מגזין 88 יוצא אולי לפגרה, ועוסק ביחסי ציבור, מקצוענות, בריאות וכסף.

חיים ומוות ביד הלשון.

כשהייתי ילד בקשתי מאבי לספר לו סוד אבל שאף אחד לא יידע. אם אתה רוצה שאף אחד לא יידע, ייעץ לי אבי, אל תספר גם לי.

השמועות על מותי היו מוקדמות ומוגזמות, לכן עדיף שתשמעו ממקור ראשון. כבר כמה שבועות אני מרגיש שמשהו בגוף שלי השתבש, אבל לך תקשור דלקת בחניכיים עם שיעול ובצקת ברגליים.

ביום שלישי הגעתי למיון ב"שיבא" לטיפול במה שניראה כמו דלקת ריאות, וכעבור כמה שעות מצאתי את עצמי מאושפז במחלקה המטואונקולוגית. הסבירו לי שאני חולה בלוקמיה חריפה, שזה להבנתי סוג של סרטן דם.

סרטן זה שם של מחלה, לא פחות ולא יותר. לא "המחלה" ולא "הארורה". יש הבדל בין אני חולה לבין יש לי מחלה. מי שיש לו מחלה בעוד חודש לא תהיה לו מחלה, אדם חולה זו הוויה. המחלה זה הוא ומזה קשה להשתחרר. לא אני.

לא טרחתי אפילו לחפור באתרים לחקור את המחלה. לא מעניין. אין דעה שנייה, שלישית ורביעית ובלבול מוח. יש רופא אחד שאני סומך עליו במאה אחוז, מה שהוא יקבע זה מה שיהיה, ואת עיקריי הדברים גם אתם יודעים עכשיו ומי שרוצה להתעמק בנושא שילך ללמוד רפואה.

מה שמסוכן יותר ממחלה הן השמועות, לכן התקשרתי לכמה "אילמים", סיפרתי להם מה קורה וביקשתי שאף מילה לא תצא מהם.

תוך שעה קבלתי אלפי הודעות ושיחות.

רובי כוכב עליון

מכאן רק ספורט. קבוצת כדורגל מקצוענית היא עסק שמטרתו, חוץ מהישגים ספורטיביים, לייצר הכנסות ולהרוויח כסף.

מכבי ת"א טעתה בשנים האחרונות כמעט בכל מהלך. החתמות גרועות של שחקנים, איחור בהחתמת מאמנים, שחרור מוקדם של שחקני בית. אם כל הכבוד לרצון לא לעמוד בדרכם, שום דבר לא היה קורה אם אוסקר גלוך, למשל, שחקן שאוהדים קונים בשבילו מנוי, היה נשאר עוד עונה במכבי ת"א.

כשהאש החלה ללחך את שולי גלימתו של מיץ' גולדהר הוא נאלץ לזוז, השתחרר מאייטור קרנקה ובלחץ האוהדים החתים את רובי קין.

אסור לתת לאוהדים לנהל מועדון, ואם ללמוד מניסיונו של משה חוגג גם לא לנהל איתם משא ומתן. מצד שני, כמו שאמר דיויד פדרמן, צריך "לשמוע את הקולות".

כך נחת במכבי ת"א רובי קין – שם גדול אבל מאמן חסר ניסיון. מי שרוצה להיתלות באילנות הצלחה של חריגים כמו זינאדין זידאן, שיבושם לו. אני מאמין שאימון זה מקצוע!

מטוס זה לא מכונית משודרגת, ומאמן זה לא שחקן משודרג. לא שמעתי על מישהו שעלה למטוס, חגר את חגורת הבטיחות, שמע במערכת הקול הודעה: "שלום מדבר הטיס, בעוד 11 שעות ננחת בניו יורק", והלך לבדוק אם בקוקפיט יושב באמת טיס. יש הודעות מוקלטות, יש טייסים אוטומטיים, שווה לקפוץ לקוקפיט.

הלוואי שרובי קין יצליח, אבל יש מצב שבקוקפיט של מכבי ת"א אין טיס. ג'ורדי קרויף היה מנהל מקצועי מצוין, כשירד לכר הדשא נכשל.

מה שבטוח, קין הוא כבר עכשיו תרומה גדולה ליחסי הציבור של הליגה הישראלית ששקועה באפרוריות. השאלה, האם מיץ' גולדהר צריך לממן את זה.

יש לנו כבר ניסיון עם סיפור דומה. אמרה סטודמאייר היה אמנם עדיין שחקן פעיל בשלהי הקריירה כשהצטרף להפועל ירושלים ואפילו שותף בכמה אחוזים בבעלות. אבל למרות שעזר להפועל ירושלים ולמכבי ת"א, הוא הציף לתודעה העולמית גם את המועדון וגם את הליגה הישראלית. במיוחד עם ציציות.

מיץ' גולדהר החתים את רובי קין בשביל למכור מנויים. אם הוא יביא למכבי ת"א גם אליפות זה בונוס, אבל גם אם הוא ייכשל, זה יקרה כשהמנויים כבר יהיו מכורים, ועד כמה שזה נשמע אולי מצחיק קין עולה פחות מקרנקה.

מוסר השכל: רק עשירים יכולים להרשות לעצמם לקנות בזול.

מלכוד

כשקבוצה מצליחה השחקנים דורשים העלאות שכר. אם אין כסף הם עוזבים. בית"ר ירושלים עשתה עונה מוצלחת ושחקני מפתח עזבו. מכבי חיפה עשתה עונה מוצלחת ושחקני מפתח עזבו.

את האוהדים זה לא מעניין, הם קונים כרטיסים לסרט טוב. אוהדי בית"ר רוצים את אספרייה, שועה וניקולסקו, ואוהדי מכבי חיפה קשורים נפשית לעומר אצילי ומוחמד אבו פאני.

אז בעלי הבית מחתימים במקומם שחקנים יקרים, לפעמים בלי הצדקה. כי שחקן שמקפיצים את שכרו מ-100 ל-300 אלף לא מבקיע פי שלושה שערים.

מה עשה העונה מתן בלטקסה שקבוצות עטות עליו? נסע לאירופה במחלקת תיירים, ישב רוב הזמן על הספסל וחוזר לישראל במחלקת ביזנס. מה קרה?

יש מה לעשות. מכבי ת"א בכדורסל פתחה באמצע העונה חוזים של שחקני מפתח, החתימה אותם לעוד שנה-שנתיים והבטיחה את הבסיס. לך תמצא עכשיו שחקן כמו לורנזו בראון.

רוצים דוגמא הפוכה? תראו מה קורה עכשיו בברצלונה. את דעתי על ניקולה מירוטיץ' ושאראס אתם מכירים. גם אם יצמחו למירוטיץ' עוד שתי ידיים, הוא לא יוכל לספק את הסחורה שמצפים משחקן של 6-7 מיליון יורו לעונה, ולמירוטיץ' יש בקושי יד וחצי.

הוא חושש ממגע, לא יציב, לפעמים קצת לוזר, ובאירופה הפסיקו להתפעל מסטרץ' 4 (2.08 מ') שזורק שלשות. הכי גרוע, מירוטיץ' אכל לברצלונה את רוב התקציב (הענק), ועכשיו דורש ברוב חוצפתו שחרור וגם את מלוא שכרו לשנתיים הקרובות וזאת למרות שהוא לא פוטר. שודד בטרנינג.

שאראס היה שחקן גדול ומאמן בינוני ועצבני. אבל האוהדים דרשו שם גדול וקיבלו  שם גדול.

איש חכם הסביר לי איך עושים כסף? מטמטום ומצרות של אחרים.

עוד קצת בענייני כסף

לפני שלושה חודשים הפועל ירושלים הודיעה לפיב"א שהיא מוותרת על אירוח הפיינל פור של ליגת האלופות, כדי להשאיר לעצמה את האופציה לשחק בעונה הבאה ביורוקאפ של היורוליג.

השבוע הפועל ירושלים הודיעה שהיא נשארת בליגת האלופות כי היורוליג לא מיהרו לאשר את ההצטרפות שלהם ל-יורוקאפ. ההגעה של קבוצה ליורוליג היא ויה דולורוזה, כי הפרס הגדול לזוכת ה-יורוקאפ זו בסך הכל עונה אחת ביורוליג. זהו. נגעת, נסעת, וחזרה ליורוקאפ.

לאורי אלון לקח שלוש שנים להפנים את התרמית. גם לו הבטיחו שהיורוליג תצרף בשמחה את הפועל ירושלים, בלה, בלה, בלה.

מתן אדלסון, בחור נחמד עם הרבה כסף, טרף קל לבודירוגות. גם עם כל הכסף שספק אם אמא שלו תפזר לאורך זמן על קבוצת כדורסל, הוא עדיין לא מבין שהפועל ירושלים צריכה לבנות את עצמה כמעצמה אירופית אם הוא רוצה שהיורוליג יקחו אותו ברצינות.

ההשתתפות של הפועל ירושלים בפיינל פור ליגת האלופות של פיב"א במלאגה הייתה אירוע נחמד, אבל אם 5,000 ירושלמים הגיעו לספרד, רק תארו לעצמכם על איזו חגיגה ויתר אדלסון ג'וניור מחוסר הבנה ו/או אגו. הפיינל פור היה יכול לשים את הפועל ירושלים ואת העיר על המפה יותר מזכייה בגמר הליגה במלאגה.

אז יאן בודירוגה הבטיח שהיורוליג תשמח לצרף בעתיד את הפועל ירושלים. הללויה. אני מייחס חשיבות רבה יותר להבטחה של דיויד פדרמן, ששום קבוצה ישראלית חוץ ממכבי ת"א לא תגיע ליורוליג.

אם הפועל ירושלים רוצה שהיורוליג יתייחסו אליה ברצינות, שייקחו את האליפות בישראל שלוש עונות רצופות.

 ומילה לטל פרידמן שהודיע על פרישה מהגשת אולפן ליגת האלופות.

לא מספיק להיות איש נחמד, בדרן ואוהד הפועל חיפה בשביל להיכנס לנעליו הענקיות של מודי בראון. טוב שטל פרידמן גילה את זה, כי עדיף מאוחר מאשר אף פעם.

מצד אחד, כל הכבוד לפרידמן שזינק ראש למים רדודים, כי יש לפעמים הצעות גרועות שקשה לסרב להן. אני מבין גם את ערוץ הספורט שחיפש דמוי מודי, אבל לא מספיק להריץ דחקות ולדעת את שמות השחקנים, בשביל להחזיק ארבע שעות שידור ליגת האלופות.

מכורי ליגת האלופות צופים בשידורים בכל מקרה., השאלה, האם המגיש "מעביר שידור" או מוסיף גם ערך לשידור, וזה כבר משהו אחר.

מודי, לפני שהיה אוהב ספורט אהב תרבות. הוא לא הביא את הספורט לתרבות אלא את התרבות לספורט.

הרגילו אותנו ששידור ספורט זה אוסף של צרחות, רובן חסרות טעם. אולפן ליגת האלופות נתן ערך מוסף למשחק. צופים לא זפזפו במחצית לבדוק מי הודח מה"אח הגדול", ומתברר שגם 0:0 יכול להיות מרתק.

געגועיי למודי ותודה לטל פרידמן.

משהו השתנה ב-DNA?

DNA, בהגדרה, לא יכול להשתנות. המשטרה חושפת לאחרונה פשעים שהתבצעו לפני עשרים שנה, כי הטכנולוגיה התקדמה ו-DNA של פעם נשאר אותו DNA.

אז איך אתם מסבירים שינוי כזה דרמטי במסורת עתיקת יומין של נבחרות הכדורגל שלנו, לדפוק משחקים בדקות הסיום?

מדובר במקבץ גדול מדי של ניסים ונפלאות שניתן להגדיר אותו כצירוף מקרים, והסיבה לתפנית היא לעניות דעתי סוג של נבואה שמגשימה את עצמה.

קוראים לזה מעגל זדוני וכך הוא נוצר: שחקן מחטיא וחייב לעצמו הסבר. נכון שאני יודע לקלוע, הוא אומר לעצמו, אבל אם החטאתי פעמיים כנראה תפסתי יום חלש.

בתור שחקן שתפס יום חלש היד מתחילה לרעוד, ולכן את הזריקה הבאה שלו הוא מחטיא, ועכשיו יש לו הוכחה שהוא באמת תפס יום חלש.

אבל אחרי שהוא מחטיא את הזריקה החמישית הוא כבר צריך לעדכן גרסה: ארבע החטאות רצופות זה כבר רציני, אז כנראה שכחתי לקלוע. איבדתי את זה. כ"אחד שאיבד את זה" אפילו שחקן טוב נכנס ללופ של החטאות.

כדורגלנים שמבקיעים בעיניים עצומות מ-16 מטר, פתאום מחטיאים שוב ושוב משני מטר. קבוצה נכנסת ללופ של הפסדים.

בדיוק באותו אופן, רק הפוך, ניתן למנף הצלחות. מי "שיודע" שהוא מועד להפסד  יימצא את הדרך להפסיד גם כשיש לו ניצחון ביד. פעם זו תהיה יציאה לא טובה של השוער, פעם הכשלה מטופשת ברחבה, החטאה משני מטר. כך אוספים עוד ועוד הוכחות שזה לא עובד.

בכדורסל זה בולט אצל מחטיאי עונשין סדרתיים, שמחטיאים עוד לפני שזרקו לסל. אפשר לראות על הפנים שלהם לפני שהם ניגשים לקו העונשין שהם אומרים לעצמם: שוב קבלתי עונש. למה זה מגיע לי?

הלו, אתה מקצוען. משלמים לך מיליון, הסל תמיד באותו גובה, הכדור הוא אותו כדור ושום שחקן הגנה לא מסה להפריע. איך אתה לא מתבייש לקלוע 2 מ-7?

אופיר חיים שינה את כיוון הגלגל והדביק את השחקנים באופטימיות. השאלה, איך הגל החיובי הזה דילג מנבחרת עד גיל 20 לנבחרת עד גיל 21?

את משפט המפתח שלף גיא לוזון, שאני סולד מההשתוללות שלו: לא הייתה בעיה למצוא אלף סיבות לסיים אחרונים בבית עם אנגליה, גרמניה וצ'כיה. אסור להיות "הגיוני".

אבל אדם לא יכול לרמות את עצמו. מה עושים כש"הגיונית" הסיכוי שלך לנצח הוא רק 1 ל-10. סטטיסטית זה באמת נכון, אבל אפשר להגדיל את הסיכוי רק באמצעות שינוי גישה.

תגידו לשחקנים שלכם שהסיכוי לנצח הוא באמת 1 ל-10, ואדם לא יכול לרמות את עצמו, אבל הניצחון היחיד יהיה היום, והיום, והיום, וכך תנצחו ב-4 משחקנים מ-10. זה בדוק.

חוק מספר 1: מה שתחפשו זה מה שתמצאו.

מי שיחפש סיבות להפסיד, יפסיד. ומי שיחפש סיבות לנצח, ינצח.

שבת שקטה ונתראה בשמחות.

אריה מליניאק