופר אחרי ההפסד למכבי חיפה? אף אחד לא יודע על מה הם התלחשו כי הם הסתירו את הפה, אבל כמעט כל מי שביקשתי ממנו לנחש היה בטוח שהם היפנו אצבע מאשימה אל רובי קין ושיטת המשחק שלו.

המאמן האירי שאב אומץ להוריד את הכוכבים שלו לספסל, כי מצא את עצמו נדחף אל הקצה. הכוכבים שלו לא מתפקדים, האוהדים והתקשורת נגדו, ולמרות שהפיטורים שלו לא עמדו על הפרק אפילו אם מכבי ת"א הייתה מפסידה בנתניה, קין הרגיש כנראה שזה או-אני-או-הם. הגיע הזמן לצעד אמיץ.

כשפרץ וזהבי מצאו את עצמם יושבים על ספסל המחליפים בנתניה היוצרות התהפכו. לא היו על הספסל לחישות בפה מוסתר כי שניהם ידעו שמצלמות הטלוויזיה מכוונות עליהם 90 דקות לבחון איך יקבלו הצלחות או כישלונות של המחליפים שלהם, ויש גם אפשרות שהם קיבלו את ההחלטה של קין כמו ספורטאים, ופרגנו כי מה יש לך להגיד כשהמחליפים שלך מנצחים 1:5?

רובי קין הוריד לעצמו ולקבוצה קוף גדול מהגב, ועכשיו כל האופציות פתוחות בפניו, כי את מה שהיה לו להוכיח הוא כבר הוכיח. הוא יכול להחזיר את שניהם או אחד מהם להרכב, או שלא. למרות ששניהם היו חלשים לאחרונה, הם לא גמרו את הקריירה ואין סיבה להפוך אותם לאויבים בשביל לצאת אבדאי.

אפשר להושיב כל שחקן על הספסל, אבל חשובה גם הדרך. רס"ר אחד היה צריך להודיע לאיציק שאביו נפטר. העמיד את כל הבסיס בשורה וביקש ממי שאביו נפטר שיצעד צעד קדימה. כשאף אחד לא זז צעק: איציק, אתה חירש?

אני מקווה זהבי ופרץ לא שמעו על הוצאתם מההרכב באסיפה הקבוצתית. רובי קין היה צריך לקח אותם לשיחה אישית ולהסביר למה הם על הספסל.

דוגמא לפרישה נכונה בשיא מספסל המחליפים הוא שלום תקווה, שסיים את הקריירה בהפועל ת"א בעונת 1999/2000, וזכה באליפות היחידה שלו במשחק האחרון. תקווה היה עולה בכל משחק ל-15-20 דקות, הופך את המשחק וחתום על שישה אסיסטים לניצחונות שהביאו להפועל ת"א דאבל.

גם ליאור רפאלוב הוא דוגמא לשחקן משמעותי שתורם בגיל 38.  

זלזול באינטלגנציה

כששחקנים ישראלים חתמו על חוזים באירופה, הם לא היו יכולים לצפות שתפרוץ מלחמה, והם ימצאו את עצמם במדינות שמוצפות בגל אנטישמיות. כשהמטה למלחמה בטרור ממליץ לא להבליט סממנים יהודיים, שחקני כדורגל וכדורסל לא יכולים לרדת מתחת לרדאר.

הפוליטיקה הייתה תמיד בתוך הספורט ואין הרבה לעשות נגד זה. זקני הדור ודאי זוכרים שישראל משתייכת לאזור האירופי כי זרקו אותנו מאסיה. מדינות ערביות ומוסלמיות סירבו לשחק נגדנו והעדיפו להפסיד טכני, ובשנים האחרונות מדינות המפרץ הבינו שבכסף אפשר לקנות אירוח מונדיאל, אליפויות עולם ומועדונים באירופה.

כשליאל עבדה ושגיב יחזקאל חתמו בסקוטלנד וטורקיה, לא הפכתי לאוהד של סלטיק גלאזגו ואנטליהספור וזה לא גרם לי לבזבז שעות בצפייה במשחקים של הליגה הסקוטית והטורקית. גם לא לקחתי קשה את הפיטורים של ברק בכר מהכוכב האדום. מאמן טוב, ניסה, לא הצליח, לקח בוחטה, חזר הביתה לחולון. לא נורא.

אהבתי כדורסל ואני עדיין אוהב, אבל קשה לי לחזור ולהתחבר ל-NBA כי התחרות שם היא לא אמיתית וליגה שאין ממנה ירידות זו בעיה. לפני שלושים שנים, למרות ששחקן ישראלי ב-NBA היה בגדר חלום, הייתי מתעורר בשלוש בלילה בשביל לנסוע למשפחת שנהב לראות שידור מטושטש בלייב.

כיום, למרות ששחקן ישראלי מוביל קבוצת NBA, לא אקום בלילה לראות משחק שמשודר אצלי בבית, בטח לא את משחק האולסטארס שהוא אירוע מביש.

43 הנקודות שקלע דני אבדיה הן אמיתיות אבל חשוב גם לשים כוכבית כדי להבין את ההקשר. פה ושם אני נתקל בתגובות ציניות, כי אם דני שלנו מסוגל לקלוע 43 נקודות זה כנראה לא משהו כזה גדול. אין מה לעשות, כאלה אנחנו, עם נבחר לא יירגע עד שיהיה לברון ג'יימס שלנו שיוביל את בוסטון סלטיקס לאליפות.

חשוב לדעת לנצל הזדמנויות. אבדיה קיבל הזדמנות לבלוט בקבוצה חלשה, והוא עושה את זה מצוין, אם אפשר בכלל לקרוא ל-וושינגטון וויזארדס קבוצה. אני מניח שבמשחק פלייאוף, שזה מעמד שוושינגטון לא יגיעו אליו העונה אם בכלל, לא ישאירו את דני למטווח חופשי והשומר שלו לא יפתח לו אוטוסטרדה לדאנק.

אבל גם אחרי שאמרתי את זה, לקלוע ארבעים נקודות למשחק זה הישג שרוב שחקני ה-NBA לא השיגו ולא ישיגו. דני כבר לא מחכה בפינה לפירורים מברדלי ביל. הוא מוביל את הכדור, מקבל את ההחלטות, ויש מצב שהוא יהיה שחקן משמעותי בקבוצה שאולי תיבנה בוושינגטון או בפרנצ'ייז אחר.

אני מבין את אלה שנרתמו למשוך עוד תשומת הלב להצלחה של דני אבדיה, אבל תגובות לציוצים בטוויטר וציטוטים מפודקאסטים, רק עושים את העבודה ההפוכה ותורמים ליחס הפרובינציאלי גם להצלחות.

הנה כותרת באתר ספורט שגרמה לי לחוש שמזלזלים באינטליגנציה שלי: דיא סבע הבקיע ממסירה של אנדרס אנייסטה.

בית"ר ת"א, פעם קבוצה מצוינת בליגה הראשונה, התדרדרה בשנות ה-60 עד לתחתית ליגה ב' מחוז דרום ויצאה למשחק חוץ באילת. את תוצאות משחקי הליגה הראשונה היו מדווחים בחדשות השעה שבע משה קשטן וחנוך קינן, ותוצאות הליגות הנמוכות היו רק למחרת בעיתוני יום ראשון.

שניים-שלושה מניינים של אוהדי בית"ר ת"א נהגו להמתין לקבוצה בבית קפה "לב אביב" בדיזנגוף פינת פרישמן, וסמוך לחצות הגיע האוטובוס. ראשון ירד ממנו מלך שערי הקבוצה אברהם "חולי" לוי, אחיו של שלמה לוי הגדול, שתיאר את החוויה שעבר.

חבר'ה, הבקעתי הרבה שערים בקריירה אבל כזה לא היה. קבלתי כדור באמצע המגרש עברתי שלושה שחקנים, עקפתי את המגן, שמתי לבלם בין הרגליים, הטעיתי את השוער שזינק ימינה, עקפתי אותו משמאל ונכנסתי עם הכדור לשער. נו חולי, וכמה נגמר? הפסדנו 7:1.

נזכרתי בחולי כי זו בדיוק הייתה גם התוצאה במשחק של דיא סבע, אבל תמצאו אותה רק אם תצללו למעמקי הטקסט.

הראש היהודי ממציא לנו פטנטים

שלושה שבועות חלפו מאז שיוסי אבוקסיס הבריז לברק אברמוב ואפשר כבר לערוך מאזן ביניים ולבדוק מי הרוויח ומי הפסיד מהמהלך.

הפועל ת"א, שהאמינה שמגע הקסם של יוסי יביא אותה למרחק נגיעה מהפלייאוף העליון, נמצאת שתי נקודות מהקו האדום.

יוסי אבוקסיס שהגיע להפועל ת"א כמציל, ממשיך לקבל כיפת ברזל מחבריו בתקשורת שמקפידים להכתיר אותו "אחד משלושת המאמנים הבכירים בישראל", אבל לא מסוגל לנצח את בני ריינה בבלומפילד.

לזכותו של אבוקסיס יאמר שהוא נפנף הצידה את חן סול – ההוא שכמעט מוריד את הפועל ליגה אבל שומר על ערכי המועדון שלי אין מושג מהם – והצליח להשאיר בהפועל ת"א את אלן אוז'בולט, היחיד שהיה מסוגל להכניס כדור קטן לשער ענק, וזה עדיין לא קורה אבל בוולפסון אופטימיים.

בית"ר ירושלים שגם היא ציפתה להצטרף למאבק על מקום בפלייאוף העליון, התדרדרה למרחק נקודה אחת מהקו האדום.

ולהשלמת גלריית המרוויחים, גל כהן, המאמן שהחליף את יוסי אבוקסיס וקיבל מברק אברמוב הבטחה שהוא יאמן את בית"ר ירושלים עד סוף העונה, החזיק מעמד שלושה משחקים והלך הביתה.

ואת מי החתים ברק אברמוב למאמן? ברק יצחקי שאין לו אמנם ניסיון באימון אבל הוא "יודע מה צריך בבית"ר ומאמין בעבודה קשה". מה צריך בשביל לאמן את בית"ר ירושלים? כלום. מספיק לדעת מה בית"ר צריכה. ואברמוב כל כך חושש שהמאמן-לא-מאמן יברח לו, שהוא החתים את יצחקי על חוזה לשנתיים וחצי! תבדקו בבקשה כמה מאמנים השלימו חוזה של שנתיים וחצי?

אז כמו  שאתם רואים המאבק של ברק אברמוב ביוסי אבוקסיס היה כל כך מוצלח שכולם הרוויחו, וזה מה שחשוב.

מזכיר לי את משחקי הפוקר בלילות שבת, כשהיינו קמים מהשולחן, סופרים את הכסף ומדווחים תוצאות. אני לא זוכר שמישהו סיים אי פעם ערב בהפסד, וכך כולם מורווחים ועליזים היו נוסעים לאכול סטייק בפיתה וחמוצים אצל "נלו האמיתי" ביפו.

Win-win-win-win   

 שבת שקטה לכולם והחזרה מהירה של כל החטופים הביתה

אריה מליניאק