זה כבר מזמן לא ספורט
15 נקודות ליגה הופחתו ממאזנה של יובנטוס בגלל הפרות פיננסיות בעונת האליפות 2019/20 והנשיא אנדראה אניילי הושעה לשנתיים. ברצלונה מואשמת ששילמה מיליוני יורו לחברת בנייה בבעלות חבר הנהלת איגוד השופטים הספרדי. יש עדויות שמשחקי כדורגל בישראל מוטים תמורת כמה עשרות אלפי שקלים, אבל הכי קל לשחד שופטים בענפים קטנים שרחוקים מהעין.
סבא שלי היה אומר שאם כבר אוכלים חזיר לפחות שייזל ריר. ובתרגום מאידיש: אם כבר החלטתם לגנוב או לשחד, אל תתלכלכו בשביל גרושים.
תוכנית "המקור" בערוץ 13 עסקה השבוע בשוחד שניתן לשופטות בענף ההתעמלות האמנותית. בענף קוראים לזה "מתנות", ויש אפילו סעיף כזה בתקציב האיגוד, אבל לא מדובר בהעברות מיליונים לחשבון הבנק ולא במעטפות עמוסות בשטרות כסף.
לא תאמינו איך מוכרעות קרבות על מדליות באליפות עולם ובאולימפיאדה – בצמיד שאמא של אחת המתחרות קנתה לשופטת ב"משביר לצרכן".
שמועות היו תמיד, אבל ב"מקור" יש דיבור גלוי למצלמה שמטיל ספק על הדרך בה הושגו מדליות אולימפיות, ומי שמתמקד רק בסיפור על אמא אחת שקנתה מתנה לשופטת אחת, לא מבין את חומרת התופעה.
חשיפת "המקור" מטילה צל כבד על הישגים בכל ענפי הספורט בהם הניצחון מוכרע בידי שופטים.
השופט הבינלאומי דוד דגן ז"ל שאל אותי פעם בבדיחות הדעת, למה אנחנו משלמים כל כך הרבה כסף ל-12 שחקנים, אם אפשר לשלם מעט לשופט אחד?
בספורט תחרותי רק סנטימטרים, עשיריות שנייה, שערים וסלים יכולים להכריע, לא התרשמות של שופט ואפילו עשר שופטות, שאפשר לקנות אותן במטפחת ובקבוק בושם.
ענפי ספורט לא מדידים מקומם בקרקס!
גם במשחקים גרועים צריך לנצח.
מי שפתח אתמול טלוויזיה באמצע המשחק, חשב בטעות שבאיירן מינכן היא זו שחייבת ניצחון בשביל להיכנס לשמינייה, ומכבי ת"א באה להעביר משחק לפרוטוקול.
איך קבוצת בית מובהקת עולה ב"מנורה מבטחים" חסרת אנרגיה והתלהבות, נותנת ליריבה לעשות במגרש ככל העולה על רוחה, ומתחילה לשחק הגנה רק כשהמשחק בורח.
שוב עודד קטש התחיל ללחוץ רק ברבע הרביעי כשכבר לא הייתה ברירה, ושוב אני חוזר על אותה שאלה: למה מה שטוב בפיגור שמונה נקודות ברבע הרביעי, לא טוב במצב שוויון מהדקה הראשונה?
שמירת לחץ משבשת ליריבה את תוכנית המשחק, מעכבת התקפות מעבר ומאפשרת ירידה מסודרת להגנה, גורמת לשחקני היריב לטעות (מכבי עשתה 19 נקודות מ-12 איבודים של הגרמנים) ומכניסה את השחקנים ואת הקהל לאטרף. בשביל לנצח צריך לקחת סיכונים.
הגרמנים לקחו 19 ריבאונדים בהתקפה. חלקם נפלו רחוק מהטבעת, לפעמים פעמיים באותה התקפה, לעתים זה ניראה כאילו הגרמנים זורקים רק בשביל לקחת ריבאונד. למה אותם שחקנים שמצטיינים בריבאונד התקפה, חלשים בריבאונד הגנה?
נמאס לראות את לורנזו בראון או ווייד בולדווין מכדררים עשרים שניות בכל התקפה, כשמולם חמישה שחקנים שנעים ומוסרים עשרים שניות לפני שהם זורקים לסל. איך יתכן שאחרי 25 משחקים מכבי ת"א ניראים כמו אוסף שחקנים שבשיא העונה עדיין לא מבינים מה הם עושים ביחד על הפרקט?
כשמשחק גרוע מצטרף למשחק גרוע ולעוד משחק גרוע ולעוד אחד, השאלה שצריכה להישאל היא לא למה הספינה שוקעת אלא לאן היא משייטת.
ברוב שלבי המשחק הייתה תחושה שהשופטים נוטים לצד של הגרמנים. בדקות האחרונות הם כאילו התהפכו ונתנו למכבי פעמיים שלוש זריקות עונשין על עבירות גבוליות שסגרו את הפיגור והפכו את המשחק. כי כמו שאתה משחק, ככה השופטים מתייחסים אליך.
מה שאתם לא רואים
הטלוויזיה לא מראה בדרך כלל כל מה שקורה במגרש, אלא מתרכזת בקטע צר מסיפור גדול, בדרך כלל במה שקורה ליד הכדור. כשהתמונה נפתחת מתגלה מה קורה מחוץ לקווי המגרש ליד הספסלים.
רוב האנשים מאמינים שמסרים עוברים במילים, אבל מחקרים מוכיחים שמה שמשפיע יותר מכל הם אינטונציית הדיבור ושפת הגוף.
התלהבות ועידוד משפיעים על המשחק מהספסל בדיוק כמו דיכאון ואדישות. שחקנים שיורדים לספסל כאילו חרב עליהם עולמם, מפזרים רעל מנטאלי ומרוקנים את הקבוצה מאנרגיה. שחקנים שמנופפים במגבות בהתלהבות גם ברגעי משבר, תורמים אפילו בלי לשחק דקה.
מכבי ת"א היא קבוצה עצובה. על הקו עומד מאמן בידיים משולבות ומבט קפוא, כשעל הפרקט עשרה שחקנים משדרים מול 11,000 אוהדים רועשים סוג של אפאטיות לא מובנת, מחכים לג'ון די שיעשה בשבילם את המהפך.
מייקל קרטר לא היה מהשחקנים הגדולים בליגה, אבל ההטרפה של אולם הפחים בחולון תרמה להצלחה שלנו גם בדקות שישב על הספסל.
ג'ייקובן בראון שחקן גדול, אבל כשהוא מוחלף מלווה אותו בדרך כלל צוות תנחומים כדי שיירגע. ווייד בולדווין עסוק בעיקר בעצמו, זורק כל כדור לסל, מתווכח עם השופטים על כל שריקה וירידה שלו לספסל נראית כמו מסע הלוויה.
דארן היליארד, גם אחרי שהתחיל לקבל לאחרונה דקות משחק, הוא איש עצוב. אפשר להבין למה שחקן שהגיע במעמד כוכב ומצא את עצמו מועמד לניפוי עוד לפני תחילת העונה מבואס, אבל עדיין מדובר במקצוען שמרוויח 800 אלף דולר בעונה מההובי.
מטריפים אותי במיוחד שחקנים שמצחקקים מאחורי גבו של המאמן בפסקי זמן.
לפחות שינופפו במגבות.
אבן דרך
ברכות לגיא פניני ששבר במשחק של מכבי ת"א נגד בני הרצליה את שיאו של מאיר טפירו, כששיחק את משחקו ה-512 בליגה.
פניני, שיחגוג ארבעים בספטמבר, דמות יוצאת דופן, לטוב ולרע. את הקריירה התחיל בסל ניצחון מחצי מגרש של בני השרון על מכבי חיפה, ובהמשך היה שותף לזכייה של מכבי ת"א בגביע היורוליג ב-2014 ובאליפות המדינה בעונה שעברה בחולון.
מצד שני, פניני צבר רפרטואר עשיר שכולל קללות מזעזעות באוזנו של יונתן שולדברנד בדרבי, תפיסת ביצים לאלכס מאריץ' מלוקומוטיב קובאן, וחתימה במכבי ת"א על חוזה שכלל עונת הגליה לקפריסין רק כדי שלא ישחק בהפועל ירושלים.
למה שחקן שכבר השיג הכל והגיע לגיל 40 ממשיך לשחק? ראשית, לעבוד בהובי שלך זה כיף. שנית, אם בחולון פניני עבד קשה כדי לזכות באליפות, במכבי ת"א הוא עובד קל בשביל להרוויח יותר. אם מכבי ת"א מוכנה לשלם מאות אלפי שקלים לצ'יר לידר או לחבר הנהלה בטרנינג, רק בשביל שלא יסכן אותה בחולון, למה לא לקחת?
היטיב להסביר בזמנו עופר פליישר: אם הפועל ת"א מספיק מטומטמים לשלם לי סכומים כאלה, למה שלא אקח?
No. 1!
לפני שבוע בדיוק, ב-17 בפברואר, מיקי ברקוביץ' חגג 69, מייקל ג'ורדן סגר 60 ושוב נפתח ה-ויכוח מי השחקן הגדול בכל הזמנים.
דעתי ידועה – מייקל ג'ורדן הוא כמו קו האורך גריניץ' או מעלת אפס בסולם צלסיוס, ויישאר הגדול מכולם לעולם כי הוא הסמן הימני לפיו מדרגים את היתר.
בכדורסל מודדים ומדרגים הכל: נקודות, ריבאונדים, אסיסטים, מי מסר את האסיסט למי שמסר את האסיסט, מי הג'ינג'י שקלע הכי הרבה סלים מצד שמאל במשחקים מספר 3 בפלייאוף.
מי שמודד את ג'ורדן על פי מספר טבעות האליפות, תוארי MVP או ממוצע נקודות למשחק, עושה לו עוול, כי אי אפשר למדוד את מכת החשמל שהייתה עוברת באולם כשהוא היה נוגע בכדור.
קשה להשוות בין שחקן ששיחק לפני 30 שנה לשחקן שמשחק עכשיו, כי הכדורסל השתנה מאז. לרעה. בשביל לזכות בטבעת אליפות כבר לא צריך לבנות קבוצה, די בשני סופרסטארים שיחברו יחד ויחליטו מי תהיה האלופה הבאה.
בכל דור ודור יש שחקנים גדולים, אבל איך אפשר להשוות בין הברוטאליות בה טופל מייקל ג'ורדן אצל ה"באד בויס" בדטרויט, לבין האין-הגנה מולה משחקים לברון ג'יימס, יאניס אנטטקומפו ולוקה דונצ'יץ'.
בתקופה של מייקל ג'ורדן שיחקו גאוני כדורסל כמו מג'יק ג'ונסון, לארי בירד, ואייזיאה תומאס, שכל אחד מהם היה יכול להיות מועמד לתואר הגדול בכל הזמנים.
אבל בכל הנוגע למייקל ג'ורדן אני מודה שאני לא אובייקטיבי, כי במקרה שיחק לי המזל ונקלעתי לכמה אבני דרך יוצאות דופן בקריירה שלו.
נקודת ציון ראשונה: גמר אליפות המכללות, מרץ 1982. כשנסעתי עם איקסי בוכבינדר להשתלמות בינלאומית למאמנים בניו אורלינס, לא ידענו מה מצפה לנו. ביום שמענו הרצאות של בובי נייט ודין סמית, בערב הלכנו ל"סופרדום" לראות את פיינל פור המכללות.
60,000 אוהדים, תזמורות, מצעדים לאורך ברבן סטריט. מטורף. זה היה אחד הטורנירים הגדולים אי פעם: מכללת יוסטון עם האקים אולאג'ואן וקלייד דרקסלר, ג'ורג'טאון עם פטריק יואינג, נורת' קרולינה עם סם פרקינס, ג'יימס וורת'י ומייקל ג'ורדן, שקלע את סל הניצחון בגמר.
נקודת ציון שנייה: משחק מס. 2 בסדרת גמר המזרח בעונת 1985/86. סיימתי את עבודתי בגליל, טסתי לראות כדורסל בארה"ב והגעתי ל"בוסטון גרדן" כשמייקל חזר מפציעה קשה, קלע 63 נקודות (שיא במשחק פלייאוף) ועשה מכולם צחוק.
ה"סלטיקס" ניצחו 131:135 אחרי שתי הארכות, אבל הסיכום היה של לארי בירד: "ראינו היום את אלוהים מחופש למייקל ג'ורדן".
בסיום משחקים של שיקאגו "בולס" אנשי התקשורת מיהרו לתפוס מקום במסיבת העיתונאים ואחרי המתנה של חצי שעה היה מייקל ג'ורדן נכנס לאולם. כמו כוכב רוק, לבוש בחליפת מיליון דולר, היה עונה בסבלנות לשאלות שחלקן היו טרחניות ונועדו להוכיח בעיקר את בקיאותו של השואל.
נקודת ציון שלישית: 14 ביוני 1998. בשנות ה-90 ליוויתי את ה"בולס" בכל סדרות הגמר. חוויה של פעם בחיים והשיא: משחק מס. 6 מול ה"ג'אז" בסולט לייק סיטי, שהיה גם המשחק האחרון וטבעת אליפות שישית של ג'ורדן.
סל הניצחון שקלע על בראיין ראסל נחקק בזיכרון כאחד המפורסמים בהיסטוריה. האיש שקלע סלים מכל מצב וזווית אפשרית, כשהגיע לזריקה החשובה בקריירה – ג'מפ-שוט פשוט מארבעה מטר בזריקה שהוא מסוגל לקלוע עם יד קשורה ועיניים עצומות, השאיר בסוף הזריקה את היד ישרה באוויר עד שהכדור נפל מהרשת, כמו שמלמדים ילדים בני עשר באימון.
כמתבגרים אנחנו מקצרים פינות ומתפלאים שפעולות פשוטות שפעם הצליחו, נכשלות.
אולסטאר 2023
משחק כדורסל זה עניין רציני. יש תחרות, לוח תוצאות, יריבות, עבודת צוות, התמודדות עם משברים, התמודדות עם הצלחות.
יש גם משחקי ראווה, לא רציניים, כיף, שעשוע. בשנות ה-80, כתגובה לשיטפון הזרים שהציפו כבר אז את הליגה, הקמתי וניהלתי במשך עשר שנים ליגת קיץ כחול-לבן. פעמיים בשבוע היינו מתכנסים באולם האוניברסיטה, הצופים היו בוחרים את הקבוצות בדרפט, היו תחרויות קליעה והטבעות, ושחקנים אלמונים קיבלו חשיפה תקשורתית, אבל אף אחד לא לקח את המשחק הזה ברצינות.
מי שמנסה להפוך אירוע חביב לעניין כאילו רציני עם סטטיסטיקות ותארים, עושה צחוק מהעבודה והופך את התחרות לקריקטורה.
משחק האולסטאר לא היה מעולם רציני. ב-1985 השחקנים ה-ותיקים כעסו על הפירגון המוגזם לדעתם שקיבל מייקל ג'ורדן בעונה הראשונה שלו ב-NBA, ולא מסרו לו כדור.
ב-1987 מקרה הפוך. בסופשבוע האולסטאר בסיאטל שחקני נבחרת המערב מסרו כל כדור לטום צ'יימברס, כדי שכוכב הסיאטל "סופרסוניקס" ייבחר ל-MVP למצהלות הקהל. בישראל הוא ייזכר כמי שקלע 0 מ-14 מהשדה נגד ברצלונה, והפסיד גמר גביע לעדי גורדון, אבל זה לא קשור לעניין.
השבוע הקרקס הנודד הגיע לסולט לייק סיטי. אם תוצאת המשחק באמת מעניינת אתכם, אז הקבוצה שבחר לברון ג'יימס ניצחה את הקבוצה של יאניס אנטטקומפו 175:184. אין מה לומר, הגנות ברזל. חלוד.
השנה היה משחק מביש באופן יוצא דופן, שהיטיבו לסכם ניקולה יוקיץ': "אני לא הייתי בוחר את עצמי למשחק הזה", והמאמן מייק מאלון:
"זה היה המשחק הגרוע בהיסטוריה".
אשמח שתשתפו ותצרפו חברים.
שבת שלום
אריה מליניאק