יורוליג באופק
אם אפילו האולטראס שהפגינו נגד המעבר ליד אליהו הגיעו לסמוקוב בבולגריה, אז כנראה שימות המשיח באופק. נשאר רק לעבור איכשהו את גראן קנאריה הערב במשחק מספר 2 בגמר היורוקאפ ולחגוג.
במרחק 40 דקות מהיורוליג באמת שום דבר לא חשוב חוץ מהתוצאה, אבל אני מקווה שהפועל ת"א לא תעלה בשביל לאכול את השעון אלא לשחק כדורסל – כי בזה היא יותר טובה.
ים מדר בהופעה הירואית הגיע לישורת הסופית על הגחון, אבל אי אפשר לתת לו שוב לכדרר 15 שניות בין הרגליים עד שייפול מהרגליים. על הספסל יושב נועם יעקב, שגם אם הוא לא רכז ענק, הוא הפליימייקר הטבעי היחיד שיוצר לאחרים, ועד עכשיו סיפק את הסחורה.
מוטלי הוא האיום היחיד מתחת לסל – יתר השחקנים צריכים להקריב עבירות כדי להגן עליו, וגם את הובלת הכדור צריך להוריד ממנו. בהתקפות בהן הכדור עובר מיד ליד בשלוש-ארבע מסירות, יש להפועל סקוררים כמו פוסטר ובלייקני, לכן ה ה ג נ ה היא המפתח.
אם איטודיס שוב יצליח להחזיק את גראן קנאריה על 65 נקודות, הניצחון והעלייה ליורוליג כמעט מובטחים.
יש מגיע
נהוג לומר שבספורט אין דבר כזה מגיע, אבל מגיע לעופר ינאי לראות את הפועל ת"א ביורוליג. מאז שנחת בהפועל ת"א, ינאי מכין את המועדון לליגה הבכירה באירופה – מקצועית, ארגונית ופיננסית.
בישראל משקיעים בהצלחות. רוב בעלי הקבוצות שאני מכיר היו מחכים שתובטח העלייה ליורוליג לפני שהיו משקיעים כסף במעבר לאולם גדול, במאמן ובשחקנים. ינאי בונה מועדון. ההתעקשות שלו בעניין מוטלי, הוויתור על בברלי שפירק את הקבוצה יותר משעזר, המאבק באוהדים. סרט.
אם הפועל תנצח בקנאריה תהיינה מהלילה בחצות לישראל שתי קבוצות ביורוליג. לספרד יש שלוש נציגות, לטורקיה שלוש, ליוון, צרפת, סרביה וגרמניה שתי קבוצות.
אולי מוקדם להמר שבעונה הבאה יהיו שני דרבים תל אביבים במסגרת היורוליג, אבל מאחר שהיורוליג אוסרת בינתיים לקיים משחקים בישראל, איפה יתקיים הדרבי התל אביבי – באתונה, בברלין?
אנ.בי.איי. יורופ
בלי קשר להפועל ת"א, היורוליג מדברת על הגדלת הליגה, מה שיגדיל את מספר השחקנים שישחקו בה, השכר יעלה – והיא בודקת הצעות מקבוצות שמוכנות לשלם. אפילו אוברדוביץ' מתלונן שלא כל הקבוצות משתתפות במפעל באותם תנאים. 13 קבוצות הן בעלות מניות בכורה והן מוגנות מירידה ליורוקאפ, וקבוצה מדובאי היא בכלל לא מאירופה.
האדמה רועדת כי ליגת ה-אנ.בי.איי. מתכננת הקמה של בית נוסף בערים גדולות באירופה. כתבתי את זה לפני כמה שבועות, אבל לאחרונה זה כבר לא רק קוריוז במגזין מזרח תיכוני, אלא דברים שכבוד הקומישנר אדם סילבר אמר במפורש בעצמו.
קבוצות לא יצטרכו לעבור זובור כדי להצטרף ליורוליג לעונה אחת בלבד, לשחקנים ייפתחו אופציות נוספות (בעיקר לשחקנים האירופיים). צירוף של קבוצות נוספות שיירשמו לבית האירופי של ה-אנ.בי.איי. יחייב את הליגה האמריקאית לקיים דראפט התרחבות. כל קבוצה תגן על שמונה שחקנים שלה והיתר יהפכו לשחקנים חופשיים.
מספיק שאותן קבוצות שרצו להקים ליגה נפרדת יקבלו בוחטה ויהפכו לבית אירופי של הליגה האמריקנית: ברצלונה, ריאל מדריד, שתי היווניות, אנדולו, באיירן מינכן, פאריס וקבוצה מלונדון.
מה יישאר מהיורוליג?
שכונת דנבר
שלושה משחקים לסיום עונת ה-אנ.בי.איי, פיטרה דנבר נאגטס את המאמן מייק מאלון במהלך שקשה להבינו. האם אי אפשר היה להתאפק עוד כמה ימים? מה כבר יכול לעשות מאמן חדש כמה ימים לפני הפלייאוף?
מתברר שהבעיות בנאגטס היו קשורות לא רק לחוסר תקשורת בין הג'נרל מנג'ר קלווין בוט' למאמן מאלון – כי בעל הבית קרונקי העיף את שניהם – אלא למחלוקת בין ראסל ווסטברוק לניקולה יוקיץ' וג'מאל מארי, שזכו אצל המאמן ליחס מועדף.
מישהו חשב שהשחקן הטוב בעולם (יוקיץ') יקבל יחס שווה לאחרים מהמאמן שלו? ברור שמגיעות לו פריווילגיות עד גבול מסוים. כנראה שאחת הסיבות לפיטורים היא שווסטברוק שותף ברוב המשחקים בדקות המכריעות.
דנבר הפסידה ארבעה משחקים ברציפות עד שמקומה בפלייאוף היה בסכנה. אבל מדובר במאמן שהוביל את הנאגטס לאליפות ולהכי הרבה ניצחונות בחמש השנים האחרונות.
אם קבוצה בישראל הייתה מפטרת את המאמן שלושה משחקים לפני סיום העונה, היינו אומרים שזו שכונה. אפשר להיות רגועים, גם בעלי קבוצות ב-אנ.בי.איי. מתערבים בעניינים מקצועיים, ומפטרים מאמנים עם רקורד מעולה (מאלון מדנבר, ג'נקינס מממפיס ומייק בראון מסקרמנטו) בשביל לזעזע את הקבוצות.
כל העולם כולו שכונה קטנה מאוד.
מוציאים מים מהסלע
כשמאמן דורש מההנהלה שתחתים עוד שחקנים, אומרים לו שאין כסף. כשהקבוצה מצליחה לנצח בלי החיזוק, אומרים לו למה אתה מתלונן, עובדה שאתה מסתדר בלי חיזוק.
מכבי ת"א ניצחה בארבעה מתוך ששת משחקיה האחרונים ביורוליג, ושני המשחקים שבהם הפסידה – לפנרבחצ'ה ואנדולו אפס – היו לה ממש ביד.
בתקופת הפציעות פתאום התגלו במכבי ת"א שחקנים שהיו תלויים לייבוש על הספסל – ג'ייק כהן, ג'ון דיברתולומיאו, ווייל ריימן, רפי מנקו. מאז שעודד קטש משתמש בלית ברירה במה שיש, מתברר שאפשר לעשות הרבה יותר עם מה שיש.
את ג'ייק כהן מנהלי מכבי ת"א רצו לגרש בתחילת העונה. בסוף נכנעו והחתימו אותו כדי שישלים עשירייה באימון. משחקים שלמים הוא לא דרך על הפארקט. בשבועות האחרונים הלחץ הפיזי על השחקנים הבריאים גבר – גם הם נפצעים – וזו ההזדמנות של שחקנים חדשים להתגלות.
החיים הם לא מאה או אפס – או ששחקן הוא כלום על הספסל או שהוא שחקן של 35 דקות שאין לו תחליף. יש הבדל בין ג'ייק כהן שעולה לשחק בחמישייה בידיעה שהוא ישחק 30 דקות כי אין לו מחליף, לבין ג'ייק כהן שעולה לשחק בידיעה ששתי החטאות יעיפו אותו כעבור שתי דקות לספסל.
אחרי שני משחקים טובים ביורוליג, ג'ייק שיחק נגד הפועל ירושלים אפס דקות ואתמול מול אולימפיאקוס זרק כדור אחד לסל. עכשיו בשלבי הגמר בליגה יצפו ממנו שוב שיעשה ניסים.
"ניסים קורים פעם כן, פעם לא, ופעם אולי". רון קופמן
לובץ
לפני כמה ימים הלך לעולמו איש יקר, צבי לובצקי. בעולם העסקי הוא מוכר כמי שייסד וניהל את בית ההשקעות IBI, בעולם הכדורסל לובצקי היה אחד הגדולים – המיקי ברקוביץ' של שנות ה-60. שחקן ענק ואישיות נדירה.
ב-1967 הייתי שחקן הפועל ר"ג, ומאחר שלא הסכימו לשחרר אותי נכנסתי להסגר, ובסופו של מאבק קבלתי שחרור. הייתי צריך לבחור בין הפועל למכבי ת"א. היו לי חברים בשתי הקבוצות ולאחר התלבטות קשה בחרתי בהפועל ת"א.
באותם זמנים היינו משחקים על מגרשי בלטות ונעלנו נעלי "גביע" מתוצרת המגפר, שהיו נשחקות אחרי כמה אימונים. מעטים, רק בקבוצות הבכירות, זכו לשחק בנעלי אול סטאר אמריקאיות מתוצרת קומברס, שכיום משמשות להליכה.
נעלי אול סטאר קומברס היו עולות בשנות ה-60 ביוקר רב ומגיעות מארה"ב בהזמנה מיוחדת ובזוגות בודדים. כל כך קשה היה להשיג נעלי אול סטאר, עד כדי כך שאת הנעליים המשופשפות של השחקנים הבוגרים היו מעבירים לשחקני קבוצת הנוער.
מה שהיטה את הכף בהחלטה שלי לבחור בהפועל ת"א, הייתה ההבטחה שאקבל את הנעליים המשומשות של צבי לובצקי.
לובץ היה שחקן מהיר, חזק וחכם, והסמל המסחרי שלו היה סיום של התקפות מתפרצות. לאלה שלא זכו לראות אותו משחק הוא הזכיר במשהו את מיקי ברקוביץ' ששיחק עשר שנים אחריו.
העונה הראשונה שלי בהפועל ת"א הייתה העונה האחרונה של דור הנפילים שזכו בארבע אליפויות וגביע – צבי לובצקי, עמי שלף, דוד קמינסקי, רמי גוט, אילן זייגר, המאמן שמעון צ'ינגה שלח, ומנהל הקבוצה עמירם שפירא. בקיצור: חצי נבחרת ישראל (החצי השני היה במכבי ת"א).
כעבור שנתיים חזרתי לשחק בהפועל ר"ג ופגשתי שם את… צבי לובצקי, הפעם כמאמן. אחרי שתי עונות הוא הודיע על פרישה, המליץ שאני אחליף אותו, וכך הפכתי משחקן למאמן ליגת על בגיל 26.
פרק נוסף ביחסים בינינו נפתח ב-1992, כשמוניתי בידי שרת החינוך שולמית אלוני לעמוד בראש ועדה שעשתה רפורמה בספורט. ח"כ דדי צוקר המליץ לי לצרף לוועדה את לובצקי, שהרים טלפונים לכמה חברים וגייס את הטופ שבטופ: רובי ריבלין, מאיר ניצן ראש עיריית ראשל"צ, אלוף במיל. דורון רובין, חזי שלח (אבא של עופר), ושר שלום שירן הממונה על התקציבים באוצר. זו הייתה הוועדה שעשתה את השינויים המשמעותיים ביותר בספורט.
תוצר המשך של העבודה שלנו היה ועדה מתמשכת בראשות לובצקי, שקבעה ועדכנה את הקריטריונים לחלוקת כספי הטוטו לאיגודים ולקבוצות. יום אחד צלצלה אליו שרת הספורט, מירי רגב, והוא הבין בדיוק למה. עוד לפני שהספיקה לומר מלה הוא הקדים אותה ואמר: אם את מתכוונת שאטיל מגבלות על קבוצות ששמן מתחיל באות ס' (סכנין), אז התשובה היא "לא".
במשך שנים צבי ואני היינו נפגשים לארוחת צהריים במסעדת "קימל" ליד משרדו, ומיד מנכ"לי הבנקים והחברות המובילות במשק היו ניגשים לברך אותו ביראת כבוד, והוא היה נותן לי חומר רקע מרתק. רמז: את הנפילות של שאול אלוביץ' ונוחי דנקנר הוא צפה שנים קודם.
פעם התקשר צבי לדחות את פגישתנו והתנצל שהייתה נפילה בבורסה. מה קרה, צבי? מפנים מכאן את כולם, הסביר, חצי בניידות וחצי באמבולנסים.
לפני שעמדתי לחתום באחת הקבוצות, התייעצתי כמובן עם צבי. תחתום איתם בשכר הכי נמוך שאתה יכול, הציע. למה שכר נמוך, תמהתי. אני מכיר אותם, הסביר, כסף לא תראה שם בשום מקרה, ככה לפחות תסבול פחות.
לראות את הלוגו של IBI על החולצות של הפועל ת"א – צמרמורת.
התגובות לפודקאסט ששלחתי היו טובות. אצרף לינק לכל מגזין. אשמח שתשתפו.
חג חירות שמח, במיוחד לחטופים
בשבוע הבא אני בחופשה
אריה מליניאק
עורך: אבי מלר