שלום חברות וחברים.
התגעגעתי לכתיבה, זה עוזר לי גם לחזור ולהתחבר לחיים, אז כתבתי מגזין אבל קצת שונה. נכון שיש לי עכשיו זמן פנוי אבל כל פעולה פשוטה לוקחת המון זמן ומשאירה מעט אנרגיה לעשות משהו בזמן הזה, מקלחת או ארוחה שאמורה לקחת רבע שעה הפכה לפרויקט, ההתקדמות איטית ולפעמים נדמה שאני דורך במקום, אבל בבדיקה של שבוע לאחור אני רואה כמה התקדמתי.
מאחר ששיתופים שלי זוכים לתגובות רבות ונותנים השראה לרבים, חשוב לי לשתף אתכם במה שלקחתי והשתמשתי מניסיון שצברתי במשך עשרות שנים של אימון שתרם לאלפי לקוחות וקבוצות שליוויתי או עברו אצלי סדנאות או צפו בהרצאות או קראו את הספר שכתבתי "לנצח זה מקצוע", כדי לעזור לאנשים לנהל שינויים בחיים, לאו דווקא בענייני בריאות.
הנה דוגמא אקטואלית מתחום הספורט – בשום בית ספר לא מלמדים איך לנהל ליגה או קבוצה לאחר אירוע דרמטי שמעולם לא קרה בשום מקום בעולם כמו אסון ה-7 באוקטובר. היו בישראל מלחמות, שחקנים זרים עזבו, משחקים התקיימו ללא קהל, לפעמים בחצי הרכב, תזרים המזומנים של הקבוצות נתקע וכו'. באיזה בית ספר מכינים אותך לנהל סיטואציות כאלה?
אגב, אתם יודעים שאני נאבק לקידום מעמד שחקנים כחול-לבן, ובין היתר קיימתי בשנות ה-80 וה-90 ליגת קיץ לשחקנים ישראלים. אבל מעטים זוכרים שבמלחמת המפרץ כשרוב הזרים עזבו את הארץ, קיימתי באולם הספורט של אוניברסיטת ת"א משחק הוקרה לשחקנים הזרים שנשארו בישראל במלחמה.
הכל התחיל לפני שנים רבות כשפרשתי מאימון כדורסל, ובישראל מעטים שמעו על קאוצ'ינג. נסעתי ללמוד מהגדולים בעולם, וחיברתי רעיונות שלי לגישה שמבוססת על תובנות ששאבתי מניסיוני בספורט, ואותה הייתי מעביר למנהלים שהשתמשו בעקרונות אימון כדורסל לניהול הארגונים שלהם.
בהתחלה אלה ששמעו אותי מדבר על ניהול החיים והעסקים כמשחק, חשבו שאני מעביר אימוני כדורסל למנהלים, אבל האנלוגיה שונה: מה שהופך את המשחק למרתק זו חוסר ה-ודאות. שום משחק לא זהה למשחק הקודם וגם לא זהה למה שתרגלת באימונים.
כשנופל עלינו פתאום מצב חירום שמחייב שינוי דרמטי, זה מעמיד למבחן אמיתי את האימון שעברנו, ומטבע הדברים כולם בוחנים איך יגיבו ומה יעשו הגדולים והחזקים כדי לחקות אותם.
האימפריה של הספורט בישראל היא מכבי ת"א בכדורסל. איך יתכן שמועדון שעבר כבר הכל, לא מסוגל לטפל בקיצוץ קטן בשכר השחקנים הזרים שהופך, לא יאמן, למרד מאורגן. מי היה מאמין ששחקנים שמכירים ואמורים לגלות הבנה למצוקת המדינה והמועדון, לא יחזרו מחו"ל לשחק בליגה, למרות שהם יודעים שבעיר תל אביב כבר מזמן החיים שבו למסלולם ואין שום סכנה.
כנראה שמשהו הרבה יותר עמוק מקיצוץ 10 אחוזים בשכר היה קבור מתחת לפני השטח ופרץ החוצה. נכון שהליגה השנה היא לא פאר היצירה, והיא מתקיימת כדי שתהיה סוג של המשכיות אפילו ברמה נמוכה, גם כדי שהקבוצות יוכלו לקבל מענקים ופיצוי מהמדינה. אבל רבאק, האימפריה שנחשבת מופת ודוגמא לניהול (לא לדעתי), לא מסוגלת לנהל קיצוץ קטן בשכר השחקנים שיוחזר בעתיד?
אגב, זוכרים שמכבי ת"א איימו שיבנו שתי קבוצות, אחת לליגה והשנייה ליורוליג, כי לא אישרו להם עוד זרים? אז הנה הוכחה שבסוף דברים מסתדרים – למכבי ת"א יש היום שתי קבוצות, הישראלים משחקים בקבוצה שמשחקת בליגה בישראל והשנייה עם זרים שמשחקת בבלגראד.
כשמשווים את הבעיה של מכבי ת"א לבעיות של מאות אלפים ישראלים, זו בדיחה. יש קיבוצים ששליש מתושביהם נחטפו או נהרגו, העבירו אותם מהבית ההרוס לבתי מלון, רוב תושבי קריית שמונה ושדרות הפכו לפליטים בארצם. היכולת להתגבר על בעיות מחייבת שינוי. האם יש כללים לנהל שינוי?
#
חזרנו לניהול שלי את המחלה שנפלה עליי פתאום בלי הכנה מוקדמת. הגעתי למיון בשיבא בגלל שיעול מתמשך, חשבו שהסיבה היא דלקת ריאות, בדיקות הדם הראו לרופאים שזה לוקמיה. סרטן דם. כל התוכניות, ההרצאות, הסדנאות המתוכננות, תוכניות הרדיו, הפגישות עם חברים והמשפחה, הכל נמחק בשנייה. מ-100 ל-0 ב-10 שניות.
עליתי למחלקה ההמטולוגית ומאז שאושפזתי ב-27 ביוני הייתי רוב הזמן בחדר, סביבי רופאים, אחיות וצוות. משיבא עברתי לבילינסון אבל לא חייתי בבועה. כמו כולם שמעתי, ידעתי וראיתי ב-7 באוקטובר את הקטסטרופה.
בהדרגה הבנתי שבהתמודדות עם המצב החדש שמשתנה כל הזמן, יש גם לי חלק חשוב, והחיבור שלי למה שקורה בחוץ משפיע על היכולת שלי להתמודד. אז קבלתי כמה החלטות שאולי אפשר ללמוד מהן על ניהול שינויים בכלל.
דוגמא להחלטה שקבלתי: למרות שאני בחדר עם מכשיר טלוויזיה והרבה אפשרויות אין לי, הטלוויזיה בחדר שלי (גם בבית מאז שחזרתי) נפתחת רק בשעה שמונה בערב לחדשות ומשם לשידורי ספורט.
מה אפשר ללמוד מזה?
הפרידו בין דברים שבשליטתכם לבין דברים שאינם בשליטתכם. אל תבזבזו אנרגיה וזמן על דברים שאינם בשליטתכם!
מה כן תעשו? בתוך מערכת הכללים של בית החולים / בית הספר / מקום העבודה וכו', מותר לכם לקבוע כללי משחק לעצמכם! אני לא קורבן של הטלוויזיה בחדר שלי, אפתח אותה בשעות מסוימות, (וגם מותר לי גם לחרוג מהכללים שקבעתי אם תוכנית מסוימת מעניינת אותי בשעה חמש). ברור שפתחתי פה ושם את המכשיר גם במשך היום, אבל מה שחשוב,
קבלתי החלטות, קבעתי כללי משחק ושיחקתי לפיהם!
המלצה: כדי לנהל סיטואציה חדשה או משתנה קבעו לעצמכם כללי משחק! (ועמדו בהם).
אם נשמע לכם מסובך לקבוע כללי משחק, אז הנה סיפור מפרק מס. 12 ב"לנצח זה מקצוע", סיפור אמיתי.
במשך שנים הייתה לי פינה קבועה בתוכנית הבוקר של קשת בימי שישי בערוץ 2. המגישים היו סיוון רהב מאיר, דני קושמרו וכו'. בסוף כל פינה היו טיפים מעשיים, ובתוכנית שעסקתי בה בכללי משחק הצעתי לצופים ארבעה כללי משחק, והבטחתי שאם יפעלו על פיהם 21 ימים יקרו להם ניסים ונפלאות, ואלה הכללים:
עשו מה שאתם אומרים
השלימו מה שאתם מתחילים
עמדו בזמנים
אמרו תודה ובבקשה.
יצאתי מהאולפן בהרצליה לפגישה, וכעבור שעה בעודי מהלך בשדרות נורדאו בתל אביב ניגשה אליי בחורה בהתרגשות גדולה. אני לא מאמינה שאני רואה אותך, שנים אני אומרת לעצמי שאני חייבת להתחיל להתאמן. ראיתי אותך בטלוויזיה בבוקר והחלטתי לממש הבטחות שנתתי לעצמי. יצאתי מהבית ונרשמתי סוף-סוף לחדר כושר וקבעתי תוכנית אימונים. אני בדרך הביתה ואת מי אני פוגשת? ניסים ונפלאות.
עוד דוגמא לכלל משחק שקבעתי כשד"ר אביגדור הודיע לי עוד במיון בשיבא שחליתי בסרטן:
אני לא שומר את המחלה בסוד, מצד שני גם לא פותח בפסטיבל של הנוטה למות.
יש אנשים שבשמחה לוקחים מצלמה ומתעדים את מה שעובר עליהם במשך חודשים או משתתפים בריאליטי כדי לקבל כמה דקות תהילה בטלוויזיה. אני לא שופט אותם אבל אני בא ממקום שונה, כי אחרי עשרות שנים של חשיפה בתקשורת אני לא זקוק לתשומת הלב ולפרסום הזה. אז דחיתי הצעות מתוכניות טלוויזיה, מוספי עיתונים וכו' לכתבות וראיונות.
מצד שני, לא אסתיר את מה שעובר עליי. שיתוף טוב פעם או פעמיים בחודש יכול לתת רעיונות והשראה לרבים. מה המינון הנכון? לא יודע. לא לכל שאלה יש תמיד תשובה.
אגב טיפ קטן, בני אדם רוצים ודאות ושואלים שאלות: כמה זמן זה יימשך? מתי אצא מפה? מה יקרה? מה תהיינה תופעות הלוואי? לרופאים ולאחיות יש תשובה מוכנה, חציה אמת וחציה כסת"ח: לא יודע, כל חולה עובר את זה אחרת.
#
עוד החלטה שקבלתי כשהודיעו לי שחליתי בסרטן: אסמוך על הרופא.
אין לי דרך להבין למה דעה נוספת יותר טובה משלו, ומה הייתי עושה אם הייתי פונה קודם לרופא ב' ואחר כך לרופא א'. האם אז דעת רופא א' הייתה השנייה וזה היה הופך אותה ליותר נכונה?
ברור שיש דוגמאות ל-second opinion שהצילו בני אדם, אבל אם אטיל ספק ואבדוק כל מה שהרופא יעשה ויאמר, אכנס ללופ שלא ייגמר טוב. רוצה רופא אחר? אין בעיה. מצא מישהו וסמוך עליו.
המון "רופאים" ויועצים הציעו לי תרופות, עזרה וכו'. לכולם היו כוונות טובות, אבל לכולם אמרתי תודה ודחיתי. כי מה שאתה עברת, לא יהיה בהכרח מה שאני אעבור ויש לי מספיק דאגות משלי, אל תביא לי גם את שלך. זו מחלה מתעתעת ו… כל אחד עובר את זה אחרת.
חשוב לי מאוד להדגיש: זו הדרך ש ל י להתמודד. רק שלי. אין לראות בה המלצה. תעשו מה שמתאים לכם ולמצבכם!!!
#
אם חשוב לכם לנהל שינויים שאתם רוצים או חייבים לטפל בהם, חשוב לדעתי להבין איך המוח האנושי עובד. ההסבר שלי הוא חובבני ומופשט, מניסיוני.
בני אדם יוצרים לעצמם תמיד אזור נוחות ממנו קשה להם לצאת. אני לא מתכוון לשינויים כמו שדרוג למכונית חדשה, בגדים חדשים, העלאה בדרגה, אלא לשינויים לא נוחים שנכפים עלינו ודורשים יציאה מאזור הנוחות.
מצד אחד אנשים אוהבים שינויים (אני מקווה שלא לבשתם הבוקר את אותם הבגדים שלבשתם אתמול), מצד שני בני אדם גם מתנגדים לשינויים כשהם לא נוחים להם. את אותם שינויים קצת יותר קשה לנהל.
הכל מתחיל "בראש" או במוח או איך שתקראו לזה.
קשה לנו עם שינויים כי המוח פועל בתבניות.
אנחנו לובשים את הבגדים באותו סדר, נוסעים לעבודה בכל בוקר באותה דרך, יש פעולות שאנחנו מבצעים על אוטומט וזה בסדר. כי הפעולות האוטומטיות מפנות מקום במוח ללמוד דברים חדשים וליהנות מחוויות חדשות.
אבל מה קורה כשנופל עלינו שינוי הכי קיצוני כמו אסון ה-7 באוקטובר, שדרש שינויים דרמטיים מהמדינה, מערים, מקיבוצים ומישראלים רבים שמצאו את עצמם במלחמה, חסרי בית, וגרוע יותר מאבדים את בני משפחתם בקרב או בשבי. אלה שהצליחו למצוא פתרונות הם בעיקר קהילות מגובשות.
המלצה: אם אתם מוצאים את עצמכם לבד מול משימה גדולה, מצאו שותפים לדרך ותתארגנו כקבוצה או כקהילה.
עובדה שמי שהיה מאורגן בקהילות עובר את המשבר ביתר קלות. הדוגמא הטובה ביותר הם משפחות החטופים שרובם לא הכירו זה את זה, והצליחו להרים ולנהל קמפיין אדיר חובק עולם ולשחרר עד עכשיו כמאה חטופים.
לא צריך ללכת רחוק, יש גם אנשים שהתארגנו לטגן יום יום 500 שניצלים בפיתות ופתחו בצומת מזנון לחיילים, או גמלאים ותלמידים שיוצאים לקטוף ירקות להציל חקלאי.
תרומה ועזרה לאחרים עושה טוב גם לנפש של התורם. מצאו מישהו לעזור לו.
&
אני רק בהתחלה של ההתחלה, אבל לא רוצה להציף אתכם במגזין שעסק תמיד בספורט, בעניינים שאולי לא ממש מעניינים. אראה לפי התגובות ואחליט אם נסתפק בזאת או שאמשיך לשתף אתכם בתובנות ופעולות שלקחתי מניסיוני באימון ועזרו לי לעבור את חצי השנה הקשה.
מקווה שגם אמצא את הכוח לעוד מגזין בשבוע הבא שיכלול גם ספורט, כי האמת שכרגע לא מעניין אותי אם מכבי ת"א תיכנס לשמינייה ביורוליג, ואני גם לא מצוי בפרטים של ההצלחה של עירוני רמת גן או הבעיות של בני סכנין, ואפילו לא מרשים אותי שלוקה דונצ'יץ' הוא הכי צעיר שקלע 10,000 נקודות.
בהדרגה אחזור להתחבר גם לספורט, והעיקר – אם משהו שכתבתי מתאים לכם קחו, ואם בלבלתי לכם את המוח עזבו, גם זה בסדר.
אם אתם מכירים כאלה שזה עשוי לעניין אותם? שתפו והעבירו להם.
אשמח לתגובות ושיתופים.
שבת שלום
אריה מליניאק