עד מתי?
משחק מספר 1 בסדרה בין מכבי להפועל ת"א הוכרע, כצפוי, כבר בפתיחה. גם כשההפרש היה רק חמש נקודות זה ניראה כמו עשרים. מכבי ת"א בהילוך שני שלטה מהג'מפ-בול, וגם אם הדרבי היה נמשך כל הלילה הפועל לא הייתה אפילו קרובה.
הפועל בנתה את הקבוצה העונה בדיוק למשחק הזה, לנצח ביד אליהו ולהעביר את ההכרעה לדרייב-אין. למכבי יש יתרון כמעט בכל עמדה, זה ברור, והדרך היחידה שאני מכיר לסגור נחיתות אינדיבידואלית היא במשחק קבוצתי. הבעיה שג'ייקובן בראון, שהיה ברור שיקבל טיפול מיוחד מההגנה של מכבי, זה שאמור לארגן את המשחק של הפועל היה עסוק רוב הזמן בעצמו ושפת הגוף שלו שידרה ייאוש.
הפועל ת"א עשתה העונה שני מהלכים חשובים: החתימה את תומר גינת שהעדיף את קבוצת הבית שלו על הצעה מפתה ממכבי, וצ'ינאנו אונוואקו החליף את הורטון כדי לתת מענה מתחת לסלים.
אונוואקו של הפועל ת"א הוא לא אונוואקו של העונה שעברה בהרצליה. את הסיבות המדויקות אני לא יודע, אבל להפעיל סנטר, כמו שליטה בריבאונד זה פרויקט קבוצתי, ו-11 כדורים חוזרים של מכבי בהתקפה עשו הבדל ענק.
בלי ריבאונד אתה חשוף בצריח, לא יכול לצאת להתקפות מהירות, וזה פוגע במוטיבציה להילחם על כדורים 50/50. להפועל אין שחקן כמו סורקין או ג'ייק כהן לשלוף מהספסל, שלא לדבר על הקו האחורי המעולה של מכבי – לורנזו בראון, ווייד בולדווין וג'ון דיברתולומיאו.
הפועל ת"א פשוט הגיעה לא מוכנה, ואולי גם ההחלטה של דני פרנקו לוותר על טוקוטו תרמה משהו, אבל זה לא היה משנה את התמונה. לפרנקו יש שלושה ימים למחוק מהזיכרון את משחק מספר 1, לחזור למהלכים פשוטים שעבדו טוב העונה ולחתוך למכבי 20 מתוך 90 הנקודות, למשל בירידה להגנה.
לסיפור הכרטיסים לא הייתה לדעתי השפעה על התוצאה. היה ברור שמכבי ת"א תיתן להפועל את 1500 הכרטיסים ולא תסתכן בהפסד טכני, אבל בשביל מה לחזור ברוורס 54 שנים לאותם שטיקים וטריקים.
לא נמאס לך, שמעון?
כוכבים יש בשמיים
אומרים שבספורט אתה טוב כמו המשחק האחרון שלך, אבל ההפסד של נבחרת ישראל עד גיל 20 לאורוגוואי בחצי גמר אליפות העולם לא מחק קמפיין נפלא.
מהפתיחה אפשר היה לראות שלשחקני אורוגוואי יש יתרון פיזי. רוב השחקנים ששכבו על כר הדשא מתפתלים מכאבים היו מישראל. במשחק כזה מספיקה טעות קטנה לקלקל אליפות שלמה, והפעם זה הלך לצד שלהם.
נותר עוד משחק ביום ראשון על מקומות 3-4, ויש שרואים בו סוג של מטרד. הלוואי מטרד כזה בכל טורניר והמבט כבר קדימה.
הנבחרת הזאת הוכיחה שאין צורך ביותר מדי כוכבים בשביל לבנות נבחרת טובה. נחמד שכולם דואגים שהצעירים יקבלו דקות משחק בקבוצות שלהם בעונה הבאה, אבל זה לא יקרה.
הצעירים מעניינים את בעלי הקבוצות בשביל למכור אותם, תוצאות מביאים זרים. אין בנבחרת של אופיר חיים 11 כוכבים, ההצלחה מוכיחה שגם לא צריך.
אם תשימו בקבוצת כדורסל חמישה סקוררים, הם לא יקלעו ביחד 150 נקודות במשחק. קבוצה או נבחרת לא יכולות להיות בנויות על כוכבים והדוגמא הבולטת היא נבחרות ישראל בכדורסל עד גיל 20 שהצליחו לעלות שלוש פעמים לגמר אליפות אירופה וזכו פעמיים.
משלושים שחקני הנבחרות האלה יצאו שלושה ליורוליג: תמיר בלאט ויובל זוסמן (אלבה ברלין), ים מדר (פרטיזן בלגרד), ושחקן NBA דני אבדיה (וושינגטון וויזארדז). זה יפה מאוד כי יש נבחרות שלא הוציאו אפילו כוכב אחד.
ל"תומכי לחימה" יש תפקיד חשוב. הם "חברים לדרך", משתתפים בחוויה ונמוגים בליגה נמוכה. לסתיו למקין, דור תורג'מן ואל ים קנצפולסקי מנבאים עתיד מזהיר אבל נדרשת סבלנות. כי מהנבחרת הזאת יצא בינתיים רק שחקן אחד לאירופה – אוסקר גלוך לרד-בול זלצבורג, שהתגלה באליפות אירופה.
שחקן לא יכול להגיע רחוק בלי לעשות קילומטראז', אבל הכדורגל הולך לצערי לאמץ את הרעות החולות שכבר פגעו בכדורסל. שיטפון של זרים ומתאזרחים בדרך ואין מי שיעצור.
ההמלצה לשחקנים צעירים: לעבור לקבוצות שמקדמות צעירים וסעיף יציאה נמוך בחוזה.
עונשין
מהטורניר המוצלח יישאר בזיכרון בעיקר הניצחון על ברזיל ברבע הגמר, אירוע ששחקן ישראלי לא יכול להתכונן אליו כי זה אירוע של פעם בחיים. מה לעשות, לקראת סוף ההארכה מישהו היה צריך לבעוט פנדל נגד ברזיל באליפות העולם.
את כללי ההצלחה בבעיטות מ-11 מטר כבר הסברתי לפני מספר שבועות והחטאת פנדל זה לא סוף העולם. אם ג'ון טרי החטיא פנדל בגמר הצ'מפיונס ליג גם לאיליי מדמון ולאחמד סלמאן מותר, אבל להחטיא במעמד כזה שני פנדלים בדקות ה-114 ו-115 היה שיא השיאים.
יש כלל בדוק לתפקוד טוב במצבי לחץ בכל תחום: עבור לאוטומט. חזור על הפעולה שהצליחה לך מיליון פעמים באימונים. כלל נוסף, לא בוחרים את הבועט לאחר השריקה לפנדל, חייב להיות בועט קבוע. רק בשכונה השחקן שהוכשל בועט את הפנדל ולראות שחקנים רבים ביניהם מי יבעט זה הכי שכונה.
לבועט אסור ליפול למחשבות הרסניות כמו: לאיזה צד יקפוץ השוער, או איזו פדיחה תהיה מחר לאמא שלי בסופר אם אחטיא. הפוקוס על שני דברים: להציב את הרגל החלשה בדיוק במקום הנכון (כמו קופץ למרחק), ופגישה של הרגל בכדור בדיוק בנקודה שצריך.
פרופ' מיקי בראלי חקר את הנושא והגיע למסקנה שהבעיטה המושלמת צריכה להיות חזקה, בגובה מטר וחצי ובמרווח ביטחון של מטר מעמוד השער. אסור לגלגל פס. אסור לרוץ בסלאלום. אסור לעצור לפני הבעיטה. השטויות האלה מעבירות את השליטה המוחלטת שיש לבועט באירוע, לצד של השוער שהסיכוי שלו לעצור את הכדור נמוכים.
אני לא רוצה לחשוב מה היה קורה אם היינו מגיעים לדו-קרב פנדלים נגד ברזיל אחרי שתי החמצות רצופות חמש דקות קודם.
פסטיבל ההבלים
כשגד יעקובי היה שר התחבורה הוא הגדיר שנייה אחת כפרק הזמן שעובר מרגע שאור הרמזור מתחלף לירוק ועד שהנהג מאחוריך צופר. במציאות הדיגיטאלית בה אנחנו חיים, שנייה אחת זה פרק הזמן שעובר מרגע שאתה מעלה סטטוס ברשת חברתית ועד שהתגובה הראשונה קופצת.
רק פורסמה החלטת ועדת המשמעת של ההתאחדות לכדורגל – להשאיר בידי בית"ר ירושלים את גביע המדינה ולקחת ממנה את ההשתתפות בגביע הקונפרנס, ולכל אוחז מקלדת או מיקרופון כבר הייתה דעה. מישהו בדק את העובדות? ברור שלא.
בראיון שקיימתי עם שלומי ברזל יו"ר מערך ההסברה של ההתאחדות לכדורגל ב-FM103, שאלתי אותו שאלה פשוטה: האם יש בכלל סעיף בתקנון שמתיר לשלול ממחזיקת הגביע את ההופעה באירופה. באותו ערב הגיעה להתאחדות הודעה מאופ"א שהדיינים חרגו מסמכותם.
הם היו יכולים לשלול מבית"ר את הגביע ולהעביר אותו ליריבה בגמר הגביע מכבי נתניה כולל ההשתתפות בגביע הקונפרנס, או להשאיר את הגביע וגם את ההשתתפות בקונפרנס לבית"ר. אין אפשרות אחרת.
אלי אוחנה התלונן כמובן שכרגיל דופקים את בית"ר ירושלים. לפי פסקי הדין הוא כנראה צודק, לפי התנהגות אוהדי בית"ר בתי הדין הם רחמנים בני רחמנים. "אופסייד סטורי" של מוטי קירשנבאום היה מצחיק, ההתפרעות בגמר הגביע הייתה עצובה.
איל ברקוביץ' העלה טענה שהיו צריכים להקל עם בית"ר ירושלים כי ההתפרצות לכר הדשא הייתה משמחה ולא מכעס. ספרו את זה להורים של אמיר רנד שהפך לנכה 120 אחוז בחגיגות האליפות של מכבי חיפה ב-2001. נמחץ משמחה.
אגב, בעקבות אותו אירוע הסירו את הגדרות שמפרידות בין היציעים למגרש, והציבו שלטים: הירידה לכר הדשא זו עבירה פלילית. העבריין ייענש. אלפים רצו לכר הדשא ב"סמי עופר", מאות שוטרים היו שם, אפילו אחד לא נעצר.
חוק שלא מיושם, עדיף שיבוטל.
כבוד השר
לפני שהמריא לטיול בארגנטינה על חשבון מדינת ישראל, הספיק מיקי זוהר שר הספורט לרצות את הבייס שלו ב"לה פמיליה" והסביבה, והודיע שלדעתו העונש שהטילה ועדת המשמעת של ההתאחדות על בית"ר ירושלים הוא חמור מדי, וראוי שבית הדין שידון בערעור יקל בעונש.
הניסיון של שר ספורט להשפיע על החלטת מוסדות השיפוט של ההתאחדות הוא שערורייה. תארו לעצמכם ששר המשפטים יריב לוין, יביע את דעתו על הזיכוי של אנס הקשישה ניצולת השואה.
אגב, את ההתפרעות של אוהדי בית"ר ליד ביתו של תובע ההתאחדות ניר רשף, מיקי זוהר לא מצא לנכון לגנות.
תנו לילד לחיות
למחרת הניצחון המדהים על ברזיל, שמעתי ברשת ב' ראיון של קלמן ליבסקינד ורועי שרון עם מג'די חאליילי, אבא של ענאן.
מאיפה אתה מדבר? שואל המראיין, מאיסטנבול.
אתה לא בארגנטינה? לא העליתי בדעתי שנבחרת ישראל תגיע לרבע גמר המונדיאליטו.
ואם היית יודע שנגיע לרבע הגמר?
בשום מקרה לא הייתי נוסע. אנחנו סומכים על ענאן ונותנים לו להתפתח בלי שנשב לו על הראש.
אימנתי נבחרות צעירות, הקמתי וניהלתי את בית הספר הראשון לקט-סל ברמת השרון, הייתי באינטראקציה עם מאות הורים. מניסיוני למדתי שמעורבות ההורים יכולה להיות פלוס ענק בהתפתחות של הילד, אבל התערבות מוגזמת עלולה להיות מינוס ענק.
בנבחרות שאימנתי שיחקו בנים של שחקני נבחרת ומאמנים, כמו מוטי דניאל, דורון שפע, ארז חזן. להורים שלהם היה ידע וניסיון מספיק בשביל לתת לי עצות, הם אפילו לא היו נכנסים לאולם האימונים וליווי הנבחרת למשחקים בחו"ל לא היה אפילו על הפרק בזמנים ההם.
כולם רוצים את טובת הילד ורוב ההורים מעודדים, אבל יש גם כאלה שמתלוננים כשהילד מוחלף, או שהוא לא משחק, או שלדעתם לא מוסרים לו מספיק כדורים, והמהדרין מגיעים לכל אימון, אוכלים למאמן את הראש ואפילו מקללים את השופטים.
אני מבין הורה שקשה לו לראות את הילד על הספסל או חוטף צעקות מהמאמן, אבל תחשבו איך מרגיש שחקן צעיר כשהוא רואה את אבא שלו צורח או מקלל. הוא לא יודע איפה לקבור את עצמו מבושה. הכי גרוע, למאמן נמאס בשלב מסוים והוא מייבש את השחקן בשביל ללמד את ההורה לקח.
זה שהילד בחר לשחק כדורסל או כדורגל, לא הופך את ההורים לעוזרי מאמן. הם חייבים לזכור שעל כל שחקן שמגיע לנבחרת או לליגת על, יש עשרות אלפים שלא יגיעו לשום מקום, אבל ייצאו מורווחים מעצם הפעילות הספורטיבית.
וקשה להתעלם מתרומתם של השחקנים הערבים להצלחת הנבחרת עד גיל 20. הכדורגל מעניק לצעירים ערבים הזדמנות שווה להגיע לטופ, להתפרסם ולהרוויח כסף. יש להם אפילו יתרון כי הם לא משרתים שלוש שנים בצבא.
במקום לבדוק אם השחקנים הערבים שרים "התקווה", אני ממליץ לאמץ את הגישה של משפחות חמזה שיבלי וענאן חאליילי, כי את תוצאות החינוך שלהם אפשר לראות גם במשחק וגם בהתנהגות ובדיבורים אחרי המשחק.
שמעתם פעם ערבי מברך את עם ישראל?
אם מעניין אתכם לקרוא נספח להורי ספורטאים שצירפתי לספר "לנצח זה מקצוע", שלחו הודעה פרטית ותקבלו את הקובץ.
בשבוע הבא המגזין בחופשה.
שבת שקטה.
אריה מליניאק