לא צריך להמציא את הגלגל
במגזין שעבר כתבתי על החשש של היורוליג שקבוצה חדשה מדובאי תשתמש בכסף הגדול לא רק לשלם לכל קבוצה מיליון יורו לעונה בחמש השנים הבאות, אלא תציע לשחקנים שלהן סכומי עתק, תגנוב אותם ותעלה את דרישות השכר של כל שחקני היורוליג.
אז איך פותרים את הבעיה? אפשר ללמוד מהליגה שכבר צירפה קבוצות חדשות והתרחבה. "דרפט התרחבות" קוראים לזה (expansion draft) ב-NBA. בכדי להגן על הקבוצות הקיימות מפני חטיפת שחקנים, כל קבוצה מעבירה להנהלת הליגה שמות של שמונה שחקנים שהיא "מגינה" עליהם.
ב-1989 צורפו ארבע קבוצות חדשות, מיאמי היט, אורלנדו מג'יק, ונקובר גריזליס וטורונטו ראפטורס.
איך יתכן שנבחרת ישראל פספסה את רפאלוב
ניסים ונפלאות קורים פעם כן, פעם לא ופעם למה לא. אחרי סדרת משחקים שהוכרעו על חודו של שער, מכבי ת"א איבדה בשבוע אחד שבע נקודות, ערן זהבי לא הבקיע חמישה משחקים ברציפות, והפער בצמרת ליגת על בכדורגל הצטמק מעשר לשלוש נקודות.
פתאום הבחירה של גל אלברמן במסאי דגו כיורשו של ברק בכר כבר לא נראית הזויה, אולי אפילו הברקה, והקבוצה של צ'ארון שרי וברק בכר העבירה בעלות למסאי דגו וליאור רפאלוב.
לרפאלוב לקח זמן להיכנס לכושר, אבל במחזורים האחרונים הוא משחק ברמה או שתיים מעל לליגה. אפשר לתמוה למה מכבי חיפה לא החתימה את רפאלוב לפני שנתיים-שלוש, כי הוא גדל במועדון ולא הלך לאיבוד באחת הליגות הנידחות באירופה אלא היה שחקן השנה בבלגיה, אבל מכבי חיפה הצליחה בשנים האחרונות לא רע בלעדיו, גם באירופה וגם זכתה בשלוש אליפויות ישראל.
לגבי הגיל, נכון שהחתמה של שחקן בן 38 על חוזה כבד שזינק אחרי שמיץ' גולדהר הציע שכר כמעט כפול זו בעיה, אבל מה לגבי זימון לנבחרת ישראל?
ניראה שיוסי בניון ואלון חזן, וגם וילי רוטנשטיינר ואלישע לוי לפניהם יודעים משהו שאנחנו לא יודעים, או שפשוט התעקשו לוותר על שירותיו של ליאור רפאלוב בטענות מוזרות כמו "שחקן במעמד כזה אי אפשר להושיב על הספסל".
בנבחרת צריכים לשחק הטובים והמתאימים ביותר נכון לאותו רגע, עם דגש על מתאימים, וכבר היו לא מעט שחקני ליגה מצוינים שלא התאימו לנבחרת לדעת המאמן הלאומי. זה בסדר אבל לחשש מהתגובה של רפאלוב לישיבה על הספסל אין על מה להתבסס, כי להבדיל מאיל ברקוביץ' שלא התבייש להודות שכאשר הוא יושב על הספסל הוא רוצה שהנבחרת תפסיד, רפאלוב ישב העונה דקות ארוכות על הספסל במכבי חיפה ולא השמיע ציוץ. האם יוזמן למשחקים הבאים?
לא ניראה לי שהטיעונים האלה יעשו רושם על יוסי בניון ואלון חזן, שכבר הוכיחו שיכולת היא לא חזות הכל, כש-ויתרו על ערן זהבי בגלל חדר במלון.
דייג אוהב דגים?
מלחמה היא דבר רע, אבל יש גם תופעות חיוביות בשוליים. למשל, היא מחייה את השפה העברית. שמתם לב ש"הודעות" הפכו ל"הצהרות" (הצהרה נשמעת אמינה יותר), "מיד" פירושה בעוד שעה בערך (מיד: מסיבת העיתונאים עם…), ומיחזור של ידיעות ישנות הפכו ל"עדכונים". מה כבר ישתנה בזמן הפרסומות שנישאר ליד הטלוויזיה בציפייה דרוכה ל"כל העדכונים"?
מה שבאמת השתנה זה דובר צה"ל. חיים הרצוג דיווח במלחמת ששת הימים בכל שעה עגולה שכבשנו את חברון, שכם, ג'נין ועוד שמות של ערים שהכרנו רק ממשחקי מונופול, ובמלחמת המפרץ נחמן שי הציע שנשתה מים. תא"ל דניאל הגרי הוא משהו אחר. הקריא בכל יום הודעות מהכתוב במסיבת עיתונאים, ענה לשאלות. ענייני.
השבוע הוא הודיע שיפסיק את ההופעות היומיות וימסור דיווחים רק כשיידרש, וזה פתח באולפן דיון על תא"ל הגרי עצמו. כולם שיבחו וסיכמו שמינוי לוחם לדובר צה"ל ולא איש תקשורת הוכח כמוצלח. כשמפקד השייטת לשעבר מוסר דיווח על פעילות צבאית ועונה לשאלות הוא משדר אמינות, יודע על מה הוא מדבר.
ומה לגבי פרשני ספורט בכלל וכדורסל בפרט? האם פרשן כדורסל צריך להיות שחקן או מאמן עבר? האם בשביל לפרשן את הרמטכ"ל הפרשן חייב להיות לפחות תת אלוף?
הייתי שחקן נבחרת ישראל, אימנתי נבחרות והייתי גם פרשן. אני יכול להבחין לפי הפרשנות אם פרשן היה בעבר שחקן או מאמן, או שהוא למד שחייה בהתכתבות אצל מציל ידוע ולא חווה מצבי משחק, אבל אני לא מייצג את צופה הטלוויזיה המצוי שחשובה לו בעיקר שהאינטראקציה בין הפרשן לבין השדר תהיה מעניינת וקולחת.
כמו רוב השדרים והפרשנים הראשונים הגעתי לטלוויזיה מהרדיו. בשנות ה-80 אימנתי בליגת על ואת נבחרות הנוער והבוגרים, ומאחר שהייתי נשלח לאליפויות אירופה ומשחקי מכבי ת"א כפרשן ידיעות אחרונות, לא היה צריך לשלם לי הוצאות טיסה ומלון, אז גדעון הוד אימץ אותי לפרשן לצידו את שידורי הכדורסל ברשת ב'.
לטלוויזיה עברתי ב-1979. אלכס גלעדי, ששידר את הזכייה של מכבי ת"א בגביע אירופה 1977 בבלגרד, הסתבך בפרשנות לא מקצועית, חטף ביקורת לעגנית והבין שצריך לצרף פרשן. בהפסקת המשחק הראשון של הנבחרת באליפות אירופה בטורינו כשגדעון הוד הלך לשירותים, אלכס גלעדי ששידר מעמדה קרובה באולם ניגש אליי ופשוט העביר אותי לטלוויזיה.
כשאמרתי לגלעדי שאני לא זז בלי אישורו של גדעון הוד, הוא הסביר שהכל כבר סגור באישורו של מנכ"ל רשות השידור, אבל גדעון לא קנה את החרטה ונפתח ביניהם עימות שהגיע לקללות. משפט שאמר גלעדי להוד נחרט אצלי בזיכרון: מי בכלל מאזין לשידור משחקים ברדיו? אותם צופי טלוויזיה שהולכים בפסקי הזמן לשירותים.
ברבות הימים למדתי שזה ממש לא נכון. לפרשנות ברדיו יש אפילו יתרונות גדולים, אבל אני הפכתי לפרשן הטלוויזיה הראשון של הערוץ היחיד ששידר בכל שבוע משחקים של קבוצה אחת ויחידה – מכבי ת"א. הרייטינג היה אמנם 99 אחוז (האחוז הנותר הם כזכור צופי הטלוויזיה שהולכים בפסקי הזמן לשירותים), אבל הייתה לי בעיה – הייתי הראשון והיחיד לכן הייתי צריך להמציא את הפרשנות, לא היה לי ממי ללמוד.
כשהתחלנו לשדר בערוץ הראשון את סדרות הפלייאוף ב-NBA תחת הכותרת "כדורסל מעולם אחר", נתנו לי לדבר בעיקר כשהמשחק היה נעצר בפסקי זמן ובהפסקות. במהלך המשחק הבמאי היה משתיק אותי באוזניות שלא אפריע לשמוע את פרשן NBC יובי בראון, כך למדתי מהגדול מכולם.
העצה הזאת נכונה גם היום: דברו קצר ולעניין. הבעיה שלדבר קצר זו אומנות שיודעים מעטים, ובישראל מי שמדבר בכל אולפן בכל נושא, מרגיש כאילו השתלט על תחנת שידור ובמקום להעביר את המסר בשני משפטים מעביר הרצאה שיש לה פתיחה, אמצע וסוף, ואל תפריע לי כי לא הפרעתי לך וגו'.
כשאלוף במיל. גיורא איילנד מקבל את רשות הדיבור אני קופץ למטבח להכין קפה, כי הוא מחלק את טיעוניו לארבעה סעיפים שכל אחד מהם מחולק לשלושה תתי סעיפים, כדי להוביל את הדיון הכאילו-אקדמי לאותה שורה תחתונה: תפסיקו להכניס דלק לרצועת עזה, זה מותר לפי החוק הבינלאומי. חלאס גיורא, הבנו, תתקדם.
חזרנו לפרשנות כדורסל, לא כל דבר צריך להסביר ואין צורך לתאר מה קורה, צופי הטלוויזיה רואים. צריך לדבר על המשחק.
כשפרשן מנתח הילוך חוזר שמופיע על המסך, זה ניראה לכם אולי מובן מאליו אבל זה לוקסוס שלא היה לי בשנות ה-80 וה-90. ניידות השידור היו מיושנות, בקושי היו הילוכים חוזרים ולקח זמן להכין אותם ובינתיים המשחק היה מתקדם, אז שידרו את ההילוכים החוזרים אחרי פסקי זמן והפסקות, כי חשוב לנתח מהלך שהצופה רואה באותו רגע על המסך. כיום לא רק הבמאי מחליט איזה הילוך חוזר ישודר, הפרשן יכול לבקש ממנו להריץ עבורו הילוך חוזר מסוים.
שפה יוצרת מציאות. היה לי ויכוח עם יואש אלרואי, מנהל מחלקת הספורט בערוץ הראשון, האם שימוש במונחים מקצועיים מוסיף ומלמד או שהוא גורם לצופה בשידור להרגיש שמדברים לו מעל לראש. לדעתי חשוב להרים את הרמה המקצועית של הפרשנות, אבל לא יותר מדי. עובדה שרוב חובבי הכדורסל מבינים מה זה hand off ו-guard ולא שמיניות וחצי פינה, אבל יש שדרים ופרשנים שמנהלים ביניהם שיחה פרטית כאילו הם מרצים בקליניקה מקצועית, כשהנטייה של פרשנים שלא היו מאמנים נוטים לפעמים להשתמש בשפה מקצועית מתוך הצורך להוכיח שהם מקצועיים, צורך שלא קיים אצל מאמנים שהרקורד שלהם מדבר בעד עצמו.
קל להבחין בין פרשנות של אדם אינטליגנטי שאוהב כדורסל, שחקן או מאמן. האחד יגיד שלקבוצה יש בעיה בריבאונד, השני יסביר איפה הבעיה והשלישי יסביר אולי איך סוגרים לריבאונד. כשהקבוצה סופגת ריצה של 12:2 האחד יגיד שהמאמן היה צריך לקחת פסק זמן, השני יסביר מה הבעיה והשלישי יציע למאמן מה הוא היה צריך להגיד בפסק הזמן.
יש בלנדרים מקצועיים, פרשנים וגם מאמנים שמנסים לערבב את הצופה במשפטים חסרי משמעות כמו: הקבוצה "לא הגיעה" למשחק (איפה הם תקועים, בשער הגיא?), או "הייתה חסרה לנו אנרגיה" (מי אחראי למחסור באנרגיה, שר האנרגיה?).
שידורי ספורט בטלוויזיה הם גם תוכנית בידור והפרשנים לא חייבים להיות מאמנים או שחקנים, אבל עדיף.
מקפחים את הפריפריה
כשאימנתי את נבחרת ישראל שיחקו בעמדה מספר 2 על אותה משבצת שני שחקנים מצוינים: חיים זלוטיקמן ומיקי ברקוביץ'. לחיים היו יכולות מדהימות, אבל מה לעשות, ברגעים הקריטיים כל מאמן היה מעדיף שאת הזריקה המכרעת ייקח מיקי ברקוביץ'.
יום אחד חיים זימן אותי לשיחה והתלונן שאני מקפח אותו כי מיקי משחק במכבי ת"א הגדולה וחיים בהפועל חיפה. ניסיתי להסביר לזלוטיקמן את השיקולים שלי אבל הוא בשלו – אתה מקפח את הפריפריה!
ב-1985-6 חתמתי בהפועל גליל עליון. שכנעתי את נדב הנפלד לוותר על הצעות שקיבל בעיר הגדולה, והוא עבר לגור ולהתאמן במה שהפך מאז ל"קולג' גליל עליון" ומשם לקונטיקט והשאר היסטוריה.
הייתה לנו קבוצה פנטסטית עם בראד ליף, ארז חזן, שמוליק זיסמן, רוני כהן, אבי מזרחי, נדב הנפלד, ניר מטלון, ושני זרים טובים – טרי ווייט שהיה מין ארל ויליאמס ששאב ריבאונדים וקרטיס ברי.
האולם הביתי היה עדיין בכפר גלעדי לפני שהגליל עברו לכפר בלום, ואי אפשר היה לנצח אותנו שם. כמו ברוב הקבוצות שאימנתי לחצנו ברוב שלבי המשחק גם במשחקי חוץ וסיימנו שתי עונות במקום השני והפסדנו במשחק הראשון של שלב ההצלבה להפועל ת"א בסדרת הטוב משלושה. הגענו לגמר הגביע, הובלנו במחצית 39:59 אבל הפסדנו, למכבי ת"א כמובן, ואחרי כמה ימים נפרדתי כידידים מעמית גל ולהקתו.
הפכנו מקבוצה שנלחמת על מקומה בליגה ללהיט של הליגה ובכל הארץ קיבלנו אהבה. אוהדי הפועל ומכבי ת"א היו מעודדים אותנו כששיחקנו נגד הקבוצות שלהם בנוקיה ואוסישקין, אבל ההצלחה האדירה במגרשים זכתה… לעשר שורות במדורי הספורט והתעלמות כמעט מוחלטת בטלוויזיה.
זה היה מתסכל. חייתי בקיבוץ חולתה, למדתי במכללת תל חי, הוצאתי רישיון טיס בשדה התעופה במחניים, עשיתי קניות בקריית שמונה, ביקרתי חברים בקיבוצים, ובמשך שנתיים שמעתי סביבי תלונות שהזכירו לי את חיים זלוטיקמן: אנחנו מקופחים כי אנחנו פ ר י פ ר י ה!
הבנתי מאיפה תחושות הקיפוח של מנהלי, שחקני ואוהדי הגליל, ושום הסבר הגיוני לא הניח את דעתם. לא עניין אותם שערוץ הטלוויזיה היחיד שהיה אז בישראל שם את כל תקציב הספורט שלו על גביע אירופה לאלופות, וכבר 40 שנה כשמכבי ת"א מצליחים הם הסיפור וכשמכבי ת"א מפסידים שוב הם הסיפור, ומה עם הפריפריה?
אז הצצתי לטבלת ליגת על ומצאתי קבוצה קטנה בפריפריה שראויה לתשומת לב – עירוני קריית אתא, משחקת עם שלושה זרים בלבד כי שניים עזבו לאחר פרוץ המלחמה ורק אחד צורף מליגה לאומית. הקבוצה שמתבססת על צעירים ישראלים הצליחה לנצח עד עכשיו 7 מ-10 משחקים ששווים כרגע מקום ברביעייה העליונה.
את תשומת הלב מושך בן שרף שנחשב לישראלי המבטיח ביותר, ומיועד להגיע ליורוליג ואפילו ל-NBA. איך שכנעו אותו לחתום בקריית אתא? הבטיחו לו שבקו האחורי ישחק רק גארד זר אחד. WIN-WIN.
הילד רק בן 17, משחק בגופיה מספר 77 (לוקה דונצ'יץ'?), 23 דקות למשחק בממוצע, חמש פעמים פתח בחמישייה, קלע 9.8 נק', לקח 3.3 ריב', ויחס אסיסטים / איבודים 50 אחוז (על כל איבוד הוא מוסר שני אסיסטים), אחוזי קליעה טעונים שיפור.
בעונה השלישית בליגת על הקבוצה של שרון אברהמי לוחצת, מחליפה הגנות, מאבדת מעט כדורים ומובילה את הליגה בחטיפות. אתמול ניצחו את הפועל חיפה בחוץ 92:93, קבוצה שמעניין לצפות במשחקים שלה.
הקשר בין שרון אברהמי לקריית אתא לא התחיל העונה. בשנת 2000 הוא היה רכז מחליף של קריית אתא, שניצחה את מכבי ת"א בנוקיה אחרי תשע שנים ללא הפסד בית וזכתה באותה עונה בגביע הסופרוליג בפאריס. באותו קיץ מכבי ת"א ויריבתה בגמר פנאתינייקוס הצטרפו ליורוליג, קריית אתא ירדה ועלתה עוד פעמיים, ועם תקציב קטן רצה יפה בצמרת, וקיבלה במגזין שלי יותר מעשר שורות.
תגובות ושיתופים יתקבלו בכיף. עידו אשד העיר לתשומת ליבי שכבר שבועיים אני לא מדווח על מצבי הבריאותי. לא התחלתי לרוץ מרתון אבל זה סימן טוב.
ביום שלישי אני חוזר לרדיו. תוכנית הספורט של 103 חוזרת בינתיים לשעה אחת.
שבת שלום לכולם
אריה מליניאק