מברוק לצה"ל, לחיל האוויר ולמוסד על התקפה מדויקת באיראן. רק אל תגעו באצטדיון הכדורגל בטהרן, ישעו אותנו מפיפ"א.
ונעבור לספורט.
בלי חמצן
זה היה אחד ממשחקי האנטי כדורסל הטובים שראיתי. אין טעם לנתח את המשחק כי זה היה כדורסל זוועתי – שתי קבוצות שמנסות להפסיד ורק אחת מנצחת.
ממש ריחמתי על שני המאמנים שמשרטטים מהלכים על הלוח, ושחקנים מאבדים את הכדור או מחטיאים חופשי מתחת לסל.
אפשר לעשות את כל הדברים הנכונים ולהפסיד, ואפשר לעשות כל שגיאה אפשרית ולנצח. מה יש לומר על קבוצה שמחטיאה 29 מ-35 שלשות, 24 ליי-אפים חופשיים מתחת לסל, ומשאירה 14 נקודות על קו העונשין – ועדיין מנצחת.
ג'ארד הארפר וקאדין קרינגטון ניראו ממש מבוהלים. אם הם מתכוונים להופעה דומה ביום ראשון ביד אליהו – כדאי שילבשו חיתולים. כי את שקשוק העצמות שלהם אפשר היה לשמוע עד גבעתיים. אם הייתי מבקש מהם להמר על הזריקות שלהם, הם לא היו מהמרים על עצמם בסנט אחד.
היה מישהו שהגיע לו לנצח אתמול – רומן סורקין. הסנטר של נבחרת ישראל העלה את רמת המשחק שלו העונה בכמה דרגות, שיפר מאוד את הקליעה מבחוץ ומהקו, נע בלי כדור, וליד תמיר בלאט זה שווה עשר נקודות למשחק.
רוקאס יוקובייטיס הוא ווינר. כשהוא לקח על עצמו את המשחק, הוא הצליח להפוך אותו לצד של מכבי עד 1.8 שניות לסיום החוקי. 39.58 דקות שחקנים משוטטים במגרש – ואז מתחיל המשחק האמיתי.
בתוך הבלגן הגדול הצליח פתאום תרגיל גדול של יונתן אלון, ואילץ את הגנת מכבי לבצע חילוף ולהשאיר את ג'סטין סמית לאוליי-אופ מושלם ממסירה של רועי הובר.
אם בהארכה מכבי ת"א והפועל ירושלים נראו כמו שני מתאבקים גרוגיים אשר חמצן לא הגיע למוחם והם ניתלים זה בזה בשארית כוחם –
מה יהיה ביום ראשון במשחק 3?
די לחכימא ברמיזא
סדרה חדשה עלתה בערוץ כאן 11 – "חוליגנים" – על בריונות במגרשי הכדורגל. התופעה מגעילה, מכוערת, מבריחה משפחות מהמגרשים ומאיימת על הספורט בכלל. כבר כמה שנים אני נמנע מלהגיע למגרשי ספורט, זה פשוט לא נעים.
בראיון עם לי גילת, במאית ותסריטאית הסדרה בכלכליסט, היא טענה שהסדרה לא נכתבה על בית"ר ירושלים אלא על תופעה כללית, כי בריונות קיימת גם בחיפה, תל אביב ואמסטרדם. אבל לא צריך דימיון פרוע כדי להבין שסרט שמצולם באצטדיון טדי ומציג קבוצת אוהדים ירושלמים בצהוב-שחור, הוא סרט על אוהדי בית"ר ירושלים.
איכשהו המושג "חוליגניות" מתחבר אינטואיטיבית לאוהדי בית"ר ירושלים פינת לה פמיליה, ואם היה למישהו ספק במי מדובר, בא הבעלים של בית"ר ירושלים, ברק אברמוב, ושלח מכתב התראה לפני תביעה נגד יוצרי הסרט, שמוציאים לטענתו את דיבת המועדון.
מצד אחד יש היגיון בטענה שהסדרה גורמת לבית"ר נזק תדמיתי. מצד שני, האיום בתביעת לשון הרע רק מאשר בעקיפין את הטענה שחלק מאוהדי בית"ר הם חוליגנים. ואם הייתה נדרשת עוד הוכחה, החליט תובע ההתאחדות לכדורגל להעמיד את בית"ר ירושלים לדין על קריאות גזעניות בגמר גביע המדינה, וסוכנו של מיירון ג'ורג' מאיים לפנות לפיפ"א. זה כבר לא סרט אלא מציאות.
הראיון בכלכליסט נתן לי זווית נוספת להתבונן בתופעת הבריונות. לטענת המראיינת גילת חוליגנים הם חבורת צעירים שמרגישים שהוציאו אותם מחוץ למחנה.
זה מחזיר אותי לבית הספר היסודי "המתמיד". אף פעם לא הייתי חוליגן, אבל לפעמים הרגשתי מחוץ למחנה. לא הייתי מהמקובלים בכיתה, והתחושה של מי שנמצא מחוץ למחנה מוכרת לי. לא הייתי מקופח, אבל הייתי בין אלה שלא הזמינו אותם למסיבות. אז ארגנתי כמה לא מקובלים ופירקנו מסיבת כיתה שלא הוזמנו אליה.
סוף טוב, כולנו חברים ונפגשים עד היום.
כריסטיאנו, הסרט
בדרך כלל אני נוהג לשכוח שמות של סרטים ושחקנים ביציאה מאולם הקולנוע, אבל את הסרט "קאט באלו" שראיתי ב-1965 לא אשכח לעולם. תקציר: בחורה צעירה (ג'יין פונדה) חוזרת לעיר מגוריה במערב הפרוע, מגלה שאביה נרצח, מחליטה לנקום ומגייסת זקן שיכור שהיה פעם השולף הכי מהיר במערב כדי שיחסל את הרוצח.
בשני התפקידים, הרוצח והשולף הפנסיונר, מככב לי מרווין הגדול. בשיא הדרמה ניצבים זה מול זה הרוצח הצעיר והזקן השיכור בדו קרב שליפות. הצעיר מגחך ונותן לזקן הזדמנות לומר משפט אחרון לפני שהוא מחסל אותו, וברור איך זה נגמר – כדור במצח של האקדוחן הצעיר ופרס אוסקר ללי מרווין.
נזכרתי בסצנה האדירה ביום ראשון, כשפורטוגל ניצחה את ספרד בגמר ליגת האומות. בתפקיד האקדוחן הצעיר שכבר הוכתר כשולף המהיר בעולם – יאמין למאל. ובתפקיד האקדוחן הזקן הפנסיונר מסעודיה – כריסטיאנו רונאלדו, אולי בהופעה אחרונה שלו בנבחרת פורטוגל.
וכפי שהיטיב לנסח רודי טומיאנוביץ', שהוביל את יוסטון רוקטס לאליפות שנייה ברציפות:
"לעולם אל תזלזל (תפקפק) בלב של אלוף".
שיקולים זרים
מספר בעלי קבוצות דורשים הגדלת מספר הזרים בליגות העל בכדורגל ובכדורסל. כיום מותר לשתף 5 שחקנים זרים מתוך 11 בכדורגל, ו-4 מתוך 5 בכדורסל.
אם תוסיפו לזרים את המתאזרחים וגונבי הדעת והכיס, מדובר בחצי קבוצת כדורגל לא ישראלית. עכשיו דורשים להגדיל את מספר הזרים ל-6 או 8, ואלונה ברקת דורשת זרים ללא הגבלה.
למה שילד ישראלי יבזבז את זמנו באימוני כדורסל וכדורגל, אם אין לו סיכוי לשחק בקבוצת ליגת על? שיעבור לגור ולהתאמן באקדמיה בגרמניה, ובכך יגדיל את הסיכוי שלו להגשים חלום ולשחק באירופה.
אחת הקבוצות, כך גונב לאוזניי, מתכוונת לייבא לארץ עשרה שחקנים צעירים מאפריקה, בתקווה שתוכל למצוא מתוכם 2-3 לקבוצת הנוער, ולקדם אותם לקראת מכירה.
אם השחקנים הזרים כל כך טובים, למה מחליפים את רובם בכל קיץ? אפשר לחשוב שכל זר בהפועל ב"ש הוא קינגס קאנגווה או מיגל ויטור.
לפי מקורות זרים יש בישראל משרד ספורט, שתפקידו לדאוג שיהיה ספורט ישראלי. שיהיו יותר שחקנים ומאמנים ישראלים, יותר מתקנים. בשביל להגדיל את מספר הזרים לא צריך משרד ספורט.
הגיע הזמן שהקריטריונים לחלוקת התקציב יהיו פיתוח וקידום נוער.
זמנו עVAR
אפשר להבין שופט כדורגל שמפספס פה ושם אירועים. יש נסיבות מקלות: המגרש גדול, הכדור טס וקשה להיות לידו שעה וחצי, לפעמים שחקנים מסתירים ובאמת קשה להבחין מי נגע בכדור או ברגל. מה שאני לא מצליח להבין זה איך שופט מסך שבוחן מהלך כמה פעמים מכמה זוויות – יכול לטעות?
כשטכנולוגיה קיימת קשה לא להשתמש בה. אחרי עין הנץ בטניס, בדיקת קו השער בכדורגל והצ'אלנג' בכדורסל, הגיע ה-VAR לכדורגל, וכלי העזר לשופט הפך מפתרון לבעיה.
טעויות שיפוט הן חלק מהמשחק, והטכנולוגיה לא נועדה לעשות צדק. אם הכדורגל ישוחק בתנאי מעבדה, לא יהיה משחק. המטרה היא לנתח מצבים גבוליים מזוויות שנעלמות מעיני השופט.
הנבדל הוא חוק מטומטם מכמה סיבות: ראשית, הוא חוקק כשעדיין לא הייתה טכנולוגיה ותקף גם כיום במקרים שלעין האנושית קשה להבחין גם בכדור וגם בחלוץ בו זמנית. המטרה המקורית הייתה שההתקפה לא תעמיד שחקן מאחורי ההגנה, אבל איך הגענו למצב בו שערים מאושרים או מבוטלים בגלל חריגה של שני סנטימטר באפו של שחקן?
אם עבירה לא ספורטיבית נעלמה מעיני השופט, זו סיבה טובה להריץ את הווידיאו לאחור ולוודא אם נדרש לשלוף כרטיס. אבל ללכת ארבעה מהלכים לאחור כדי לראות אם בוצעה עבירה לפני דקה וחצי ולפסול בעטיה שער – זו כפירה בעיקר.
אם שחקן שמבקיע שער צריך לחכות שתי דקות לאישור ה-VAR, זה אומר שלקחו מהספורט את הספונטניות והשמחה. ואם שופט פוחד לשרוק כי הוא סומך או חושש מבדיקת ה-VAR, זה איום ונורא.
ממש מצחיק לראות שחקנים מתקהלים סביב השופט וממשיכים להתווכח ולדחוף אותו, בזמן שלא הוא קובע אלא שופטי ה-VAR.
נכון שגם שופטים, כמו שחקנים, טועים לפעמים. אבל אם גם צפייה בהילוכים איטיים מארבע זוויות לא מספיקה כדי לקבוע בוודאות אם היה נבדל או שער – במה הועילו חכמים?
אולי הגיע הזמן להודות ביושר שהניסוי נכשל ולוותר על ה-VAR.
שבת שקטה ואל-אל ישראל
אריה מליניאק
עורך: אבי מלר