כמה הערות למונדובסקט
מישהו תרגם WORLD CUP לאליפות העולם, אבל בעצם מדובר באותו מונדובסקט שמתקיים אחת לארבע שנים בהשתתפות 32 נבחרות.
את אליפות אירופה אנחנו מכירים כי נבחרת ישראל משתתפת כמעט קבועה אחת לשנתיים. התרגלנו לראות שוב ושוב את אותן נבחרות משחקות שוב ושוב בינן לבין עצמן.
אליפות עולם זה משהו שונה לגמרי, מפגש תרבויות וסגנונות משחק. מדי פעם צריך להציץ החוצה, ללמוד מאחרים, לא כל החוכמה מרוכזת אצלנו.
אליפות העולם מתקיימת הפעם בשלוש מדינות בדרום מזרח אסיה, פיליפינים, יפאן ואינדונזיה, מה שנותן למונדובסקט נופך אקזוטי. האווירה שונה, הקהל אחר.
בשל המרחקים והעלויות לא רואים אוהדים אירופיים רבים ביציעים, כך יוצא ש-200 סלובנים יושבים בתוך קהל של אלפי יפנים, אגב, כולם לבושים בחולצות דאלאס 77 של לוקה דונצ'יץ'. אווירה של ליגת קיץ.
הטורניר הענק מגיעה לפריפריה הגלובאלית כי פיב"א צריכה לפעמים לזרוק להם עצם. בבחירות הבאות למזכ"ל פיב"א יהיו לפיג'י ולסרביה בדיוק אותו מספר קולות בהצבעה – אחד!
האם באליפות עולם צריכות להשתתף כל כך הרבה קבוצות? האם נבחרות לבנון, ירדן, אנגולה, בלי לזלזל, מקומן באליפות העולם? התשובה היא: כן, כי אחרת הכדורסל יתרכז בכמה מדינות באירופה ובאמריקה.
כשמחלקים כרטיסים גם על בסיס גיאוגרפי מתפלחות נבחרות פחות טובות, זה נכון, אבל אני מציע לשים את הדעות הקדומות בצד ולצפות במשחקים.
נבחרת דרום סודאן, מדינה שסועת קרבות שרק קיבלה עצמאות, נבנתה על ידי שחקן אחד עם חזון – לואל דאנג, שסחף אחריו מדינה שלמה. אבל הדרום סודאנים לא באו רק בשביל להשתתף, הם שיחקו כדורסל חיובי, נתנו פייט, ניצחו את מצרים, סין, אנגולה ופיליפינים, הפסידו לסרביה ופורטו ריקו, והרוויחו ביושר את אחד משמונה הכרטיסים לטורניר האולימפי בפאריס.
גם לטביה היא פריפריה, אירופית. יש מאמנים ישראלים שפוטרו בגלל הפסד ללטביה כי היא נשמעת כמו ליטא אבל רחוקה ממנה. לטביה היא הפתעת הטורניר ולוקה באנקי מאמן הטורניר. הנה לכם דוגמא נהדרת איך הכדורסל מאפשר לבנות קבוצה שגדולה בהרבה מסך חלקיה. שאפו.
לטביה ניצחה את צרפת, מועמדת לפודיום, והורידה אותה לבית 17-32 במשחק הכרעה, אחרי שהצרפתים עם כל סוללת כוכבי ה-NBA, חטפו 30 הפרש מקנדהיו עם הגב לקיר. והקיר קרס.
מדהים היה לראות איך כוכבים כרודי גובר וננדו דה קולו מתנהגים כשהם מוצאים את עצמם בעבודות הכפייה של הבית התחתון מול נבחרת חוף השנהב, שהייתה פעם מדינת חסות תחת שלטון צרפתי קולוניאלי (וכמעט הפסידו).
הניצחון על צרפת היה גדול, אבל מעטים האמינו שבלי פורזינגיס וסטרלניקס, לטביה תעיף גם את אלופת אירופה ואלופת עולם ספרד ואת ברזיל!
בישראל לא מפסיקים לדבר על חסרונו של ערן זהבי, בלטביה לא שמעתי מילה על פורזינגיס.
למה נבחרת ישראל לא בטורניר?
כשרואים את ירדן, לבנון ואנגולה משחקות נגד הנבחרות הטובות בעולם, עולה באופן טבעי השאלה איפה אנחנו? האם נבחרת ישראל לא מספיק טובה לשחק בטורניר כזה?
ישראל הייתה שייכת עד שנות ה-70 לאזור האסייתי וזכתה באליפות אסיה בכדורסל 1966 בבנגקוק. הכדורסל ברוב המדינות היה חלש, שחקנים נמוכים, לא הייתה תחרות ויתר המדינות היו ערביות שפשוט החרימו אותנו והעדיפו הפסדים טכניים על מפגש עם האויב הציוני.
מאז שעברנו לאירופה הכדורסל שלנו התקדם, אבל העלייה מהבית האירופי קשה יותר. בפעם האחרונה שהשתתפנו זה קרה ב-1986. אז מה יהיה?
בשנים האחרונות היו לנו כמה מחזורי שחקנים מצוינים שהגיעו לטופ האירופי לגילן. אין סיבה לא לנסות לכוון גבוה גם לאליפות העולם והטורניר הקדם אולימפי.
בשביל שזה יקרה צריכים להתקיים כמה תנאים: נציב את ההשתתפות באליפות העולם כמשימה בעדיפות גבוהה, נבנה תוכנית עבודה לטווח ארוך, נוודא גיוס כללי ומחויבות של שחקני הנבחרת, ונחתים מתאזרח רציני ומחויב.
אבל לפני הכל, החלטה!
תרגיע לוקה!
לוקה דונצ'יץ' הוא תופעה. באירופה מכירים אותו מאז שהוביל את ריאל מדריד לזכייה ביורוליג כשהוא בן 18, לכן לא מופתעים מהכדורסל שהוא מציג ב-NBA.
להיות בגיל 23 אחד מחמשת השחקנים הטובים בעולם, זה לא עניין של מה בכך. לוקה יעשה טריפל-דאבל בכל משחק גם אם תקשור לו יד ורגל, אבל אפילו הכדורסלן הגדול בעולם נשפט בסוף על פי תוצאות הקבוצה. דאלאס מאבריקס לא הצליחה להיכנס העונה אפילו לפליי-אין וסלובניה נעצרה ברבע הגמר. קנדה הייתה פשוט גדולה עליה.
אתה לא משחק לבד, אמר דוביד שווייצר, יש גם מתנגד. הקנדים החליפו שומרים על דונצ'יץ' שלא חששו לפרק אותו ולהקריב עבירות, וגם לקנדים יש סופרסטאר, שיי גילג'ס אלכסנדר הוא שחקן עם פחות יחסי ציבור מדונצ'יץ' אבל את ה-30 נקודות שלו הוא מפציץ באוקלהומה ת'אנדר (ובאליפות העולם) בכל ערב.
אז לפני הכל מגיע שאפו ללוקה, שלהבדיל מיוקיץ', אנטטקומפו, סקוטי וילבקין ויובל זוסמן, התייצב לנבחרת סלובניה. אני מניח שנתנו לו מנוחה ושחרורים פה ושם, אבל ההתייחסות שלו לשחקני נבחרת סלובניה הבוגרים ממנו היא בסדר גמור.
על הרומן בין לוקה דונצ'יץ' לשופטים, דלגו לפרק הבא.
ההתנגשות בלתי נמנעת.
לוקה מחזיק בכדור בכל פוזשן, כמעט כל מגע שלו עם שומר (או שניים) היא פאול, אז יש לו סיבות להתלונן שמכים אותו ללא תגובה.
מצד שני, לשופטים יש אינספור סיבות לשרוק לו לפאול טכני כי הוא לא מפסיק להתלונן. שופט לא יכול לשרוק בכל נגיעה, ולא יתכן שמר דונצ'יץ' יזמן אליו את השופטים לתת לו הסברים אחרי כל שריקה.
מצד שני יש שופטים, לפחות כך זה ניראה, שכאילו חיכו למפגש איתו וגם זה לא בסדר. כמעט אין משחק שהוא לא חוטף עבירה טכנית, נגד קנדה הורחק, ונגד אוסטרליה היו לו כבר שלוש עבירות בדקה ה-13 (אחת טכנית כמובן).
אז נכון שההשבתה של דונצ'יץ' נתנה הזדמנות לפרפליץ' ומייק טובי להתעלות ולהוכיח שהם מסוגלים להסתדר בלי דונצ'יץ', אבל לאורך זמן זה לא מספיק.
אין ויכוח שלוקה הוא שחקן גדול, אבל היו גם לפניו שניים-שלושה שחקנים גדולים שלמיטב זכרוני לא תפסו תחת כזה. לארי בירד, קארים, מג'יק ג'ונסון. לשרוק לעבירה שישית למייקל ג'ורדן הייתה משימה כמעט בלתי אפשרית, אבל צריך להבין שיש גם את הצד של השופטים.
אליפות העולם היא גם הבמה של השופטים. גם הם רוצים להצליח, ביציע יושבים מבקרים, וכל משחק מנותח אחר כך ב-וידיאו.
יש שופטים רובוטים. מבחינתם לוקה או משה מפתח תקווה היינו הך. רואים, שורקים, מסמנים, אין דיבורים, אין הסברים. יש שופטים שאפשר להתקרב אליהם בזמן זריקות עונשין ולהחליף כמה מילים כשאף אחד (חוץ ממצלמות הטלוויזיה) לא רואה. אל תתבלבלו, לפעמים דווקא השופטים "התקשורתיים", אלה ש"אפשר לדבר איתם", סבלנותם פוקעת מהר יותר.
במשחק כדורסל יש מאות מגעים פיזיים. שופט יכול לשרוק הרבה, אבל באותה מידה הוא גם לא חייב לראות כל דבר. שני דברים אסור לעשות:
אסור לשופט לעשות זובור לשחקן גם אם הוא נעלב ממנו מאוד, ואסור לשחקן, גדול ככל שיהיה, לזמן את השופט לבירור אחרי כל שריקה בנפנופי ידיים לעיני אלפי צופים.
אם לוקה דונצ'יץ' לא יירגע, זה יפגע לו בקריירה.
קצת אמון במאמן
בקבוצות בישראל עבדו ועובדים מאמנים זרים. מאמן זר לנבחרת הכדורסל זה סיפור אחר, כי להבדיל מקבוצה, נבחרת זה פרויקט לטווח קצר. ההכנות קצרות, טורניר ופיזור. לכן ההמשכיות היא פקטור קריטי.
כשאתה מביא מאמן זר שלא מדבר את השפה, זה דורש זמן עד שהשחקנים יבינו את פילוסופיית המשחק של המאמן ויטמיעו אותה.
אני מבין את נבחרות מאסיה ואפריקה שרוצות להתקדם, ומאמינות שהמומחה צריך לבוא מחוץ לעיר. הסינים החתימו את סאשה ג'ורג'ביץ' הסרבי, היפנים מינו מאמן אמריקני.
ג'ורג'ביץ' עובד כל השנה באירופה, אבל גם אם היה פנוי ואפשר היה לזמן את שחקני נבחרת סין למחנות אימון בכל עת, כמה זמן לוקח למאמן להעביר אימון באמצעות מתורגמן לסינית. כמה זה אפקטיבי?
בפסקי זמן במשחקים של יפן וסין המאמנים דיברו אנגלית. לאט. משפט, פאוזה, משפט, פאוזה, לתת למתורגמן זמן לתרגם.
נאמר בעדינות, כאשר השחקנים מבינים את השפה הסיכוי שיקרה במגרש מה שהמאמן ביקש בפסק הזמן הוא 50 אחוז, אז בפסק זמן מתורגם הסיכוי יורד ל-25 אחוז במקרה הטוב.
מתורגמן למאמן זר זו לא המצאה של סינים. ב-1988 גייסה ההתאחדות לכדורגל בישראל את נינו קריו כדי שיתרגם את מאמן הנבחרת מיליינקו מיחיץ' לעברית.
למה החתימו מאמן שאינו דובר עברית ולא אנגלית, לא יודע. מה שאני כן יודע שקריו נאלץ להתפטר לאחר שעמנואל שפר הגיע לאימון נבחרת, ראה את קריו מתרגם את ההוראות של מיחיץ' לבוש בטרנינג של הנבחרת וזה ניראה למונדק כמו השתלטות עוינת של המתורגמן שממציא הוראות משלו.
לא יודע מי יאמן את סין בקמפיין הבא, מה שבטוח המתרגם יישאר.
זקן השבט חוגג
השימוש המוגזם במילים "מדהים" ו"ענק" שחק אותן לגמרי, לכן בחרתי במושג קצת פחות שחוק – "מיתולוגי". על פי מילון אבניאון מיתולוגי זה אגדי, יוצא דופן, מיוחד במינו, בעל מוניטין מיוחדים.
מתאים בול לעמירם שפירא, מנהל נבחרת ישראל בכדורסל בשנות ה-60-70, הוביל אותה ב-11 אליפויות אירופה, 3 אליפויות אסיה, גביע בין יבשתי ואליפות עולם ב־1986 בספרד.
בכובע אחד עמירם היה ביטחוניסט. שב"כ, קצין ביטחון ארצי של דואר ישראל. בכובע שני היה מנהל על. הכל מתקתק, מנוהל, מדבר בגובה העיניים עם השחקנים הצעירים, לא מתערב למאמן, מקצר בירוקרטיות.
קשה להסביר מה זה אומר להיות מנהל נבחרת לפני חמישים שנים. כששחקנים קיבלו שחרור מצה"ל לאימונים, זה אומר שעמירם צריך לרוץ מבסיס לבסיס לוודא שהרס"ר באמת משחרר אותם.
כל יציאה לחו"ל השחקנים צריכים לקבל חיסונים ממשרד הבריאות ברחוב הארבעה. משרד האוצר היה מקציב מטבע זר לכל נוסע ולנבחרת למימון מלונות, מסעדות ודמי כיס לשחקנים. הכל במזומן וטרוולר צ'ק. אין כרטיסי אשראי, אין מחשבים, אין סלולארי, כל האישורים מודפסים על נייר וזה היה העיסוק הצדדי של עמירם שפירא.
עמירם היה מנהל הקבוצה בהפועל ת"א. שם פגשתי אותו בגיל 18, וקבלתי יחס בדיוק כמו צבי לובצקי, עמי שלף וגרשי דקל. בשביל לחסוך לאיגוד הוצאות עמירם הביא לנבחרת את ראובן, האפסנאי של הפועל בגרוש וחצי. אגב, שפירא היה "איש הפועל" אבל היחסים עם "אנשי מכבי" תמיד היו טובים. יריבות במגרש וזהו.
עמירם היה לפני הכל בן אדם, חבר, מנטור. אחרי משחק היינו חוזרים למלון, ארוחת הערב כבר מחכה, עמירם מחלק לכל אחד מעטפה עם דמי הכיס, ויאללה חבר'ה הזמנתי מקום במועדון לילה.
מסביב אלכוהול, בוזוקי, נשים חצי עירומות מנסות לפתות לדרינק, והשחקנים הצעירים מתלהבים: תראה את הבלונדינית, וההיא על הבר…
בקיצור, המנהל המיתולוגי אסף אותנו, סידר את השפם וחייך: אני שמח שאתם נהנים, אבל תמיד תזכרו מה אמר עמירם: בשביל לא ל..יין יש יפות יותר!
עמירם שפירא בן 98!
שבת בריאה לכולם.