מגזין מס. 22 (21.6.24) עוסק בעיקר בשושלת האליפויות של מכבי ת"א, במשחק האליפות, בהתנהלות המטומטמת של המשטרה לפני המשחק, וגם: על הבנייה מחדש של מכבי והפועל, ועל הביתיות.

מסורת

ככה זה כשהמגזין יוצא פעם בשבוע (במקרה הזה שבועיים). כשהיורו כבר יצא לדרך, בוסטון סלטיקס כבר זכתה באליפות NBA, סדרת הדרבים בכדורסל נראית כמו עבר רחוק, ובכל זאת זה הנושא המרכזי שאעסוק בו.

ב-1970 פידל קסטרו היה נשיא קובה, סאדאת שלט במצרים, המלך חוסיין בירדן, ברית המועצות שלטה בכל מזרח אירופה, גרמניה הייתה מחולקת למזרחית ומערבית, וכדי לנסוע לטיול היית צריך לקבל הקצבת דולרים ממשרד האוצר וחיסונים במשרד הבריאות.

ב-2024 סאדאת, חוסיין וקסטרו מזמן לא בחיים, ברית המועצות התפרקה, אירופה מאוחדת(?), הלירטות, המארקים והפזטות בוטלו, בכל העולם משלמים ביורו. ב-2021 אלופת ה-NBA הייתה מילווקי, ב-2022 גולדן סטייט, ב-2023  דנבר והעונה בוסטון סלטיקס. מ-2018 שום קבוצה לא זכתה פעמיים ברציפות. ואצלנו?

גם אצלנו הכל השתנה. ממשלות התחלפו, היו מלחמות, הכלכלה, הבריאות, החינוך, הכל השתנה חוץ מדבר אחד – מכבי ת"א של שמעון מזרחי שוב אלופת ישראל בכדורסל לעונת 2023/24 בפעם ה-57 כמעט ברציפות. אני לא שמעתי על תופעה כזאת בעולם, אולי ברומניה בתקופת צ'אושסקו.

אני לא מאשים את מכבי ב-ווינריות, אלא תוהה איך במשך שנות דור הפועל ת"א לא הצליחה להפיל אותה אפילו פעם אחת.

עופר ינאי עשה צעד גדול בכיוון הנכון, הוא הבין שנחמדות לא מביאה אליפות.   

קצת היסטוריה

בתום משחק האליפות של הפועל ת"א ב-1968/9, אף אחד בהפועל לא האמין שהאליפות הבאה שלהם תהיה בעוד למעלה מחמישים שנים. איך אני יודע? הייתי שם. שיחקתי בהפועל ת"א באותו משחק מפורסם על משטח עץ בבלומפילד. ניצחנו, התקלחנו, הלכנו לאכול במסעדה ביפו, זהו.

שמחנו, נפרדנו, היה ברור שבעוד שנה שוב נגיע לגמר נגד מכבי ת"א, כי קבוצות נוספות לא היו בצמרת, ויחסי הכוחות בין הפועל למכבי ת"א היו שקולים. פעם הם, פעם אנחנו. שיחקו עדיין במגרשים פתוחים וקטנים, עוד לא היו שידורי טלוויזיה ולא זכויות שידור, לא הייתה יורוליג והפערים בין הקבוצות היו קטנים.

פעם בכמה שנים היה מגיע game changer כמו טל ברודי, בארי ליבוביץ', או ההגדלה של היכל הספורט ל-5000 ואחר כך ל-10,000 מקומות ישיבה, הזכייה של מכבי ת"א בגביע אירופה 1977 שהפכה אותה ל"קבוצה של המדינה", פתאום כל משחק נגד מכבי ת"א היה משחק נגד המדינה. כל אירוע כזה זה פור ענק למכבי.

בשנים האחרונות הפערים הצטמצמו, ועדיין משחקים את המשחקים המכריעים ביד אליהו. איך הסדרה הייתה מסתיימת אם להפועל היה יתרון ביתיות? אין להם למי לבוא בטענות, הכדור היה בידיים שלהם, ובמשחק על המקום הראשון בעונה הרגילה הם בעטו בדלי.

ואפרופו אולם ביתי, אף אחד לא ציפה שרון חולדאי ראש העיר ושחקן הפועל חולדה יעשה הקלות להפועל, אבל הוא לא היה מעז להרוס למכבי את המגרש הביתי לפני שנבנה במקומו אולם חדש תחילה. את הפועל אפשר לזרוק להדר יוסף, ושיתחילו מההתחלה בליגה ב'.

ובסוף, או בהתחלה, יש את עניין הכסף. הפועל שיחקה שנים באוסישקין ומכרה 1,800 מנויים, מכבי מכרה 10,000 עם רשימת המתנה. כשהגיע משחק הגמר שתקציב העונה היה מבוסס עליו, הפועל ת"א נאלצו להעביר את הדרבים המכריעים להיכל הספורט ושיחקו את משחק הבית החשוב ביותר באולם של היריבה. מישהו מדמיין את אולימפיאקוס מעבירה את משחק האליפות נגד פנאתינייקוס לאואקה?

עוד פקטור מכריע, זכויות השידור. כשהתחילו לשדר את משחקי מכבי ת"א בטלוויזיה, מנהלי רשות השידור היו במקרה אוהדי מכבי. ככה יצא. המשא ומתן היה מתן ומתן, ומאות מיליונים זרמו מהערוץ הציבורי לגוף פרטי בשנים בהן לא הייתה עדיין תחרות בשוק הטלוויזיה.

למכבי ת"א היו גם עונות חלשות, אבל הפועל לא ניצלה את זה כי הייתה ממולכדת בידיים של שאול אייזנברג. מי שכן ניצלו את חולשתה של מכבי היו הפועל חולון, ראשל"צ, ירושלים, מכבי חיפה, גליל עליון וגלבוע. הפועל ת"א הייתה מנוהלת בשנים ההן רע, ומנהלים שילמו בכיסם ובבריאותם אבל לאליפות לא הגיעו.

תמיד יש עונה הבאה ואף פעם לא מאוחר להתחיל

מצא את ההבדלים

במשחק מספר 3 ביום שני התוודה עודד קטש לאחר המשחק "היינו פגיעים",  הגענו לקו הסיום על ארבע, נתנו להפועל פור את ווייד בולדווין שכשיר לכמה דקות בלבד, את בונזי קולסון, פצצת אנרגיה שבקושי זחל מצד לצד, את לורנזו בראון שאשתו כבר מחפשת בית באתונה ואת ג'וש ניבו התשוש שכבר חתום במילאנו.

היתרון הגדול של מכבי ת"א במהלך העונה היה ריבאונד התקפה. הפעם, לזכותו של סטפאנוס דדאס הוא עשה שינוי. אחרי זריקה לסל, במקום לרוץ אחורה להגנה הוא שלח שלושה שחקנים לאופנסיב ריבאונד, השיג נקודות קלות ועצר את המתפרצות של מכבי.  קייל אלכסנדר, ג'יילן הורד – שחקן ברמת יורוליג לכל דבר, ותומר גינת, ניצלו את המצב הפיזי הירוד של ג'וש ניבו.

מי שהתעורר וחולל מהפך במשחק היה שחקן משלים – חסיאל ריברו. כדאי שילדים שמשחקים כדורסל שעות במגרשים יידעו, ששחקן גדול לא חייב לעשות הכל מצוין – לכדרר בין הרגליים, לזרוק שלשות ולהטביע. תתרכז בכמה דברים שאתה טוב בהם ותצטיין. ריברו ממוקם תמיד שני מטר מהסל מוכן לקבלת כדור או לאופנסיב ריבאונד, ומתמחה בפיק אנד רול עם תמיר בלאט. רוב האסיסטים של בלאט הם לריברו ורוב הסלים של ריברו הם מאסיסטים של בלאט.

כולם מדברים על לורנזו, ובצדק, אבל את המשחק ניצחו בלאט סורקין וריברו

כשסופרים את הכסף

משחקים צמודים מתחילים חמש דקות לסיום. הבוקר פתחתי טלוויזיה לראות אם בריאן אנגולה עוד זורק איירבולים לשלוש נקודות. שחקן חסר מודעות עצמית, שלא מבין שהחימום מסתיים בג'מפ בול. אחת מ-11 מחוץ לקשת יכולים לעשות גם הצופים בתחרות במחצית.

אנגולה לא אשם, רק מי שהכניס אותו לשחק. לא מבין את ניהול המשחק של דדאס, פעמיים אחרי טיים אאוט הפועל מסדרים תרגיל לשלוש לקלע הכי גרוע שלהם בריאן אנגולה. יש להפועל את השחקן הטוב במגרש, אולי בליגה כולה – טיילר אניס. יש לו קליעה מחוץ לקשת (3 מ-5!), חדירה לסל, מוביל כדור טוב שהוציא את הכדור מהידיים של בר טימור ומנפורד, שצריכים לשחק בעמדה 2.

למצוא שחקן כמו אניס באמצע העונה זו זכייה בפיס, אבל יש לו בעיה. חוסר בטחון! כשהוא חופשי לזריקה הוא לא זורק, אלא מוסר לשחקן שיחזיר לו את הכדור כאשר שומר כבר נצמד אליו. מתי הוא זורק? כשאין ברירה, בסוף שעון  אחרי ששחקנים העבירו את הכדור במהלכי סתם.

זוכרים את השלשה על הפרצוף של לורנזו בראון על הבאזר למחצית והצ'פחה שבראון נתן לו על הראש? כאילו אמר לו כל הכבוד שדפקת לי שלשה על הראש, אבל ניפגש כשסופרים את הכסף. והם אכן נפגשו בחמש הדקות האחרונות כשמכבי ברחו לעשר הפרש וטיילר אניס לא היה שם. רק במינוס עשר הוא התעורר והפליא בביצועיו. איפה הוא היה בשוויון? מסר לאנגולה.

אם אפשר עוד להציל את אניס, שכנראה חתום כבר ב-ונציה, זה הזמן או מאוחר מדי. שחקנים מכניסים אמנם בחוזים סעיף יציאה, שבדרך כלל קבוצה גדולה יכולה לשלם. עוד פרויקט הוא ג'יילן הורד שצפוי לו עתיד מזהיר, ולא בטוח גם שתומר גינת ש-ויתר על חוזה במכבי יישאר. הבטיח אליפות וכמעט קיים.

שוב כמעט.

משטרת תל אביב לא לומדת.

תפקיד המשטרה הוא לא לתפוס עבריינים אלא למנוע פשיעה. שוב הופסק משחק כשהאולם התמלא בעשן שתי דקות אחרי הפתיחה והמשחק יצא לדרך באיחור של שעה.

הכישלון של המשטרה מתחיל בהגדרה מוטעית של מטרות, ונמשך בביצוע מטופש. יותר קל לעלות עם מטען נפץ למטוס בנתב"ג מאשר להיכנס עם אבוקה לדרייב-אין. אוהלי בידוק, חיפושים, מאות שוטרים, ובסוף זה לא עובד, אבוקות מודלקות ביציעים והמשחק מופסק. בשביל זה אלפי אוהדי הפועל שהגיעו לדרייב-אין בשעה שש, מצאו את עצמם מחוץ לאולם בשעה תשע וחצי?

האוהדים לא רק התייבשו בחוץ אלא חטפו גם מכות ופרשים. מי ששולח מג"בניקים (שמשום מה נקראים שוטרים), שרואים בין תפקידיהם לפרק לערבי את הפרצוף, לשלוח אותם להתעמת עם נערים שבאים להתגרות במשטרה זו כרוניקה של אלימות ידועה מראש.

המטרה של המשטרה צריכה להיות, שהמשחק יתחיל במועדו וכל בעלי הכרטיסים יהיו במקומם. את מבריחי האבוקות צריכים לאתר ביציע.

 20 שוטרים לבושים אזרחית שייטמעו ביציע עדיפים על 250 שוטרים סביב האולם שם לא קורה כלום.    

הלוגו

בשבוע שעבר הלך לעולמו ג'רי ווסט, מגדולי השחקנים והמנהלים בהיסטוריה של ה-NBA. את כל 14 שנות המשחק שלו העביר באותה קבוצה – הלייקרס, תחילה במיניאפוליס לייקרס ובהמשך נדד איתם ללוס אנג'לס.

כשחקן ווסט הגיע לתשע סדרות גמר NBA וזכה "רק" בתואר אליפות אחד. נהוג לבחור את ה-MVP מהקבוצה שניצחה, ווסט היה היחיד שנבחר ל-MVP של משחק הגמר למרות שהלייקרס הפסידו.

כמנהל הוא בנה שושלות שזכו בשמונה אליפויות, עם בחירות וטריידים מעולים: מג'יק ג'ונסון ב-1980, 82, 85, 87,  שאקיל אוניל וקובי בריאנט בעונות 2000-3.  לא פחות חשוב ההחתמה של פיל ג'קסון.

ג'רי ווסט היה קלע ממרחק, וליד סקוררים בני זמננו שמגיעים לפעמים ל-60-70 נקודות במשחק, ה-30+ שלו לא מעוררים התפעלות, אבל אסור לשכוח ש-ווסט שיחק בתקופה שעדיין לא היו סלי שלוש נקודות. הוא היה הראשון שנבחר לחמישיית ההגנה וההתקפה של הליגה. השני היה מייקל ג'ורדן.

רק לאחר שפרש גילו לו שצלליתו שימשה השראה ליוצר לוגו ליגת NBA.

שבת שקטה לכולם

וישובו החטופים לביתם