לנצח זה מקצוע. אריה מליניאק
פרק 2: "הדבר הטבעי הוא משחק" (דונלד ויניקוט, פסיכואנליטיקאי)
איזה עולם משעמם זה היה אילו כולנו היינו רואים, שומעים, חושבים ומרגישים בדיוק אותם הדברים. ההיסטוריה רצופה בניסיונות לסדר בני אדם בתבניות. זה לא עבד, כי למרות מערכת ההפעלה הזהה של כל בני האדם, אין שני בני אדם זהים, אפילו לא תאומים זהים.
מוח האדם לא מסוגל לקלוט את כל המידע סביבנו, לכן אנחנו מסננים אותו. מסננים באמצעות פילטרים, ופה מתחיל השוני. אין שני פילטרים זהים, לכן כל אחד ואחת רואים, שומעים, חשים וחווים את המציאות באופן שונה. זה נפלא, אבל יש פה גם מקור לבעיות. היכולת לראות את המציאות מאינספור זוויות היא מקור היצירה. מצד שני, איך ייתכן שמה שאני רואה, שומע ומרגיש זה לא מה שאחרים רואים, שומעים ומרגישים?
ספק אם מישהו יבין אי פעם עד הסוף מה מתחולל במוח. מאיפה מגיעות המחשבות ואיך הן נוצרות? איך פועל המנגנון שמעלה תחושות? איך נוצר אותו דחף שמניע בני אדם לפעול, שאני מגדיר בשפה שלי "משחק"?
על רעיון המשחק בנויה גישת האימון שלי. אימוץ של רעיון קצת שונה, שידרוש מכם לשים בצד את מה שאתם כבר יודעים ולהיפתח לתובנות לא שגרתיות. אל דאגה, הדעות וההרגלים הקיימים לא ילכו לאיבוד.
ועוד בקשה קטנה לפני שיוצאים לדרך – שננו ואמצו משפט קטן שיעשה הבדל גדול: אם אני לא רואה אפשרות, זה לא אומר שהיא לא קיימת.
עולים למגרש.
••
את גישת האימון שלי בניתי בעבודת שטח; במאות סדנאות שהעברתי למנהלים, לבעלי עסקים, למורים, להורים ולאנשים מכל תחומי החיים. אני מודה שגם אחרי ארבעים שנות אימון, יש לי עדיין בעיה להסביר מה זה משחק על פי תפיסתי. אני מאמן כדורסל, וכאשר אני מדבר על משחק, אנשים מקשרים אותו באופן אסוציאטיבי לספורט. קשה להסביר שהמרחב שבו מתקיים המשחק אינו בהכרח מרחב פיזי, ושהמשחק מתחולל בעצם בדמיון לפני שהוא משוחק במציאות. הבנה עמוקה של ההתנהלות האנושית יכולה לשנות חיים, כי תכונת המשחקיות מצויה בכל בן אנוש, גם אם הוא חלילה וחס משותק בכל גופו.
יום אחד פנה אלי משה טריואקס, הבעלים של בית ההוצאה לאור "מטר" שמתמחה בספרות ניהול והתפתחות אישית, והציע לי לכתוב הקדמה לספרו של פט ריילי " The Winner Within ". ריילי, נשיא ומבעלי קבוצת הכדורסל מיאמי היט מהאן‑בי‑איי ומרצה מבוקש, מוכר מהתקופה שבה היה מאמן לוס אנג'לס לייקרס. מעיון בספרו נפתחו לפני צדדים נוספים להבנת המשחק, כפי שאחד מגדולי המאמנים רואה אותם. הספר הופץ בחברות ובארגונים ועזר לי להרחיב את הקשרים שלי עם מנהלים בכירים ועם גופים עסקיים גדולים.
כשטריואקס פנה אלי כעבור כמה שנים וביקש שאכתוב הקדמה לספרו של פיל ג'קסון " 11 טבעות אליפות", היה מובן מאליו שאסכים. עוד הזדמנות לגלות כלים נוספים, לאמץ אותם ולבסס את המוניטין שלי כסמכות מקצועית.
••
* דונלד וודס ויניקוט, משחק ומציאות, תל אביב: עם עובד, 1995 .
דונלד וודס ויניקוט נחשב בעיני רבים לפסיכואנליטיקאי החשוב ביותר אחרי פרויד. ויניקוט פיתח טיפול פסיכולוגי בילדים באמצעות טיפול במשחק. בספרו "משחק ומציאות" הוא מקדיש פרק שלם לחשיבות המשחק בהתפתחות התינוק. "המשחק", קובע ויניקוט, "הוא‑הוא היסוד האוניברסלי שמסייע לגדילת התינוק. הדבר הטבעי הוא משחק".*
ארבע המילים האלה היו כל מה שחיפשתי. הן היו שוות עבורי יותר ממאגר הדבר הטבעי הוא המשחק! אילו הורים היו מבינים מה מניע את הילדים שלהם, הם היו שומעים הרבה פחות "לא בא לי". זה היה חוסך הרבה אנרגיה ולא מעט כסף, שמתבזבז בניסיונות לרצות את הקטנים כשלא בא להם.
מנהלים, אילו הבינו מה מניע את העובדים, היו מפיקים מהם הרבה יותר. מורים היו מוצאים את עצמם עומדים מול תלמידי חכמים תאבי תורה, אילו רק היו מבינים מה באמת מניע אותם, מה באמת גורם להם לרצות להשתפר.
כשהייתי קטן, אמי לימדה אותי שיעור חשוב לחיים. היא נהגה להאביס אותי והשתמשה בכל טריק אפשרי כדי לדחוס מזון לפי. "תגמור מהצלחת – תקבל קינוח"; "תשאיר פירור – יבוא שוטר". היא הצליחה. לא השארתי פירור בצלחת. אבל הורינו, עם כל הכוונות הטובות שלהם, צרבו בתודעתנו שיעור גרוע, שאותו אנחנו מורישים לבנינו ולבני בנינו: בשביל לעשות משהו צריך לקבל משהו. תעשה – תקבל. לא תעשה – תיענש. מקל או גזר. פרס או עונש.
תגמול ועונש הוא עקרון ההפעלה הבסיסי הנפוץ ביקום. הוא עובד בכל גיל, בכל מקום. זו דרכו של עולם. רוב האנשים מאמינים שגורם ההנעה האנושי הוא חיצוני. מנהלים מניעים עובדים באמצעות בונוסים, או לחלופין מאיימים עליהם בפיטורים. תעמוד ביעדי המכירות – תקבל נסיעת פרס לתאילנד. אם תמכור הרבה יותר, תיסע על חשבוננו להוואי. הבעיה בשיטת ההנעה הזו שהיא עובדת רק בטווח הקצר. בני אדם יתרגלו לכל ריגוש, רמת שכר והטבות.
מעביד שמניע עובדים באמצעות פרס או עונש מאמין, מן הסתם, שהם זקוקים
לתמריץ או למכה. האמת היא שאף אחד לא זקוק לא לזה ולא לזה. על פי ויניקוט, בני אדם שואפים לנוע, להתקדם, לגדול, לצמוח ולהתפתח מעצם טבעם. אף אחד לא נהנה להיות תקוע במקום. כולם רוצים לשחק.
ה"משחקיות", אותו דחף שמניע אותנו, היא תכונה מולדת כמו האינסטינקטים והרפלקסים. לא צריך ללמד תינוק לשחק, כי בכולנו קיימת יכולת מובנית להמציא ולשחק משחקים. ה"חיים" הם שמדכאים את היכולות האלה, אבל הן קיימות. כל מה שהיה לנו בילדותנו נשאר. שום דבר לא הולך לאיבוד. אז איך זה שאף על פי שלכולנו יש את היכולת לשחק, אנחנו עדיין מוצאים את עצמנו לפעמים תקועים? אומרים שנעשה משהו ולא עושים, מתחילים לפעול ונעצרים. למה?
מודל ההנעה הישן גורס, שכדי לזוז אנחנו זקוקים למישהו שידחף או ימשוך אותנו. זה מה שעומד מאחורי הרעיון של פרס או עונש, איום או ליטוף. הרעיון הזה לא עובד לאורך זמן: פרסים יכולים להניע בטווח הקצר; איומים ועונשים ודאי שאינם מניעים, הם מצמיתים. אני לא טוען שמה שקורה סביבנו אינו משפיע עלינו. ודאי שכן. מקלות וגזרים משמשים בידי מנהלים, הורים ומורים ככלי להנעת עובדים, ילדים ותלמידים. אלא שזה עובד רק בטווח הקצר.
כשמפסיקים לדחוף, נעצרים. ומה קורה אז? בני אדם מחפשים סביבם שוב את זה שידחף אותם, שיגיד להם מה לעשות, כי זו הדרך שהם מכירים. השיטה עובדת כי בצדו השני של אותו מטבע ישנם אנשים, שבשמחה יגידו לכולם מה לעשות. מניסיוני אני יודע שלרוב האנשים שפונים אלי יש בקשות דומות: יעץ לנו, הגד לנו מה לעשות, הבטח תוצאות. מאמן אינו יועץ, אני מסביר להם. יועץ נותן עצה מניסיונו, אימון זה משהו שונה לגמרי.
בניגוד למקובל בספורט, מאמן לא אומר מה לעשות, לא דוחף ולא מושך. מאמן, על פי אמונתי, יוצא מנקודת הנחה שאדם איננו נזקק למישהו שיורה לו מה לעשות. אף אחד לא מקולקל, לכן אין צורך לתקן. המומחה הגדול ביותר לנפש האדם הוא הוא עצמו. המאמן יכול לתרום לו נקודת מבט שאין לו על עצמו, לשקף לו דברים לגבי ההתנהלות שלו, לפתוח בפניו אפשרויות שהוא לא רואה.
הגישה שאני נוהג לפיה מבוססת על ההנחה שאדם מטבעו רוצה לפעול, לשחק, לגדול, לצמוח. זה הבסיס. זהו היצר האנושי במובן הראשוני ביותר שלו. מיד עולה השאלה: אם כך, איך זה שאני מאוד רוצה לעשות משהו, ועדיין איני זז? תשובה: הטבע האנושי הוא לפעול. אם משהו עדיין עוצר אתכם, זַהו אותו ושחררו.
שחררו עכבות, פחדים, חרדות, דעות קדומות, שיפוטים על אחרים, שיפוטים על עצמכם, שיפוטים על מה שאפשרי או לא אפשרי עבורכם. הבעיה היא שהמעצורים נסתרים מעינינו, ולכן קשה להבחין בהם ולשחרר אותם. אנחנו בעיקר מרגישים שמשהו עוצר אותנו, אבל קשה לנו להבין ולהבחין מהו הדבר.
••
בחלומותיי הפרועים ביותר לא דמיינתי את עצמי חופר בחנויות ספרים משומשים, ועוד בכוננית ספרי הפילוסופיה והפסיכולוגיה. בשנים האחרונות אנשים למדו להתבונן פנימה. השוק מוצף בספרים, בקורסים ובסדנאות למודעות עצמית ולהתפתחות אישית. לצד ספרי לימוד שמבטיחים להפוך אותנו בתוך שלושים יום מפושטי יד למיליונרים, ומבורים ועמי ארצות למהנדסי תוכנה.
כשניסיתי להבין מתי בדיוק הפרעות הקשב שלי מופיעות, הגעתי למסקנה שמעולם לא נתקלתי בבעיית ריכוז כאשר חומר הקריאה היה מעניין. במסגרת חיפושי אחר מחקרים ותיאוריות בתחום המשחק, גיליתי את "האדם המשחק" של ההיסטוריון וחוקר התרבות ההולנדי יוהאן הויזינחה.
זה קרה בחנות קטנה לספרים משומשים, לא רחוק מבניין העירייה ברחוב אבן גבירול בתל אביב. משכתי כיסא קטן לפינת החנות ושקעתי בקריאה כמו ילד קטן שגילה אוצר ממתקים. כל מה שחלמתי עליו נמצא בספר הזה. אמנם רוב התובנות היו מוכרות לי, אבל העובדה שהן הופיעו כמשנה סדורה, שנכתבה בידי בר סמכא מתחום שונה לגמרי, ריגשה וחיזקה אותי. אם המשחק הוא נדבך יסודי לגישה חשובה בפילוסופיה, זו הוכחה שמדובר בעניין רציני. סוף‑סוף השגתי את ההוכחה שאני לא חי בסרט.
חִשבו על משחק כלשהו, מתופסת ומונופול ועד כדורגל או קלאס. מה משותף לכולם? על פי הויזינחה, חייבים להתקיים כמה תנאים מוקדמים כדי שנוכל להגדיר סיטואציה כלשהי כמשחק.
תנאי ראשון לקיומו של משחק: משתתפים. אין משתתפים, אין משחק. מהו המספר המינימלי של משתתפים שנדרש כדי לקיים משחק? רבים מאמינים שנדרשים לפחות שני משתתפים למשחק. למה שניים? כדי שתתקיים תחרות. לשם מה התחרות? כי הניצחון הוא, לדעתם, תכלית המשחק. אחד המשתתפים חייב לנצח. כדי שהוא ינצח, מה צריך לקרות לאחר? הוא צריך להפסיד. זה מה שרוב האנשים שפגשתי ענו לי: בשביל שהאחד ינצח, האחר צריך להפסיד.
אילו זה היה נכון, הרי שמדובר בחדשות רעות. אבל כל מי שיש לו ילדים יודע שילד מסוגל לשחק לבד במשך שעות. הוא לא זקוק לאף אחד בשביל לשחק. כדי שילד ינצח, אף אחד לא צריך להפסיד. משחק לא חייב להסתכם ב"סכום אפס".
אוסקר פיסטוריוס, אדם קטוע רגליים, ייחקק לעולם כאחד האתלטים פורצי הדרך בהיסטוריה האנושית. פיסטוריוס הגיע למעמד חצי הגמר בריצת ארבע מאות מטר באולימפיאדת לונדון 2012. חמישה‑עשר המתחרים שהתמודדו מולו היו אנשים בריאים. הוא לא הצליח להתברג לאחד משמונת המקומות הראשונים ולא עלה לריצת הגמר. האם לדעתכם הוא הפסיד? הוא לא השיג את כרטיס ההשתתפות בגמר האולימפי (וגם הורשע מאוחר יותר ברצח חברתו), זה נכון, אבל הוא ייזכר כאחד המנצחים הגדולים בתולדות האולימפיאדות ובכלל. הרץ הראשון (והיחיד בינתיים) שהתחרה בריצה כשהוא נעזר בתותבות בתחרות אולימפית מול אנשים בריאים והגיע לחצי הגמר.
התנאי הראשון לקיומו של משחק הוא משתתפים. התנאי השני – כללים. כללי משחק. "המשחק", על פי הויזינחה, "חייב שיהיו לו חוקים וכללים, כי בעולם המשחק שורר סדר מושלם. תוצאותיהם של משחק או תחרות חשובות בעיני מי שנכנס לעולמו של המשחק ומקבל את כלליו, בין אם הוא עושה זאת כמשתתף ובין אם הוא מסתכל, רואה או מאזין". כן, לא רק המשתתפים במשחק חייבים לקבל על עצמם את כללי המשחק, אלא גם הצופים.
בנקודה זו אני חייב לכם הסבר. קבעתי קודם שהצופים אינם משתתפים במשחק, ופה מתעורר הרושם שהצופים הם חלק מהמשחק. ובכן, הצופים הם חלק ממשחק גדול יותר שבו גם הם משתתפים, אבל פסיביים. יש משחק בתוך משחק, ולפעמים כמה משחקים זה בתוך זה.
למשל, פקיד בנק לא קובע את גובה העמלות והריבית. הוא חלק מהמשחק של הבנק כולו, שבתוכו יש משחק של הסניף, שמתנהל על פי כללים שאת חלקם קבעה המדינה. חלק מכללי המשחק של הסניף קבע הבנק, את חלקם קבע מנהל הסניף, ובתוך כללי המשחק שנקבעו עבורו, הפקיד יכול לקבוע כללי משחק לעצמו, בתנאי שאינם חורגים ממסגרת הכללים שנקבעו לו.
יוהאן הויזינגה, האדם המשחק, הוצאת מרכז ביאליק והאוניברסיטה העברית תשכ"ו, 1966 .
"המשחק מורכב מחירויות, מחסומים ותכליות",* קובע הויזינחה. נשמע כמו משהו מסובך ומורכב, אבל בתרגום לשפה פשוטה, את כללי המשחק אפשר לחלק לשלושה סוגים:
- כללים שמגדירים מה מותר לעשות.
- כללים שמגדירים מה אסור לעשות.
- כללים שקובעים מה חובה לעשות.
עבור רבים, המילה "משחק" נקשרת למעשה מהנה, קליל, כיפי, אפילו שטותי.
הבעיה שאנשים מפרשים לא נכון את ההנאה ואת הקלילות שקיימות באדם המשחק, מעצם השתתפותו במשחק, ומגיעים בטעות למסקנה שהמשחק הוא עניין לא רציני.
"בתודעתנו", מסביר הויזינחה, "המשחק נתפס כהיפוכה של רצינות, אבל המשחק הוא צד בפעילויות הנעלות ביותר של האדם כיוצר התרבות". זה עניין רציני, המשחק, הכול חוץ מ"משחק ילדים".
שני כללים בסיסיים שנותנים למשחק משמעות רבה הם הגדרת מרחב וזמן המשחק. רבים קושרים את מרחב המשחק לתחום פיזי – מגרש כדורגל, לוח מונופול – אבל המשחק יכול להתקיים במרחב המשפחתי, בין ילדי הכיתה, במחלקה בצבא או בקרב עובדי החברה. מרחב המשחק יכול גם להיות וירטואלי, באינטרנט.
המשחק תחום בזמן. יש לו התחלה וסוף. נכון שמשחקים כמו שחמט, כדורעף, מונופול וטניס אינם מוגבלים בזמן, אבל על פי הויזינגה, "מרגע שהמשחק מתחיל ועד לרגע שבו הוא מסתיים, עולמם של המשתתפים הוא המשחק". המשחק מחייב אותנו להקדיש לו זמן, להתמסר לו. המשחק יוצר עולם משלו ומבדל את המשתתפים בו משאר העולם. נכון שאוהדי ספורט נתפסים לפעמים בעיני "שאר העולם" כ"עדת בבונים", אבל אותם ממש לא מדאיג מה אחרים חושבים עליהם. הם שקועים במה שקורה במשחק, ובעת הזאת זהו כל עולמם.
"המשחק נוצר ממשהו שמצוי במחסור. אם מישהו ישלוט בכול, לא יהיה משחק", קובע הויזינחה. כאשר ילד משתלט על כל הצעצועים בגן ולא נותן לילדים אחרים לגעת בהם, הוא מונע את קיומו של משחק. ילדים מבינים בסופו של דבר שהם חייבים לשחרר, אם הם רוצים שיתקיים משחק.
כשהילדים גדלים, הם נתקלים שוב בצורך הבלתי נשלט לאסוף, להשתלט ולאגור. אלו שלא הצליחו לשחרר ולשתף אחרים מתבוננים סביבם ומגלים שנותרו לבד. סימנים נוספים שהויזינחה נותן במשחק:
- "המשחק הוא מאבק לשם משהו (תחרות), או לשם הצגתו של משהו )תיאטרון).
- "המשחק הוא אובייקטיבי. למשתתפים אין יכולת להתערב ולשנות את הכללים".
- "המשחק נוצר מבחירה חופשית. כל פעילות, אף זו הדומה חיצונית למשחק, אם היא כפויה עלינו, שוב אינה משחק.
- ••
אף שהעולם בתקופתו של הויזינחה (1872 ‑ 1954) התפתח בקצב איטי הרבה יותר מהמציאות התזזיתית שבה אנו חיים, כתביו רלוונטיים עד היום. הוא הִרבה לעשות שימוש במונח "מקריות". "המשחק צריך להיות ספונטני, כי המקריות היא שיוצרת את העניין במשחק. סימני ההיכר הכלליים של המשחק הם הציפייה והספק".
אם נדע מה יקרה במשחק ומה יהיו התוצאות, המשחק פשוט לא יתקיים. מצד שני, אותו חוסר ודאות, שהוא תנאי מוקדם לקיומו של משחק, מפחיד ומשתק את המשתתפים בו עוד לפני שהחל. איך מגשרים על הפער שבין הפעולה שמונעת על ידי חוסר ודאות ונדרשת כדי לשחק וליהנות, לבין השיתוק שנגרם מהפחד מפני אותו חוסר ודאות? חוסר ודאות במידה קטנה מכניס עניין ומניע לפעולה. חוסר ודאות גדול מפחיד ומשתק. זו הסיבה לכך שנדרשים כללי משחק, שמאפשרים לאנשים ליטול חלק במשחק מרצונם החופשי, אבל מצמצמים במקצת את המקריות ואת חוסר הוודאות.
המשחק, אם כן, רווי קונפליקטים: בין המגבלות שכופים עלינו הכללים, לבין הרצון החופשי לקבל עלינו את אותם כללים; בין ההתרגשות לבין הפחד; בין הפעולה שנדרשת לבין השיתוק שנוצר מאותו חוסר ודאות. תפקידו של המאמן ליישב בין הקונפליקטים האלה, ובכך לאפשר לאנשים לפעול בנינוחות וליהנות מהמשחק.
בני אדם שואפים להגיע למצב קרוב ככל האפשר לוודאות מלאה. מי לא היה רוצה שפרנסתו תהיה מובטחת? שהשקעותיו יניבו תמיד תשואה גבוהה? שסביבתו תהיה לנצח תומכת ואוהדת? מי לא שואף לבריאות מלאה, ואושר בזרימה בלתי פוסקת? לצערנו, לא הכול בשליטתנו. תמיד יהיו גורמים שיכניסו אלמנט של חוסר ודאות. כל ענף הביטוח בנוי על חישובים מסוג זה, ועדיין האקטוארים המנוסים ביותר לא צפו לפני שלושים שנה שקופות הפנסיה והגמל ייכנסו לגירעונות כה כבדים שיסכנו את עתידם של מיליוני מבוטחים בגלל התארכות תוחלת החיים.
לחוסר היכולת לנבא במדויק את העתיד – את תוצאותיו של ה"משחק", יש גם יתרונות. משחק שתוצאותיו אינן צפויות הוא מרתק. ההתרגשות מהבלתי צפוי הופכת אותו לכזה. העניין שניצת במשחק הוא לא פחות חשוב מהתוצאה הסופית שלו.
••
רוב הזמן אנחנו משתתפים במשחק כלשהו באופן אינטואיטיבי. לא במודע. לפעמים נהנים ממה שאנחנו עושים, לפעמים נהנים פחות, מאמינים ש"ככה זה". המנגנון פועל מעצמו. מכונית לא יודעת שיש לה מנוע, בני אדם לא מבינים שמוטמעת בהם מערכת הנעה. הם פשוט פועלים. כאילו מעצמם.
משחק שמשחקים בו במודע מומצא לתכלית מסוימת. כללי המשחק מותאמים לתכלית שרוצים להשיג. התכלית יכולה להיות גשמית, כמו הגעה בזמן לפגישה, כלים שטופים לאחר הארוחה או הכנת שיעורי בית. אבל תכלית המשחק יכולה להיות גם תחושה, כמו תחושת ניצחון או הגשמה.
משחק לא קשור בהכרח לעניינים עסקיים. המשחק רלוונטי גם לכל מה שאפשר להגדירו כמטלה: טיול משפחתי, הכנת שיעורים, כתיבת ספר, מעבר דירה. כל דבר אפשר להפוך למשחק, כאשר מתבוננים בסיטואציה דרך משקפי ה"משחק". התבוננות דרך פריזמה מסוימת נותנת לסיטואציה הקשר חדש, מעלה מחשבות חדשות, מציפה רגשות שונים, מניעה לפעולה בעוצמה רבה ומביאה לתוצאות בלתי רגילות.
תנאי מוקדם הכרחי לקיומו של משחק הוא חוסר ודאות. אנחנו תמיד משתתפים במשחק, כי חוסר הוודאות קיים אפילו במקרים שבהם אנחנו בטוחים במאה אחוז שמה שהיה הוא שיהיה. כך למשל:
- ב‑ 2008 , יום לפני קריסת הבורסה לניירות ערך בניו יורק והתמוטטות בית ההשקעות ליהמן ברדרס, היו עדיין אנליסטים שהמליצו לקנות את המניה.
- אנשים מסרו לנוכל בשם ברנרד מיידוף את מיטב כספם, והיו בטוחים שהם וילדיהם מסודרים לכל ימי חייהם. הוא באמת סידר אותם. לכל החיים.
- איך יתכן שאף לא אחד מבין המומחים ליחסים בינלאומיים צפה את נפילת חומת ברלין אפילו יום לפני האירוע?
- בערב יום הכיפורים, אוקטובר 1973 , הלכו המוני בית ישראל לבתי הכנסת בתחושה שמחכות להם עשרים וארבע שעות שקטות ובטוחות. הרי כך היה מאז ומתמיד. ביום הכיפורים, בשתיים בצהריים, הם למדו בדרך הקשה שמה שהיה מאז ומתמיד לא בהכרח יימשך לנצח.
ישנן אינספור דוגמאות למומחים, עם או בלי מירכאות, שנפלו במלכודת המשחק שהיו רגילים לשחק. העבר לא מבוטל וטוב ללמוד מהניסיון, אבל הבנת העבר לא מבטיחה צפייה מדויקת של העתיד, כי הדבר היחיד הוודאי הוא חוסר הוודאות.
קחו לדוגמה מטלה שאני יודע שאני "חייב" לבצע, אבל דוחה אותה שוב ושוב. למשל, כתיבת הספר הזה. על כתיבת הספר הזה הייתי יכול לכתוב ספר. התחלתי, הפסקתי, זרקתי, התחלתי שוב לכתוב, מחקתי, שיניתי את סדר הפרקים, עד שאיבדתי כיוון. מצאתי את עצמי תקוע באמצע פרויקט, לא להקיא ולא לבלוע. יום אחד הגעתי לתובנה מעניינת: אולי אשתמש באותה טכניקה שאני מלמד אחרים ומציע להם. אמציא משחק, אתאמן.
מאות אלפי בני אדם קוראים עמודים שלמים שאני כותב בכל שבוע בעיתון, אבל מי אמר שכתיבה בעיתון דומה לכתיבת ספר? אז פניתי אל מי שהכניס אותי לעסק הזה שקרוי כתיבה – רמי רוטהולץ. רמי ערך בשנות השמונים ירחון ספורט מעולה בשם "מבט ספורט" והציע שאכתוב פרשנות כדורסל מקצועית. מאז אנחנו בקשר, וטבעי שהוא היה הראשון שפניתי אליו שיעזור לי לצאת מהבוץ.
המשחק שהמצאתי: ב‑1 באוגוסט 2018 אלפי אנשים קוראים ספר שיעסוק בגישת המשחק שלי. הספר ישלב סיפורים עם תובנות אימון בשפה פשוטה, שתאפשר לאנשים להגשים חלומות ורעיונות בנינוחות ובהנאה. עמדתי בפני משימה שלא הצלחתי להרים, לרשותי עמדו מעט זמן, סלט של סיפורים בראש וטקסטים מפוזרים בתיקיות שונות במחשב.
יישמתי את אותם עקרונות משחק שאני מלמד: קבעתי מטרה ואבני דרך, כללי משחק – עשה ואל תעשה, והתחלנו להעביר פרק אחר פרק הלוך ושוב. אני שולח פרק, הוא מחזיר עם הערות, ואני שולח פרק נוסף. כל כמה פרקים נפגשים ובודקים איפה אנחנו נמצאים, מקבלים החלטות וזזים הלאה. "יציקה" שישבה לי על הראש הפכה למשחק מהנה. לא הכול זרם לפי התוכנית, אבל זה מה שהפך את המשחק למרתק. בדרך עולים רעיונות, מתגלים קשיים, צפים סיפורים חדשים, נמחקים טקסטים שאינם מתאימים. משחק.
לוח התוצאות הראה לי איפה אני נמצא, כמה עמודים כתבתי, כמה נותרו לי לכתוב. לקחנו פסקי זמן, התגברנו על משברים, ניסיתי ללמוד מניסיונם של אלו שכבר התנסו בכתיבת ספרים. הרפתקה.
המשחק אפשר לי להשלים משהו שהתקשיתי לבצע, ועוד בדרך מהנה. המשחק הוא דינמי, מתפתח, משתנה ומתעדכן מעת לעת כאשר התנאים משתנים. כללי המשחק גם מאפשרים לחזור ולשחק בו שוב ושוב. אם לא נבין מה אִפשר את ההצלחה, לא נוכל לשכפל אותה ולא ללמד אחרים להצליח כמונו. אתם פועלים, אקטיביים, יוצרים, נהנים, משחקים. מפסיקים לפחד.
חיים!