הלם החזרה לקן הקוקייה
אני מקווה שזה אחד הדיווחים האחרונים על מצבי הרפואי, כי השבוע, חודשיים בדיוק לאחר השתלת מח עצם בגופי, הודיע לי פרופ' ישורון שמח העצם של הבן שלי איתי, שהיה בהתאמה של 50 אחוז בלבד כאשר הושתל, מתאים עכשיו ב-100 אחוז. אין לי מושג מה זה אומר, אני רק יודע ש-100 יותר טוב מ-50 ועכשיו מטפלים בתופעות לוואי שנוצרות מדחייה של הגוף את השתל או ההיפך.
אני בבית מרצון אבל יוצא כשצריך. פעמיים בשבוע לבילינסון לביקורת וטיפולים אם צריך, אבל לא מסיעים אותי. שיניתי את הגישה מ"תעשו ותביאו לי" ל"אני משחרר את אשתי והילדים לענייניהם אחרי חצי שנה קשה, ועושה כל מה שאני מסוגל בעצמי".
למה אני מסוגל? בתיאוריה להכל. נכון שארוחת צהריים לוקחת שעה וחצי ומקלחת שעה, אבל ממצב שהייתי חושב פעמיים לפני ששתיתי כוס מים כי זה יחייב אותי ללכת כמה צעדים לשירותים, אני כבר הולך כמעט חופשי רבע שעה רצוף, נוהג במכונית, עושה קניות קטנות בסופר, ולא ממהר לשום מקום.
המפגש עם "החיים" הכניס אותי קצת להלם. נכון שעברתי משכיבה במיטה בבית חולים לחיים שבחוץ, אבל חייתי כבר במציאות התזזיתית הזאת קודם, אבל רואה עכשיו את הדברים אחרת.
אנחנו חיים בבית משוגעים ומשלמים על זה בבריאות. לא היינו צריכים את "השבת השחורה" בשביל להבין שאנחנו בונים רב קומות אבל עקום.
קחו לדוגמא את יום אתמול, שהתחיל עם יומן כמעט ריק. אני לא מעמיס, הכל בסבבה. נקבע לי טיפול בשעה עשר בבוקר בבילינסון ואת הפגישה היחידה קבעתי באחת בצהריים בתל אביב. שום דבר לא קרה בזמן, הכל השתנה וזז, מילה זו לא מילה, שעה לא שעה.
מישהו שכח להודיע למישהי שהוסיפו לי עוד טיפול, אז לא הייתי ברשימה והכניסו אותי בלי תור באיחור. הרופא שינה בסך הכל תרופה אחת אבל נדירה. נסעתי לבית מרקחת, עומד בתור, אחד נדחף מהצד כי היה פה קודם, לשני יש רק שאלה. כרגיל. כשהגיע תורי הרוקחת באמת חפרה בכל בית המרקחת, התרופה נמצאת אבל היא מוזמנת למישהו. הכל בסדר, אבל למה לתת לי לעמוד שעה סתם?
לפגישה של 13:00 הגעתי ב-12:59, אני תמיד מגיע לפגישות לפני הזמן. עולה במעלית ואת מי אני אני פוגש? את המארח שלי, רק יורד לתפוס סנדוויץ' למטה. פגישתנו מתחילה רק ב-13:30 וזה מאלץ אותי לוותר על קנייה בסופר בדרך הביתה. מנשנש סנדוויץ' בעמידה כדי להספיק לבית המרקחת אחר שם איתרתי את התרופה. נפתח ב-16:00, אנסה בינתיים להזמין תור באתר כללית אבל כבר אין תורים. טס לקריית אונו והתור לבית המרקחת מגיע כבר לרחוב…
ב-17:00 אמיר גרובייס (לשעבר שחקן הפועל ת"א) מודיע שהוא יוצא משוהם לביתי לקחת ספר שרכש מזמן. להפתעתי יותר מ-100 איש רכשו את הספר באתר ואספו אותו מארון החשמל בביתי בתקופה שהייתי בבתי חולים!, אבל דחיתי אותו ל-18:00. קפה, עוגה, שיחה מעניינת.
בשבע בערב קרסתי לכורסה אחרי יום, שבעצם לא עשיתי בו כמעט כלום. הנחמה שזה היה על הזמן שלי ולא ביטלתי לאשתי או לבת שלי יום עבודה.
המעבר החד מבית חולים שמנוהל במדידה, דיוק, טיפול מקצועי ועבודת צוות (נכון שיש גם רשלנות ופדיחות שעולות לפעמים בחיי אדם), לחלטורת ה"יהיה בסדר" שבנויה מראש על בלגן שייפתר איכשהו בעזרת היצירתיות והיזמות שלנו, החלטורה הזאת היא הבסיס עליו נבנית תפאורה מקרטון.
ברגע האמת הוכח מה שכולנו יודעים, שמדינת ישראל לא מסוגלת לספק לאזרחים אפילו שירותים בסיסיים. אין תכנון, אין ביקורת על ביצועים, אין למידה מטעויות, והכי גרוע שאין סיכוי שזה ישתנה, כי אנשים טובים בורחים מהמערכת או נמנעים להיכנס אליה.
יש איים של מצוינות אבל ישראל היא מדינה של חרטה, קומבינה ופיתה. הכל חרטה, כולם עסוקים מבוקר עד ערב בקומבינות ובצהריים אוכלים משהו בפיתה.
לעולם לא נהיה שווייץ ולא פינלנד, אין צורך, אבל ישראל מתדרדרת לקצה השני של הסקאלה. אני קם בבוקר בתחושה שכל הזמן מישהו מנסה לעבוד עליי, למכור לי משהו שלא ביקשתי ולא הייתי צריך, שבעיות נפתרות ב" אח שלי, קח 10 אחוז הנחה ובוא נתקדם". בית משוגעים.
הרגיעו, וותרו, צאו קצת פראיירים, הורידו משימות לאחרים, פנו זמן למשפחה, כי מי שיגיע בסוף לצנתור זה אנחנו! או כמו שלימד אותי דוד מנחם:
אל תחליפו בריאות בכסף, כי אי אפשר להחליף בחזרה!!!
זהו שחררתי. את סיכומי 2023 תקראו באתרים אחרים
במגזינים שלי לא תמצאו סיכומי שנה. אין סיבה לבזבז זמן על השטות הזאת, כי מה ההבדל בין 31 בדצמבר ל-1 בינואר? אז למה אנשים מייחסים משמעות ליום הראשון בחודש או בשנה, או זוללים בסוף שבוע ומתחילים את הדיאטה מיום ראשון או מיום ההולדת?
כבר הסברתי לכם, המוח פועל בתבניות. החלטתם? אל תחכו, עשו את זה.
The time is always NOW
עניין של פרשנות
עוד מחזור ליגה בכדורגל עבר והמגמה רק מתחזקת. הפער בין מכבי חיפה למכבי ת"א צמח לעשר נקודות, האליפות בדרך לקריית שלום. נכון שמכבי ת"א הייתה זו שהבקיעה אתמול רביעייה ומכבי חיפה חילצה תיקו מהפועל פתח תקווה, אבל חיפה נתנה כמה משחקים שיצרו ציפייה שהפער יצטמצם וזה לא קורה.
הבעיה האמיתית היא של התקשורת, בעיקר ערוץ הספורט שמשדר את משחקי הליגה. לתקשורת שמוכרת רייטינג זו מכה שנוספת ל"מצב", כי ליגה לא תחרותית מאבדת עניין הרבה לפני סיומה הופכת ללא רלוונטית ומורידה את הרייטינג לקרקעית.
מה נשאר? ויכוח בין אוהדי מכבי ת"א, שממש לא מעניין אותם שרוב הניצחונות שלהם הושגו על חודו של גול, לבין אוהדי מכבי חיפה שמנסים להדביק לאליפות של מכבי ת"א כוכבית.
זה מחזיר אותי למכבי נתניה בימיה הגדולים, שהייתה מבקיעה שלישיות ורביעיות והייתה כל כך דומיננטית עד שהמאבק על מלכות השערים בליגה הייתה בין עודד מכנס לדוד לביא שניהם ממכבי נתניה.
מוטלה שפיגלר, אז המאמן, אמר לאחר אחד הקונצרטים ב"קופסה", שבמקום ניצחון 0:5 עדיף לו היינו מנצחים חמש פעמים 0:1.
זה בדיוק מה שמכבי ת"א עושה עכשיו.
תרומה ענקית עלולה להפוך להשתלטות עוינת
אלכסנדר ז'יקיץ' הוא מאמן נהדר, אין ויכוח. הדרך הקלה להפוך ל"מאמן גדול" היא לחתום בקבוצה גדולה ולהפוך מיד למכונת תארים. את אליפות ישראל לקח חיים שטרקמן שלא אימן אף קבוצה בחייו, כשהתמנה למאמן מכבי ת"א נכנס לרשימת המאמנים האלופים.
דז'יקיץ' הפך את הפועל ירושלים לקבוצה מגובשת וקשוחה, וגם ניצח משחקים גדולים וזכה בהישגים, ומה שייחד אותו זו הדרך שלו, הלא מקובלת בישראל – דרך ההגנה.
איך מודדים תרומה אמיתית של מאמן או מנהל? כשרואים איך נראית הקבוצה או הארגון אחרי שהוא עוזב. מצד אחד, כל הכבוד למה שהוא עשה והשיג, מצד שני, תראה איך ניראה מה שהוא השאיר אחרי שהוא עזב.
הסיבות לאי חזרתו לישראל של דז'יקי'ץ' בזמן מלחמה זה לא הסיפור. גם אני לא הייתי לוקח קבוצה באוקראינה אפילו הייתה משחקת באזור "בטוח". אני רוצה להתייחס לקדנציה של דז'יקיץ' בירושלים מזווית אחרת, היחסים שלו עם "המועדון".
המאמן הסרבי הוא דמות מיוחדת ואפילו מוזרה, אין ספק שהוסיף צבע ותרם כדורסל לקבוצה ולליגה גם אם הוא עף קצת לפעמים על עצמו. ממסיבת העיתונאים שאיל חומסקי הציג אותו, היה ברור שהוא מקבל יד הרבה יותר חופשית ממאמנים בדרך כלל, אבל הוא הרים את הכפפה והשפיע מאוד גם על השחקנים וגם על הניהול.
מצד אחד, חלומה של כל הנהלה שמאמן חזק יחזיק את הקבוצה קצר, ויפתור וגם ימנע בעיות עם שחקנים. עודד קטש עמד מהצד, לא התערב ואפילו לא דיבר, כשכל הזרים נקטו מרד והוא נאלץ לשחק בליגה בלי זרים. ההנהלה לא חשבה לערב אותו שידבר עם חלק מהזרים והוא זז הצידה. זה בסדר, למה להכניס ראש בריא? מי שבישל שיאכל את התבשיל.
דז'יקיץ' עבר עם הפועל ירושלים תקופה מאוד מורכבת – העברת הבעלות מאיל חומסקי ותרבות הניהול שלו, למתן אדלסון עם הגישה שלו (שאין לי מושג מה היא) והמיליארדים שספק כמה אמא שלו תשחרר לו.
אבל אני רוצה להתמקד ביחסים של דז'יקיץ' עם "המועדון". הכי נוח לבעלים, במיוחד בעלים חדש, לתת למאמן ששולט בקבוצה לשלוט, כולל בעניינים ניהוליים. אני לא באמת יודע מה קורה בהפועל ירושלים, אבל מבחוץ ניראה שהמאמן שלט גם במועדון.
לא מדובר בהחתמת שחקן אלא במדיניות. מאמן מחפש בדרך כלל הצלחה מיידית (ב-NBA התופעה כבר גובלת בבדיחה), ואילו בעלי הקבוצה אמורים להשקיע במבט לטווח הארוך.
בירושלים זה הפוך על הפוך. לאדלסון לא אמורה להיות בעיה להשקיע כמה מיליונים בשני כוכבי על שיהפכו אותה מהיום להיום לאטרקציה ברמה אירופית גבוהה, אבל דז'יקיץ' דרש וקיבל המשכיות לקידום אותו בסיס שבנה בעונה הבאה כי הוא מאמן שמייצר כימיה ולא קוסם שמג'נגל כוכבים.
האם מועדון יכול לתת למאמן לשלוט גם בניהול?
לבנות או למכור?
אז הנה מועדון שלא ייתן למאמן להתערב בהחלטות ובמדיניות, אבל לא מתוך בחירה אלא אולי מאילוץ כספי. זה לא רלוונטי למתן אדלסון.
הפועל ת"א בכדורגל ניראה ממש בסדר במשחקים האחרונים, למרות שמינו מאמן חסר ניסיון בשנקל, הפועל ת"א משתפת שחקני בית זולים וקוצרת פירות הצלחה פנטסטית של עומר בוקסנבוים ומיכאל זנדברג במחלקת הנוער, כניראה זה שילוב של ניהול ואימון מעולים עם שכבת גיל מוכשרת במיוחד. האשלה, מה עושים עם הטלנטים?
מועדון שיש לו מספיק כסף יכול ליהנות מהצעירים כמה שנים אחרי שהם עולים לקבוצה הבוגרת, בונה קבוצה על שחקני בית שגם מחברים את האוהדים לקבוצה וגם משחקים בשכר סביר, ואז רוכשים שחקנים שהם באמת חיזוק באותן עמדות בהן אין שחקני בית מספיק טובים.
אני לא מדבר על סופר טלנט כמו אוסקר גלוך, ש"לא עומדים בדרכו" ומחפשים עסקה מצוינת פיננסית ומקצועית בשביל השחקן. יש מועדונים שהמדיניות שלהם היא להשקיע בנוער ולמכור, כמו מכבי פתח תקווה למשל. מועדונים עשירים שנמצאים ממילא בטופ, יכולים לשמור על שחקני הבית לבנות איתם קבוצה ואז למכור.
הפועל ת"א מדשדשת כבר שנים במדמנת מרכז-תחתית טבלה, עם בעלים-אוהדים שנרתמים להנשים את הקבוצה, וזה מחייב אותם למכור שחקני בית כדי לשלם משכורות ולרכוש זרים בינוניים. האשמה על האוהדים המאוד דומיננטיים בניהול המועדון, שטרחו להבריח בעל הון כמו סמי סגול למשל, ונשארו עם "בעלים" עם כוונות טובות וכסף קטן.
כש"קבוצת מינצברג" רכשה את הפועל ת"א מקבוצת ניסנוב, היה ברור לי שהמועדון עובר מתפרנים לתפרנים. מי שצריך לגייס "קבוצה" כדי להשקיע כמה מיליונים במועדון כדורגל הוא תפרן. עד היום לא מובן לי מה המינצברגים האלה מחפשים כאן, זה ממש מסוכן למועדון.
אז להפועל היו 3-4 שחקנים בנבחרת הנוער החלומית במונדיאליטו, אבל סתיו למקין עבר לשחטאר, אושר דוידה כיכב נגדה בדרבי, והשרשרת מגיעה לעבר עד ל"נערי קשטן". אם היה להפועל ת"א גביר כמו מיץ' גולדהאר או יענקלה שחר, ערן זהבי היה חוזר מפלרמו להפועל ת"א.
געגועיי לבית ברנר
הסתלקותו של ענק
אני לא איש תרבות, גדלתי בביצת הספורט. המורה שלי לספרות שוש ווייץ העבירה אותי בקושי בציון שש בבגרות, למרות שהסבירו לה שאני שחקן חשוב בנבחרת "תיכון חדש" בכדורסל.
15 שנים מאוחר יותר אותה שוש ווייץ הייתה העורכת של העמודים שכתבתי למוספי ידיעות תקשורת בכל הארץ, בהם כתבתי על החיים, יחסים, אנשים, בלי קשר לספורט, מזווית ההתבוננות שלי.
מי שזיהה את הפוטנציאל שיש לחיבור בין ספורט לתרבות היה מולי שפירא שהלך לפני יומיים לעולמו. ענק תרבות שלקח איתו אוצר של ידע, חוויות ומורשת תרבות שהולכת ונעלמת, או במקרה הטוב נקברת בארכיונים בעולם בו כל בעל מכשיר סלולארי הופך בנפיחה לאושיית רשת.
במשך כ-25 שנים היה לי הכבוד לעבוד מדי שבוע עם מולי שפירא, ענק שהשפיע (וגם ייצג) תקופה בה הונחו (וגם פורקו) היסודות לתרבות הישראלית במובן הרחב של תרבות.
הוא לא מיחזר סיפורים ששמע יד שלישית אלא היה שם, ראה, שמע וחווה בעצמו מה קורה לפני וגם מאחורי הקלעים. הוא הבין שדיון בישיבת הנהלת התיאטרון הקאמרי לא שונה לפעמים בהרבה מישיבת הנהלת מכבי פתח תקווה.
האיש הזה הפך לחלק מעולמי, אמנם רק חלק קטן, אבל עשר דקות אחרי חדשות השעה עשר בבוקר בגל"צ מתחו עוד ועוד עד לחצי שעה, כי סקרים הראו ש"פינת הספורט" הייתה הכי פופולארית ב"בחלוי נעים". הבעיה זה תפס את כל בוקר שישי שלי, למרות שהיה גם בונוס – חומוס באבו חסן.
לפעמים היה נדמה שבמקום פינת ספורט בתוכנית תרבות, ב"בילוי נעים" יש פינת תרבות בתוכנית ספורט. זה קרה כי מולי אהב ספורט, או ליתר דיוק כל מה שהוא לא צהוב, ירוק, וכחול. אחרי המשפחה ו"בילוי נעים" באה האהדה להפועל ת"א.
שפירא הבין שגם תחנת שידור ציבורית נמדדת ברייטינג, הרחיב תוכנית תרבות לפנאי, אוכל, טיולים, ביקורת תקשורת והגיע גם לספורט, כעוד תחום בו קיים מרחב לדחוף את תפיסת עולמו, תובנות חיים והאמונה בצדקת הדרך. אנדרדוג צודק וגאה.
אז מולי הלך לעולמו, אבל הנה הם באים, השדים האדומים הפועל תל אביב! אנחנו נפרק אותם 0:1.
תנחומיי לדן וכרמלה שפירא.
ובקטנה לפני שבת, הופתעתי מכמות התגובות שקבלתי למגזין שעבר ובמיוחד מהבקשה של רובכם שאמשיך לכתוב לא רק בנושאי ספורט. אבל אני חייב לשאול, ואל תיקחו את זה כנזיפה,
אני כותב כי אני אוהב לכתוב ושמח להיחשף לכמה שיותר קוראים. המגזין זה לא עסק והגעתי לכאלף "מנויים", אבל זו לא קבוצה מחתרתית, סגורה, פנימית. אין כאן שום סודות.
הייתי שמח להגיע לכמה שיותר קוראים למרות שזו עבודה לצרף אותם ידנית אחד-אחד ולשלוח בקבוצות של 256 כי זו המגבלה של וואטסאפ.
בטח ישנן דרכים למשלוח מהיר גדול, אבל אם אתם כל כך אוהבים מה שאני כותב, למה אתם לא משתפים ורושמים עוד חברים שיכולים למצוא עניין במגזין?
בקיצור, שתפו גם אם ייקח לי זמן לצרף אותם.
שבת שלום
אריה מליניאק