אגדה שהייתה באמת
השבוע הלך לעולמו בגיל 71 ביל וולטון, מגדולי הסנטרים בהיסטוריה של הכדורסל אם לא ה… כ-MVP של ליגת המכללות שהוביל את מכללת UCLA שלוש עונות רצופות, וולטון, שהשתמש יותר בראש ופחות במרפקים, הגדיר מחדש את תפקיד הסנטר המוסר.
גם קארים עבדול ג'אבר זכה בשלוש אליפויות NCAA תחת אותו מאמן ג'ון וודן באותה מכללה UCLA, שמחזיק עד היום בשיא של עשר תוארי אליפות NCAA. וולטון סיים את הקריירה עם פחות תוארים מג'אבר ששיחק עד גיל 40, אבל נשאר חרוט בזיכרון כפריצת דרך ששינה את המשחק.
יש אומרים שמאמן שמצליח להחתים שחקן כמו קארים עבדול ג'אבר לקבוצה שלו, מבטיח לעצמו את תואר האליפות, וכאלוף קל לו לשכנע כעבור שלוש שנים את הסנטר הטוב בליגה ולזכות בעוד שלוש אליפויות וחוזר חלילה.
נכון שהצלחה מביאה בדרך כלל להצלחה, אבל זו רק חצי אמת. כמו בכל תחום הצלחה = כישרון + אימון, ו-וודן, מעבר לתארים שהשיג, נבחר כמאמן הגדול בכל הזמנים כשנכנס להיכל התהילה.
ל-וולטון היו יכולות ראיית מגרש, הבנת המשחק ומסירה מעמדת הסנטר, יכולת נדירה עד היום לשחקנים בתפקיד הזה, כי ברוב שלבי המשחק הגארדים הם שמחזיקים בכדור. אבל לוולטון היו בעיות בברכיים וברגליים, שהחמירו עם הזמן ואפשרו לו לשחק פחות ממחצית המשחקים בעונה.
ועוד סיפור. בשנות ה-70 אימן את פורטלנד טרייל בלייזרס ג'ק רמזי, שבחר את ביל וולטון בבחירה הראשונה בדרפט 1974. זו הייתה בחירה שהיה עליה הסכמה כללית, וכעבור שנתיים בעונת 1977 וודן ו-וולטון הובילו את פורטלנד לאליפות NBA היחידה שלה, אבל הברכיים השביתו את וולטון לעתים קרובות והוא עבר לסן דייגו קליפרס.
בשנות ה-80 בוסטון סלטיקס חיפשו סנטר מחליף לרוברט פאריש וקווין מקהייל, הימרו על ביל וולטון, ויחד עם לארי בירד ודני איינג' הם וולטון זכה ב-1985/6 באליפות NBA השנייה שלו.
וולטון הפך למודל לסנטר מוסר, ולנוכח ההצלחה הגדולה של ג'ק רמזי עם ביל וולטון כסנטר מוסר בעונת האליפות בפורטלנד 1977, התגלגלה לידיו הזדמנות להגשים בדרפט 1984 את החלום לבנות שוב קבוצה אלופה סביב סנטר מוסר.
הבחירה הראשונה באותו דרפט הייתה של יוסטון רוקטס, שבחרה את האקים אולג'ואן. הבחירה השנייה הייתה של רמזי שבחר את סם בואי (2.17 מ'), סנטר מוסר ממכללת קנטאקי. הגוף האנושי לא בנוי כנראה לסחוב שלד בגובה 2.17 מ' וגם בואי, כמו וולטון, סבל מבעיות ברכיים, שיחק מעט ופרש.
הבחירה בסם בואי נחשבת לאחת הגרועות בהיסטוריה של הדרפט, כי בבחירה השלישית, זו שהבלייזרס ויתרו עליו, שיקאגו בולס בחרו במייקל ג'ורדן.
אולי ביל וולטון שימש כמודל לחיקוי לניקולה יוקיץ', ויש שיגידו שהתלמיד עלה על רבו, אבל ל-ויכוח הזה אני לא מוכן להיכנס. ביל וולטון הפך לאחר פרישתו לפרשן מוביל ולא חשש לחשוף את דעותיו, גם בענייני פוליטיקה ותרבות.
האם הייתם רוצים שספורטאים ופרשנים יכניסו את דעותיהם הפוליטיות לשידור? לא בטוח.
סיום ראוי לעונת היורוליג
הצגה טובה צריכה שתהיה מבוססת על סיפור טוב ודמויות מעניינות, ואת זה סיפק השנה הפיינל פור של היורוליג בגדול. אחרי שצפיתי בחצאי וגמר הפיינל פור, אין לי ספק שמכבי ת"א היא קבוצה לא פחות טובה מהרביעייה שהגיעה לברלין.
במעמדים גדולים הניסיון הוא פקטור חשוב, אבל פנאתינייקוס שרק החלו להיבנות העונה מחדש ולא הופיעו בגמר כבר עשר שנים, ניצחו את ריאל מדריד האלופה ואורחת קבועה בפיינל פור. אז הניסיון חשוב? קוסטאס סלוקאס וקנדריק נאן היו פנטסטיים, הראשון כוכב יורוליג, השני בלי שום ניסיון יורוליג. אז הניסיון חשוב? ומה ריאל מדריד למדו מהרבע הראשון המעולה שלהם (36 נקודות)? כלום, כי ברבע השלישי החלה נפילה שרק הלכה וגדלה.
מי שחילק את המשחק לארבעה רבעים שינה את המשחק.
מגיע לו
מתיאס לסור שיחק בעונה שעברה בפרטיזן בלגרד. בסדרת הפלייאוף פרטיזן כבר הובילה על ריאל במדריד 0:1 וגם משחק מספר 2 היה גמור, אבל 1:40 דק' לסיום סרחיו יול ביצע עבירה קשה על קווין פאנטר, פרצה קטטה בה השתתפו רוב השחקנים, השופטים הפסיקו את המשחק והיורוליג פסקו שהתוצאה 80:95 לפרטיזן תהיה התוצאה הסופית.
ריאל ניצחה בשני משחקי החוץ בבלגרד את פרטיזן שהייתה חסרה את פאנטר שהורחק, וגם במשחק 5 במדריד, עלתה לפיינל פור וזכתה באליפות היורוליג. לסור עבר בקיץ מפרטיזן לפנאתינייקוס, עלה איתה למשחק הגמר מול ריאל מדריד, וסגר את החשבון על העוול שנגרם לו ולפרטיזן.
עם כל הכבוד ללסור, לריאל יש שני גבוהים שאמורים לתת לה יתרון מתחת לסלים, אבל לא מספיק שיש לך שחקנים גבוהים חייבים לדעת ולרצות להפעיל אותם. טבארס 2.20 מ' רץ הלוך ושוב בלי לגעת בכדור, כי בשביל פקונדו קמפאסו המסירה לטבארס זו האופציה האחרונה.
לא בטוח שריאל מתרגלת מסירה לגבוהים באימונים, כי כשקמפאסו כבר מוסר לטאברס זו מסירה לרגליים שלוקח לו שתי שניות לתפוס, והוא כבר מוקף בשלושה שומרים.
המחליף של טאברס, פוארייה 2.13 מ', מהיר, משחק עם הפנים והגב לסל, קליעה מחצי מרחק, תענוג. לדעתי פוארייה הוא מספר 4 הכי טוב באירופה.
ובסוף יש מאמן שמחליט מי ישחק ומתי. כשמתיאו העביר את ריאל לאזורית עם שני ענקים ושלושה ותיקים ששיאם כבר מאחוריהם, מול קלעים כמו קוסטאס סלוקאס וקנדריק נאן, זה הפך משחק של נקודה לפה או לשם להצגה במעמד צד אחד שנגמרה ב-15 הפרש.
תמונת האליפות: לסור יושב ומחבק את כדור המשחק ובוכה.
"תהליך" מהיר.
אין לי מושג כמה מיליונים שפך דימיטריס ינקופולוס על "הפרויקט" שלו בפנאתינייקוס כדי להוכיח שתהליך לא חייב להיות ארוך, והתחיל במאמן.
ארגין עתמאן הוא קבלן תארים, אליפות יורוליג שלישית בארבע העונות האחרונות, ובתנאים לא קלים. נכון שטורקיה ויוון לא במצב של מלחמה אבל יש הבדל בין מאמן טורקי שלוקח אליפות עם קבוצה טורקית, לבין מאמן טורקי שזוכה עם קבוצה יוונית שנבנתה מחדש במטרה להחזיר עטרה ליושנה.
כשפאו הייתה בפיגור 15 נקודות ברבע השני מול אלופת אירופה, עתמאן הסתובב על שיפוד. מספיק שסלוקאס יעשה פרצוף בירידה לספסל, ו-10,000 יוונים יכולים להפנות את הכעס למאמן ונגמר הסיפור.
לכל מאמן יש במהלך הקריירה הצלחות וכישלונות. עתמאן הוא כרגע בטופ של הטופ, והשאלה, מה אתה מחפש. מי שמחפש הצלחות ימצא אותן, ומי שמחפש כישלונות ימצא גם אותם. ארגין עתמאן עמד העונה בלא מעט מבחנים, כולל בסדרה מול מכבי ת"א, אבל פנאתינייקוס זכתה באליפות היורוליג למרות
שהם לא הכי טובים באירופה.
כל הכבוד להפועל גליל עליון שנשארו בליגת על בכדורסל, ולעירוני קריית שמונה שעלתה לליגת על בכדורגל, כך ישחקו בעונה הבאה בליגת על שתי קבוצות מערי רפאים, בלי מגרש ביתי, עם מעט אוהדים, ועם קושי להחתים שחקנים זרים לקבוצות מאזורים שהתושבים שלהם מסרבים לגור שם.
גליל עליון הייתה מועמדת לירידה במהלך רוב העונה, אבל ההחלטה בעניין היורדת מליגת על נדחתה בטענה שלקבוע כללים חדשים באמצע העונה זה לא ספורטיבי.
אחרי שנקבע שהיורדת מליגת על היא הפועל אילת, היא ארגנה קבוצות מהליגה שתמכו בהקפאת הירידה שלה לליגה לאומית. אם יש החלטה יותר לא ספורטיבית מהקפאת הירידות במהלך העונה, זו החלטה להקפיא את הירידות לאחר סיום העונה.
חשוב שתהיה קבוצה באילת כמו שחשוב שתהיה קבוצה בבאר שבע או בגליל עליון, ואם קבוצה סובלת ממלחמה צריך להתחשב בזה, אבל לא אחרי סיום העונה.
טל פנחס יו"ר הפועל אילת מצא מליצי יושר: ברק פלג מאמן גליל עליון ואורן אהרוני מאמן באר שבע, שתומכים בהקפאת הירידות. אם היינו עדיין באמצע העונה הייתי מברך את שני המאמנים על הספורטיביות שלהם, אבל לבטל ירידה של קבוצה אחרי שהליגה הסתיימה זה המהלך הכי לא ספורטיבי שיש.
Timing is everything
הכרעה
ליגה לאומית בכדורגל הסתיימה במחזור דרמטי במיוחד, בו הוכרעה העלייה לליגת על על פי הפרש השערים. עירוני טבריה עלתה לליגת על בזכות שער אחד יותר מבני יהודה, כששני המשחקים לא ניראו הכי ספורטיביים.
מצד אחד, דרמת שיא, 12 שערים. מצד שני, דיבורים על חוסר ספורטיביות וכל איבוד כדור נחשד כמו מכירת משחק.
בעיה אמיתית, ומשה פרימו הציע בתוכנית הספורט של רדיו ללא הפסקה רעיון ששווה לשקול – במקרה של שוויון בין שתי קבוצות במחזור הסיום, הדו קרב לא יוכרע בהפרש שערים אלא במשחק ביניהן.
הגיוני, פשוט, אני בעד.
מקווה שעושים באמת הכל להחזרת החטופים לביתם עכשיו!
שבת שלום