אל תעירו את הדוב
טיימינג מושלם מצאתי לכתוב במגזין שעבר על הפריפריה הספורטיבית, ומעניין שמכל הקבוצות בחרתי דווקא בעירוני קריית אתא. הקבוצה שניצחה העונה, בין היתר, את הפועל ת"א וחולון, הדהימה במוצ"ש גם את מכבי ת"א.
קריית אתא ממוקמת במקום השלישי בליגת על בכדורסל עם 8 ניצחונות ב-12 משחקים, וזה לא נס ולא קרה בפוקס. קבוצה שמשחקת זו עונה שנייה בסך הכל בליגת על נבנתה נכון, מאומנת מצוין, ושברה כנראה גם את המחסום הפסיכולוגי שמפריד בין קבוצות הפריפריה לניצחון על "קבוצות גדולות".
כשהייתי שחקן היו מזהירים אותנו לא להוביל על מכבי ת"א בהפרש גדול מדי במחצית, כי זה עלול לעצבן אותם, ובלשונו של פרויקה בירנבוים – לא להעיר את הדב משנתו. אגב, הפועל רמת גן הייתה בתקופה שאימנתי אותה קבוצה לא פחות טובה ממכבי ת"א, זו שזכתה ב-1977 בגביע אירופה לאלופות.
לידיעתכם, לאורך רוב העונה מכבי היו במקום השני, כי את משחקי הבית שתי הקבוצות שיחקו בהיכל הספורט ביד אליהו, כל קבוצה ניצחה בדרך כלל במשחק בו היא אירחה, לא היה עדיין פלייאוף והאליפות הוכרעה ביחס הסלים במשחקים בין הקבוצות.
כשמכבי נסעו לגמר בבלגרד הם היו במקום השני כי במפגש הראשון הפועל רמת גן ניצחה בשבע נקודות הפרש, ובדקה השנייה במשחק האליפות הגומלין כבר הובלנו 0:9.
אל דאגה, עד להפסקה הקפדנו לא להרגיז את מכבי והפסדנו בהפרש גבוה.
למה קבוצות "גדולות" מנצחות גם ביום חלש?
קבוצות קטנות לא מצליחות בדרך כלל לנצח את הגדולות, גם כשהן תופסות פה ושם יום חלש ויש לזה כמובן הרבה הסברים. הספסל שלהן עמוק, יש להן הרבה יותר כישרון וניסיון במצבי לחץ, אבל מה שעוזר להן לצלוח ימים חלשים בשלום זה אותו "קיר מנטאלי" שתקוע בראש של הקבוצות הקטנות ועוצר אותן כשמגיעה ההזדמנות פעם ב…
יריבות מרימות ידיים עוד בדרך למגרש. שומרות כוחות ל"משחקים החשובים באמת", נגד קבוצות התחתית. קבוצות שמצליחות לנצח בחוץ את מכבי ת"א, הפועל ירושלים והפועל חולון או את הפועל תל אביב, שהיא כרגע הקבוצה הטובה בליגה, הן אלה שכבר חוו מצבי כמעט ניצחון כמה פעמים, ומגיעות מוכנות מנטלית. הן מרגישות שהגיעו לסיטואציה "מוכרת".
בשביל לנצח קבוצה גדולה חייבים להמשיך לשחק חזק עד לשנייה האחרונה, ולא לחזור על אותה טעות נפוצה – לנסות לשרוף את השעון כדי שהמשחק כבר ייגמר. בכדורסל חובה לזרוק לסל תוך 24 שניות, אי אפשר לשחק על זמן.
קריית אתא הובילו בטווח ביטחון ועדיין כשהיו להם מצבי זריקה הם לקחו אותם וקלעו, כי יש להם מי שיקלע. נכון שפה ושם הם טעו, עברו את קו מחצית המגרש בכדרור ישר למלכודת הגנת הלחץ של מכבי, מסרו כדורים לשלטי הפרסומת. זה טבעי, אבל הם שיחקו בשביל לנצח.
קריית אתא שומרת הגנה אגרסיבית ומובילה את הליגה בחטיפות, גיא פלטין הוא החוטף הטוב בליגת על (3 למשחק). ככה זה כשלוחצים על כל המגרש כמדיניות, גם כשמובילים.
ליגת על היא ליגה של זרים. רוב הקבוצות משחקות עם ארבעה זרים ויותר, קריית אתא עם שלושה שאחד מהם הגיע מנתניה בליגה לאומית. רז אדם היה שחקן ספסל בהפועל ת"א ונס ציונה, אבל בקריית אתא הוא לוקח את הקבוצה עליו ומגלה מנהיגות.
כל קבוצות ליגת על רדפו אחרי בן שרף והציעו לו הכל בכל, אבל הילד, רק בן 17 שיש עליו קונצנזוס שהוא הכי כישרוני כרגע בישראל, בחר בקריית אתא. השאלה היא האם יגיע ליורוליג או ל-NBA, אבל אין ספק שבדרך הוא יגיע למכבי ת"א, ואם הוא עדיין לא חתום שם כבר מזמן, הניצחון על מכבי ת"א במוצ"ש עוד קיצר את הדרך לשם.
למה בחר בן שרף בקריית אתא? הוא העדיף לשחק אצל המאמן שלו בנבחרות הצעירות – שרון אברהמי. זהות המאמן צריכה להיות שיקול מרכזי בהחלטה של שחקן צעיר, ואני לא מאשים הרבה שחקנים מוכשרים שנשרפו על הספסלים של הקבוצות הגדולות, פשוט קשה לעמוד בפיתוי.
ומי שעדיין לא הבין מה זו פריפריה, מוזמן לצפות בראיון עם ג'יימס בייטמון לאחר סיום משחק הניצחון על מכבי ת"א. הבחור שנולד בעיירה קטנה ב-ויסקונסין ושיחק בקולג' קטן בצפון דקוטה, לא היה מסוגל לעצור את הדמעות והודה שהוא לא מאמין שהוא זכה לשחק נגד קבוצת יורוליג ולנצח.
לרגע הזה התאמנתי כל חיי.
אין חכם כבעל ניסיון
כשקבוצה גדולה מבטיחה לשחקן צעיר כסף וקידום, קשה לו ולהורים שלו לסרב, למרות שרבים וטובים גמרו את הקריירה על הספסל בקבוצות גדולות.
אני מדבר מניסיוני. גדלתי במחלקת הנוער של הפועל רמת גן, עליתי לבוגרים בגיל 15 בעונה שהקבוצה ירדה לליגה השנייה. הייתי שחקן חמישייה בנבחרת הנוער, והיה ברור לי שאני חייב לעבור לקבוצה בליגה הראשונה.
ביקשתי שחרור, מזכיר מועצת הפועלים סירב, הפועל ומכבי ת"א לחצו עליי לעבור, נכנסתי להסגר. למרות שתקופת ההסגר הייתה אז שלוש שנים! הלכתי עם ראש בקיר וניצחתי. בית המשפט קיצר את תקופת ההסגר לשנה אחת ועברתי להפועל ת"א.
היה דבש והיה גם עוקץ. מצד אחד, זכיתי להיות חלק מהקבוצה הגדולה של הפועל ת"א שזכתה בדאבל ב-1968/9 על משטח העץ בבלומפילד. מצד שני, חיממתי את הספסל בקבוצה שהייתה בעצם נבחרת הפועל ישראל. הפועל ת"א אספו את השחקנים הישראלים הכי טובים מכל קבוצות הפועל, הוסיפו חמישה מתאזרחים! וחפש את החברים שלך. גם מכבי ת"א הייתה בעצם נבחרת מכבי ישראל ותבינו איך ניראה הדרבי התל אביבי.
שחקנים צעירים, אל תקנו את הבולשיט שמוכרות לכם קבוצות גדולות, שמבטיחות שאימון אחד בשבוע עם הכוכבים הגדולים, שווה יותר מדקות משחק בקבוצה קטנה.
שחקן צעיר חייב לשחק, זו הדרך היחידה להתקדם!
הבלתי אפשרי, אפשרי
גם הפועל ירושלים ניצחה משחק גדול, את פרישטרי באתונה במסגרת הטופ-16 של ליגת האלופות של פיב"א. לא ראיתי קבוצה שמתעקשת להפסיד, עושה את כל הדברים הלא נכונים ולא מצליחה, משמע מנצחת.
אם היו שואלים אתכם במבחן סיום קורס מאמנים: האם יש דרך לא לנצח במשחק כשאתה מוביל בהפרש שתי נקודות 0.7 שניות לסיום והכדור מתגלגל באמצע המגרש? הייתם עונים כנראה שזה בלתי אפשרי.
זה גם מה שאני הייתי אומר עד ליום רביעי בלילה, כשהפועל ירושלים הפכו את הבלתי אפשרי לאפשרי. ג'ו רגלנד מפרישטרי החטיא זריקת התאבדות, הכדור קפץ מהטבעת הרחק לכיוון מחצית המגרש וכל מה ששחקני ירושלים היו צריכים לעשות בשביל לנצח זה… כלום. אבל ספידי סמית, השחקן הטוב במגרש, זינק על הכדור והתנגש בשחקן של פרישטרי שקלע שתי זריקות עונשין, שוויון, הארכה.
ומילה על אחריות ומנהיגות. שחקנים נמדדים בדקות הכרעה. יש שמתחבאים במקומות שאי אפשר למסור להם, ויש שדורשים את הכדור ומקבלים החלטות.
ג'ו רגלנד שחקן גדול אבל רחוק מלהיות מושלם. ירושלים איבדו בחצי הדקה האחרונה שלושה כדורים ונתנו ליוונים שוב ושוב את מה שהיה נחשב לכדור האחרון (עד שאיבדו עוד כדור). המאמן היווני וסיליס ספאנוליס שירטט שוב ושוב תרגילים על הלוח, שום דבר לא בוצע.
מאמנים לא נוהגים לרדת על שחקנים בפרהסיה, אבל בירידה לעוד פסק זמן ספאנוליס, שיודע משהו על ריכוז משחק ומנהיגות, לא חיכה שהשחקנים יגיעו לספסל אלא נכנס למגרש והתנפל על ג'ו רגלנד בנפנופי ידיים שיש להן רק משמעות אחת: למצבים האלה בדיוק הבאתי אותך, אתה אמור להיות בעל הבית ופשוט בורח מהכדור ומשאיר אותו לשחקנים מבולבלים.
לא מספיק להטיל אחריות צריך גם מישהו שייקח. ואל תגידו שאני מכניס פוליטיקה למגזין.
למי תודה, למי ברכה?
הפועל ירושלים עברה זעזוע רציני. איבדה מאמן דומיננטי כאלכסנדר דז'יקיץ' ששלט בכל מהלך שליטה מוחלטת, באליאס קנצוריס שרוב הקריירה היה עוזר מאמן, ועדיין הוא עוזרו של ספאנוליס בנבחרת יוון.
כל הכבוד לניצחון של הפועל ירושלים במשחק חוץ חשוב ביוון, ועוד בערב שהטופ סקורר שלה ליוואי רנדולף קולע נקודה אחת בלבד! וקדין קרינגטון חוזר אחרי חודש ללא משחק, אבל איזה בלגן במגרש.
הפועל ירושלים היא עדיין קבוצת הגנה מצוינת, שהצליחה לסגור במחצית השנייה בור של 46 נקודות שספגה במחצית הראשונה.
את ההצלחות ייחסו כניראה להגנה שבנה דז'יקיץ', ואת הכישלונות יפילו על קנצוריס כי "לוקח זמן עד שרואים תוצאות לשינוי".
זריקות עונש
גבוה שלא מסוגל לקלוע 50 אחוז בזריקות עונשין הוא "שחקן נכה". נכון שתרומה של שחקן נמדדת גם בצד ההגנתי, ריבאונד, מסירה, גבוהים יוצרים בעיית מיס-מאץ' בכל חילוף בחסימת פיק אנד רול, אבל בדקות סיום משחק כשלוחצים על הקלעים ושולחים את הגבוהים לקו, אי אפשר להחזיק במגרש שחקנים שקולעים פחות מ-50 אחוז.
נדמה לי שליותר גבוהים יש בעיה על קו העונשין, ואני לא מדבר על שחקנים בלתי ניתנים לעצירה כמו שאקיל אוניל או דווייט הווארד, ממשיכי דרכו של וילט צ'מברליין, שהיו נשלחים לזרוק עשרות זריקות עונשין בעבירות ללא כדור נוסח "האק דה שאק".
שחקנים שמדייקים ב-80-90 אחוז מהקו, מעדיפים ברגעי הכרעה למשוך פאולים כי אלה נקודות שניתנו במתנה, שמושגות בלי מאמץ, וגם נותנות לקבוצה זמן לרדת להתארגן בהגנה.
כמעט כל כדור שנמסר לזאק הנקינס בדקות האחרונות הלך לאיבוד או הוחטא מהקו. לא מדובר ביום חלש, אפשר לראות על הפנים שלו כששורקים לטובתו לעבירה שמחייבת זריקות עונשין. במקום לשמוח על הנקודות שקיבל במתנה, הפנים של הנקינס נראות כאילו הוא קיבל עונש. למה דווקא אני, למה זה מגיע לי?
הגבוה המחליף של הנקינס, ג'קורי ויליאמס, הוא מקרה חמור יותר. אם הייתי יושב ראש ארגון המאמנים העולמי הייתי שולל בדיעבד את תעודת המאמן ממי שלימד את ויליאמס לזרוק לסל במידל טנסי קולג'. בעונה ששיחק בגלבוע גליל הוא דייק מהקו ב-46 אחוז.
ההצלחה בזריקות עונשין תחת לחץ יכולה להיות ההבדל הקטן והגדול בין הגדול מכולם לבין השני הכי גדול. אני עוד מחפש יורש למיקי ברקוביץ'.
מים שקטים חודרים עמוק
ביום שני דפדפתי בקבוצת הוואטסאפ של שחקנים ומאמנים לאומיים בעבר ולא האמנתי למראה עיניי, תנחומים למשפחתו של ליאור ליובין שהלך לעולמו בן 46 בלבד.
ההיכרות שלי עם משפחת ליובין הולכת עשרות שנים לאחור. עם אביו, יאיר, אלוף ישראל בקפיצה לגובה (שבר את השיא של אריק איינשטיין) ושחקן מכבי חדרה בכדורסל, נפגשתי במגרשים. עם אימו דרורית, יועצת ארגונית ופסיכותרפיסטית, עבדתי בפרויקט מעניין בירושלים.
ליאור גדל בבית של ספורט ועבודה פנימית עמוקה. מוזר שאני וליאור, רמת גני שלמד ב"בליך", שיחק ואימן בליגת על, בנבחרת, בקבוצות גדולות, היה מלך החטיפות והאסיסטים, לא יצא לנו מעולם להיפגש ולדבר.
ליובין בחר להיות מתחת לרדאר, אבל ידע לעמוד על שלו. בשקט, באנדרסטייטמנט. מסתבר שאתה יכול לאמן בהפועל ומכבי ת"א ועדיין לא חייבים לדעת עליך הכל.
במילה אחת: מענטש!
שבת חמה ושקטה לכולם
וחזרה מהירה של החטופים הביתה.
אריה מליניאק