מגזין מס. 83 מברך את מכבי חיפה על אליפות שלישית ברציפות, מדבר בשבח האוהדים, רותח מכעס על מנהלת הליגה בכדורסל, וגם: על ההגנה של הפועל ירושלים ושכונת ה-NBA.

בחירת שחקן העונה, מאמן העשור וקבוצת המילניום, הם גימיקים שמתאימים למלא עמוד עיתון או שעת שידור, אז בואו נעשה את זה בקיצור.

ברכות למכבי חיפה על זכייה באליפות שלישית ברציפות ושבירת תקרת הזכוכית של זכייה ראשונה באליפות לקבוצה שמשתתפת בשלב הבתים של ליגת האלופות.

מכבי חיפה השיגה פעמיים Threepeat, הישג ששום קבוצה לא עשתה לפניה, אבל אם הייתי צריך לדרג את האליפויות שום קבוצה (כולל הפועל רמת גן ב-1964) לא מתקרבת לאליפות הבלתי נתפסת של קריית שמונה ב-2011, שהזכירה את האליפות החד פעמית של גליל עליון בכדורסל.

ברק בכר הוא המאמן מספר 1 בישראל, על כך אין שום ויכוח, אבל מאמן העונה הוא לדעתי שרון מימר שהשאיר בליגת-על את בני ריינה שעלתה בארבע שנים ארבע ליגות.

הקבוצות של ברק בכר משחקות כדורגל יפה, הקמפיין האירופי היה מדהים ואפילו העזיבה שלו באה בתזמון מושלם. ניהול קריירה לא פחות חשוב מתוצאות ועוד תואר אליפות לא היה מעלה ולא מוריד ברזומה שלו. כשמגיעה הזדמנות להתקדם, זזים.

המהלך של הקיץ שעוד ידובר בו רבות, הוא ההימור של גל אלברמן על מסאי דגו כמאמן מכבי חיפה בעונה הבאה. אלברמן (שזה בעצם יענקלה שחר) היה יכול להחתים מאמן זר ובמקרה של כישלון להפיל עליו את התיק.

בני אדם לא מתחלקים לגאונים ולמטומטמים, אלא לכאלה שלוקחים על עצמם אחריות או בורחים ממנה. כשאלברמן המליץ ליענקלה שחר על מסאי דגו, הוא לקח את האחריות על עצמו. צל"ש על החשיבה המקורית. אהבתי.

ההצלחה הגדולה של מכבי חיפה העונה התחילה בעבודה מקצועית של מערך הסקאוטינג. שאפו על ההחתמה של  שני מגינים התקפיים – סונדגרן וקורנו, על התגובה המהירה לעזיבה של נטע לביא ובוגדן פלאניץ', על עונה אירופית מדהימה ועל "סמי עופר" שהיה מלא ב-30,000 אוהדים בכל משחק. מועדון לפנתיאון.

ועדיין יענקלה שחר צריך בכל בוקר לברך את מיץ' גולדהר שהחליט משיקולים שאני מאוד מכבד, לסלק את עומר אצילי ממכבי ת"א. בעניין הזה אני לגמרי תומך בגולדהר,

אליפות אינה חזות הכל ולא כל מה שלא פלילי מותר.

פוטו פיניש

בשיטת המשחקים שנהוגה בכדורסל, האליפות מוכרעת במשחק האחרון של העונה. עונת כדורגל יכולה להסתיים מעשית כמה מחזורים לפני הסיום, ולי קשה להתרגש משמחה ספונטנית מאורגנת.

הייתי רוצה שכל עונה תסתיים כמו עונת 2003. הפועל ת"א מכבי חיפה ומכבי ת"א הגיעו למחזור הסיום עם אותו מספר נקודות. הפועל עם הפרש שערים גרוע שיחקה בכפר סבא והייתה זקוקה לנס, מכבי חיפה הייתה צריכה לנצח בהפרש גבוה באשדוד ומכבי ת"א שיחקה נגד הפועל פ"ת באצטדיון רמת גן.

הפועל פ"ת אירחה את מכבי ת"א באצטדיון ר"ג, כי יענקלה שחר עשה מחווה לא מובנת לבעלים של הפועל פ"ת מאיר שמיר, ואישר לו "לעשות קופה" באצטדיון שהפך למגרש הביתי של מכבי ת"א.

אי אפשר לדעת איך היה מסתיים המשחק של מכבי ת"א אילו התקיים באורווה בפתח תקווה, אבל כשמכבי חיפה הוליכה במחצית באשדוד 0:4 ומכבי ת"א הייתה עדיין תקועה ב-0:0, אני מניח שהיו לשחר "הרהורים". אבי נמני סגר את הסיפור במחצית השנייה 0:3.

כך צריכה להסתיים עונה.

החמישייה

הכדורגל לא התחיל בשנות ה-90 ולא בשנות ה-80. הפועל פ"ת היא הקבוצה היחידה שזכתה בחמש אליפויות רצופות! רק שזה קרה לפני שרוב קוראי המגזין נולדו.

אני יכול לדקלם מתוך שינה את ההרכב החלומי של הפועל פתח תקווה המיתולוגית, מיעקב ויסוקר ועד חוליית ההתקפה הקטלנית: צחי נהרי, נחום  סטלמך, בועז קופמן והאחים זכריה ואבשלום רצבי, אבל כשניסיתי להיזכר מי היה המאמן לא הצלחתי.

כשהלכתי ל-ויקיפדיה גיליתי שאת הפועל פ"ת אימנו בחמש השנים ההן שלושה מאמנים, וזה מוזר כי בדרך כלל קבוצה לא מחליפה מאמן לאחר עונת אליפות. להפתעתי גיליתי שבתקופה שעדיין לא היו שחקנים זרים, שלושת המאמנים היו זרים:

האנגלי ג'ק גיבונס, ההונגרי איגנץ מולנר והיוגוסלבי מיודרג יובנוביץ'.

תפאורה בלי הצגה

אני לא מצליח להבין מה מחפשים האחים מינצברג בהפועל ת"א שכמעט ירדה ללאומית. הם לא עשו שום מאמץ להבטיח את ההישארות של הפועל בליגת על, ביזנס אי אפשר לעשות בכדורגל, והפרסום שיקבלו כאן לא רלוונטי לאנשי עסקים אמריקנים. אז מה הסיפור?

להפועל ת"א יש שני נכסים שיכולים לעניין משקיע: מחלקת נוער ו-10,000 אוהדים שרוכשים אלפי מנויים, דוחפים את הקבוצה ומשמשים תפאורה להצגה.

הסיוט של בעל קבוצה, ערוץ שידור או מארגן אירוע הם יציעים ריקים. מנהלי היורוליג ייחלו להצלחה של מכבי ת"א מול מונאקו, כי הם היו חייבים למלא את "ז'לגיריו ארנה" בקובנה בפיינל פור. חובבי קונספירציות האמינו שהנהלת היורוליג רמזה לשופטים מיהן הקבוצות שהם מעדיפים לראות בגמר, אבל האמת היא  ששופטים טועים לפעמים, לצערי בדרך כלל לטובת החזקים.

הפועל ירושלים היא נכס לפיב"א. אין הרבה קבוצות כדורסל בישראל שמביאות 4,500 אוהדים אפילו למשחק בית, וגם באירופה אין הרבה קבוצות שמביאות 4,500 אוהדים למשחק חוץ.

בפיב"א חגגו כששתי קבוצות ספרדיות והפועל ירושלים עלו לפיינל פור, אבל  טעו כשדרשו מירושלים התחייבות להמשיך שנתיים נוספות בליגת האלופות. אי אפשר לאלץ קבוצה לשחק בליגה שהיא לא רוצה, ואם ירושלים הייתה מארחת את הפיינל פור הם היו אולי מרגישים חייבים לפיב"א.

למרות שהפערים בין הצ'מפיונס ליג של פיב"א לבין המפעל המשני של היורוליג מצטמצמים, אני לא בטוח שכדאי לירושלים לעבור ליורוקאפ. הסיכוי להגיע ליורוליג קלושים, ורק לעונה אחת בלבד,

חגיגת פיינל פור בארנה הייתה הזדמנות להפוך את הפועל ירושלים לעוד קבוצה של המדינה.

משביתי שמחות

הופעה של קבוצה ישראלית בגמר אירופי היא אירוע נדיר. בפעם האחרונה שמכבי ת"א הגיעה לפיינל פור של היורוליג זה קרה ב-2014 והפועל ירושלים זכתה בגביע יול"ב לפני 19 שנים ב-2004.

ההופעה של הפועל ירושלים בגמר ליגת האלופות הייתה יום חג לכדורסל הישראלי. אמנם גמר הצ'מפיונס זה לא גמר היורוליג, אבל אחרי שמכבי ת"א הודחה גמר ליגת האלופות הוא האירוע השני בחשיבותו.

חבל שמנהלת הליגה השביתה את השמחה וקבעה דרבי תל אביבי מכריע ב"מנורה מבטחים", שעתיים לפני הגמר במלאגה. שילוב של רשעות וטמטום.

מנהלת הליגה טענה שלא הייתה אפשרות לדחות את הדרבי ביום אחד כי להפועל ומכבי ת"א יישארו רק יומיים להתכונן למשחק הראשון בפלייאוף ביום חמישי.

מוזר, כי המשחק הראשון בסדרה נגד מונאקו התקיים ביום שלישי והשני ביום חמישי. משחק מספר 3 התקיים ביום שלישי ומשחק 4 ביום חמישי.

אז איך מכבי ת"א, שהספיקו לה יומיים להכנות לקראת מונאקו בחוץ, לא מספיקים לה יומיים להתכונן לקראת הפועל באר שבע בבית?

בושה, בושה

הסוגייה על הפרק הרבה יותר רצינית ממשחק פלייאוף. השאלה האמיתית היא מה קודם למה, הליגה בישראל או המפעלים האירופים  והתשובה ברורה: בסדר העדיפות של מנהלת הליגה בישראל, אירופה קודמת.

הצפת הליגה בזרים, חלקם מיותרים, על חשבון שחקנים ישראלים, נועדה למטרה אחת: להצליח באירופה. מכבי ת"א דוחפים באופן קבוע להגדיל את מספר הזרים, היתר מתיישרות למרות שחצי מקבוצות הליגה לא משתתפות במפעלים אירופיים. גם אין סיבה ללכת לקראת קבוצות שמשחקות ביורוליג, שסגורה בפני קבוצות ישראליות ולא משחררת שחקנים לנבחרות.

גם המדינה מעדיפה את ההצלחה באירופה על הכדורסל המקומי. שר הספורט מיקי זוהר הודיע לא מזמן שיעביר מיליון שקלים לכל קבוצה שתחתים שחקן זר בעל שיעור קומה. לא היה עדיף שהמדינה תתמוך במיליון שקלים במועדון שישקיע במחלקת הנוער?

אבל אם היורוליג, היורוקאפ, ליגת האלופות של פיב"א, היורופקאפ והליגה הבלקנית חשובות יותר מהליגה הישראלית, זה עצוב אבל לפחות שמנהלת הליגה תלך עם זה עד הסוף.

סוף-סוף קבוצה ישראלית הגיעה כפייבוריטית לגמר ליגת האלופות של פיב"א והטיסה למלאגה אלפי אוהדים ירושלמים, ומה עשתה המנהלת? קבעה שעתיים לפני הגמר האירופי דרבי תל-אביבי שהסיט חלק מתשומת הלב מהחגיגה.

נבזות.

פתאום ההגנה באופנה

כל משחקי הפיינל פור של ליגת האלופות הסתיימו בתוצאות של 65-70 נקודות. במשחקים של 65 נקודות פערי הכישרון בין הקבוצות מצטמצמים והגנה טובה מתחילה בספרינט קצר לאחור ששווה בדיוק אותן שתי נקודות כמו ספרינט קדימה.

ירושלים נחשבת לקבוצת ההגנה מספר 1 בישראל, אבל בגמר נגד טלקום בון התברר שהכל יחסי. ההגנה של בון טובה יותר, אולי כי בליגה הגרמנית משחקים הגנה ולא פייק מזרח תיכוני.

חובבי כדורסל אוהבים שלשות והטבעות, אבל הגנה מנצחת משחקים. לרוץ מהר זה כיף, אבל בשביל לרוץ צריך כדור וקשה לצאת להתקפה מתפרצת כשמתחילים אותה בהוצאת כדור מהרשת.

להפועל ירושלים יש הרבה כדורים מריבאונד, אבל הם לא מתרגמים אותם  ליציאה להתקפות מהירות. במשחק הגמר הם קיבלו שיעור בירידה להגנה שהתבצעה בשלושה שלבים:

שני שחקנים של בון הלכו לריבאונד התקפה והפריעו להוציא את המסירה הראשונה. שחקן שלישי מנע מספידי סמית או ברנדון בראון לקבל את הכדור  ואילץ אותם לבוא ולקחת את הכדור מידיו של זאק הנקינס, ושני שחקנים טסו לאחור ועיכבו את הכדור עד שכולם ירדו להגנה.

והערה לגבי ההגנה של קבוצות ישראליות שמבוססת על עזרה ורוטציה בהגנה.  הגרמנים הסתדרו אחד מול אחד בלי עזרה ולא היה צורך בעזרה וברוטציה הגנתית. ככה משחקים הגנה.

אבל בספורט אתה טוב כמו המשחק האחרון שלך, לכן העונה האירופית המצוינת של הפועל ירושלים הסתיימה בטעם חמוץ.

ניראה כמה אנרגיה נותרה בהם להתחיל מרוץ לאליפות

האשם תמיד

מונטי וילאמס – שהוביל את פיניקס "סאנס" לגמר ה-NBA בעונת 2021 ונבחר למאמן העונה ב-2022 – פוטר מה"סאנס" אחרי הודחו בחצי גמר המערב ע"י דנבר "נאגטס".

ויליאמס לא עמד בציפיות של ההנהלה לזכות באליפות, אחרי שהם החתימו את קווין דוארנט. לי אישית נמאס מקבוצות כוכבים שמחליטים מי תהיה האלופה.

שמחתי שלהקת דורנט, ג'יימס הרדן וקיירי אירווינג התפרקה בברוקלין "נטס", וכשראו שאליפות לא ייקחו שם הלך כל אחד לדרכו. קבוצה צריכה זהות מינימאלית ואני לא מצפה שנחזור לימי השושלות של בוסטון "סלטיקס" עם לארי בירד, ה"לייקרס" של מג'יק וג'אבר, ה"פיסטונס" עם איזיאה תומאס וביל ליימביר, וה"בולס" של מייקל.

זה לא יקרה אבל טים דנקן שיחק כל הקריירה בסן אנטוניו, סטף קרי הוא בעל הבית בגולדן סטייט, ג'ייסון טייטום מזוהה עם בוסטון, דונצ'יץ' עם דאלאס ו-יוקיץ' עם דנבר.

דוראנט לא עמד בציפיות, אבל במקום לפטר את השחקן פיטרו את המאמן.

ואם לא שמתם לב, ים מדר נבחר לשחקן הצעיר של היורוליג 2023. מעניין מה היה קורה אם מדר היה משחק במכבי ת"א. האם היה נבחר לשחקן הצעיר של עונת 2023,

או הופך ליפתח זיו 2?

 שבת שלום לכולם, ושוב תודה על התרומות שיעזרו לי לממן את התביעה. תורמים של מעל 150 ש"ח מוזמנים לאסוף את הספר.

שבת שקטה לכולם