תגובה ציונית הולמת
בשנות ה-80 החליטו ב-NBA לעבור מאולמות של 40,000 לאולמות של 20,000 למרות הפסד ההכנסות. הקהל היה רחוק ומנותק מדי מהפרקט, את האוהדים הרועשים מושיבים בדרך כלל במושבים הזולים שיחזיקו את תקרת האולם, את המנויים היקרים שקרובים לפרקט מוכרים לאוהדים שקטים. בית קברות.
הארנה נראתה עד אתמול גדולה מדי על הפועל ירושלים, אבל ביום רביעי משהו השתנה ולא רק שיא הצופים בישראל 11,600 (לא כולל העומדים במעברים).
חשוב יותר מהשיא זו ההבנה של מה שהביא את הדיביזיה לארנה, כדי שלפחות אלפיים מנויים חדשים יצטרפו ויגיעו גם למשחקים הבאים. הארנה הייתה מלאה משתי סיבות: קבוצה בטירוף שממגנטת ומעוררת אוהדים רדומים, וחשבון פתוח עם יריבה שנואה.
א.א.ק. אתונה נענשה פעמיים: גם הוטל עליה עונש כבד – בעונה הבאה הם יארחו את משחקי ליגת האלופות בלי קהל, ובעיקר הם הצליחו להכניס את אוהדי ושחקני הפועל ירושלים לטרפת.
כשמגיעים לסדרה מול קבוצה כמו א.א.ק. מבינים למה שווה להשקיע מאמץ עונה שלימה בשביל לזכות ביתרון הביתיות.
הפטריוטים
לשחקנים הזרים יש הרבה סיבות לאהוב את ישראל – מזג אוויר מצוין, אוכל טוב, אנשים מדברים אנגלית, נשים יפות, אין בדיקות סמים ולא מתאמנים קשה מדי.
בישראל החיים יפים. כשעליתי לבוגרים ב-1966 היינו משחקים בליל שבת ומתאמנים שלוש פעמים בשבוע ראשון, שלישי וחמישי, מתוכם אימון קל ביום חמישי לפני משחק, אימון שחרור ביום ראשון, ואימון אחד רציני ביום שלישי.
קל להתאהב בישראל, לכן כשקווין מגי אמר פעם שהוא שונא חומוס שמעון מזרחי הזדעזע: איך הסנטר של המדינה פוגע באחד הערכים המקודשים לישראלים (השניים האחרים הם צה"ל וירושלים).
אני לא מצפה משחקנים זרים שיצטרפו להסתדרות הציונית, אבל למה שחקן שבא לישראל לעבוד ולהתפרנס צריך לאהוב חומוס?
בימים של פילוג היה מרגש לראות את ליוואי רנדולף רץ עם דגל ישראל סביב המגרש.
קצת רוע לא מזיק
היו זמנים שהאהבה הביאה להפועל ירושלים ניצחונות ותארים, בחלוף השנים היה חסר להם קצת "רוע". לא צריך לשנוא בשביל לנצח, אבל גם נחמדות זו לא אסטרטגיה.
הפועל ירושלים זכתה בגביע יול"ב אחרי ניצחון מדהים בגמר על ריאל מדריד. הבעיה שזה קרה לפני 19 שנים כשחלק מהאוהדים עדיין לא נולדו.
יש מצב שה-19 באפריל 2023 ייכנס להיסטוריה של המועדון כקו פרשת מים, בו שילוב של 11,600 אוהדים מרעישים עם סלבס בשורה הראשונה על הפרקט, הופך את הפועל ירושלים מקבוצת כדורסל למועדון יוקרה.
בואו ניראה כמה אוהדים יגיעו למשחקים הבאים.
לחזור למקורות
העונה המצוינת של מכבי ת"א, הפועל ירושלים והפועל ת"א שמה את הכדורסל שלנו במקום אחר, אבל הייתי רוצה לראות עוד ישראלים משמעותיים על הפרקט.
נכון שאני נודניק, אבל בר טימור, תומר גינת, רומן סורקין, איתי שגב ואור קורנליוס מצדיקים כל דקה שהם מקבלים.
קבוצה ישראלית צריכה להיות יותר ישראלית בחיזוק אמריקני ולא להיפך.
דיפנס
במשחק הראשון בסדרה הפועל ירושלים פתחה בסערה והובילה כבר 6:26! אבל היוונים סגרו את הפיגור עד להפסקה.
כולם מדברים על הסכנה ברפיון אחרי מחצית ראשונה טובה, מעטים מאלה שמובילים בהפסקה בעשרים הפרש ופותחים את המחצית השנייה כאילו מתחיל משחק חדש שמתחיל ב-0:0.
קבוצת כדורסל שמובילה בעשרים הפרש מורידה הילוך, כמו שכקבוצת כדורגל שמובילה 0:1 סוגרת את המשחק, ולא חשוב כמה המאמן יצעק. החוויה הטראומטית ממשחק מספר 1 דחפה את הירושלמים להמשיך ללחוץ בטירוף במשחק השלישי, גם אחרי שהובילו בהפסקה ב-21 נקודות.
51:91 זו תוצאה מטורפת. כמה קבוצות מסוגלות לנצח במשחק כדורסל כשהן קולעות 51 נקודות? כמה ביטחון זה נותן לקבוצה שיודעת שהיא מסוגלת להחזיק את היריבות על פחות מעשר נקודות ברבע.
הגנה מנצחת במשחקים צמודים, מטריפה את הקהל, מחברת אותו לקבוצה, נותנת אפשרות להחזיק מעמד בדקות לא טובות ומוציאה ליריבות את החשק לשחק. הכי חשוב, הגנה נותנת לישראלים הזדמנות להשתלב.
לעתים רחוקות שחקן הגנה משנה משחק. זה קרה בכל פעם שאיתי שגב החליף את זאק הנקינס, סגר קווי מסירה פנימה, יצא לקלעים, לקח ריבאונד, חסם, חטף וניראה כאילו הוא שומר לבד אזורית 2:1:2. עוד פרט קטן וחשוב, ירושלים ניצחה במאבקים על כדורים שהתגלגלו על הריצפה, אפילו בדקות שהניצחון כבר הובטח.
ולשם שינוי, ירושלים השיגה רבע מהנקודות שלה בהתקפות מתפרצות.
המאמן
שחקנים אמריקנים לא אוהבים בדרך כלל מאמן סרבי, לכן נדיר שבכל ראיון הם מדגישים כמה הם מעריכים אותו. כרגע ניראה שאלכסנדר דז'יקיץ' יגיע ליורוליג לפני הפועל ירושלים.
ושימו לב שאייל חומסקי דאג להאריך את החוזה של דז'יקיץ' בעונה נוספת, בזמן שמכבי ת"א שהחתימה כבר את רוב השחקנים לעונה נוספת, לא ממהרים להחתים את עודד קטש.
למה הם מחכים, לראות אם קטש ייקח אליפות?
אסטרטגיה
בין פיב"א ליורוליג מתנהלת כבר שנים מלחמת עולם. זה פוגע במועדונים, בנבחרות ובעיקר בשחקנים.
פיב"א צדקה מבחינתה כשדרשה מהפועל ירושלים להתחייב להמשיך עוד שנתיים בליגת האלופות, כתנאי לאירוח הפיינל פור. הם לא מוכנים שירושלים תיקח את המתנה ותערוק לאויב.
נכון שאם הפועל ירושלים רוצה להגיע ליורוליג עדיף שתשחק ביורוקאפ, אבל זו הייתה צריכה להיות לדעתי הבחירה שלה אילו היינו עכשיו בתחילת העונה. אחרי חגיגת רבע גמר ליגת האלופות, אני הייתי בוחר לארח את הפיינל פור של ליגת האלופות בארנה, שיכול להיות אירוע מכונן בתולדות המועדון וזכייה בתואר.
הפערים בין היורוקאפ לליגת האלופות של פיב"א מצטמצמים, והפיתוי להגיע ליורוליג דרך היורוקאפ מטעה. מדובר בביקור לעונה אחת בלבד וחזרה למלחמות היורוקאפ. האם זה שווה ויתור על זכייה בגביע האלופות? לא בטוח.
מתן אדלסון, הבעלים החדש של הפועל ירושלים, החליט לוותר על אירוח הפיינל פור ולא להתחייב להישאר בליגת האלופות שנתיים נוספות. על פניו זה צעד שמראה על חוזק, לא בהכרח על שכל.
אני מחכה לראות כמה כסף הוא באמת שם בהפועל ירושלים, כי הניסיון מוכיח שזה שאדם הוא מיליארדר לא מבטיח שהוא יפזר "כסף כמו חול".
כל זמן שבירושלים תהיה קבוצה טובה, ארנה מלאה וכסף גדול, היורוליג תמיד יקבל אותם בזרועות פתוחות. אורי אלון בא והלך, גם אדלסון יכול לבוא וללכת. בעלי מכבי ת"א נמצאים כאן כבר חמישים שנים ולא הולכים לשום מקום בטוב וברע.
הפועל ירושלים זה אייל חומסקי, ומי שישנה את זה יעשה טעות גדולה.
כדורסלניזם
בשנות ה-80 הגיע לקיבוץ בנגב תייר בשם דיויד הולנדר, ראה להפתעתו מגרש כדורסל באמצע שומקום וחייו השתנו. מאז הוא חוקר את המשמעות העמוקה של הכדורסל, וכפרופסור לסוציולוגיה וחקר הספורט באוניברסיטת ניו יורק פרסם ספר שכותרתו "איך הכדורסל יכול להציל את העולם", שהמגזין Psychology today הגדיר כספר חובה.
בראיון של הולנדר עם ציפי שמילוביץ' במוסף "כלכליסט", שמחתי לגלות שגם באוניברסיטת NYU מלמדים איך ניתן למצוא בכדורסל פתרונות לבעיות רציניות כמו שיתוף פעולה בין יחיד לקולקטיב, שנאה בין קבוצות וגזענות, חוסר שוויון כלכלי ואי צדק בכלל.
אני לא פרופסור אבל גם אני כתבתי ספר "לנצח זה מקצוע". לא ספר חובה אבל מומלץ, אם לשפוט לפי משוב שקבלתי מהקוראים. בארבעים השנים האחרונות אני לומד מהמובילים בתחום האימון וההתפתחות האישית בעולם, ומחבר תובנות שאספתי בעבודה עם מנהלים, לגישה שמבוססת על הקשר שבין אימון ספורט לניהול בכלל וניהול עסקי בפרט.
"ניסינו קפיטליזם, קומוניזם, סוציאליזם, שום דבר לא עבד, מסביר פרופ' הולנדר, אולי הגיע הזמן לנסות כדורסלניזם".
אותי לא צריך לשכנע שמגרש הכדורסל הקטן יחסית למגרש כדורגל או פוטבול, מדמה יותר טוב מצבי חיים בהם אנשים צריכים להתחלק במשאב מוגבל. בכדורסל השחקנים קרובים זה לזה, צריכים לדעת לעשות הכל והמגע הקרוב ביניהם מגביר את פעילות המוח ומחייב פעולה אינסטינקטיבית.
הטבע האנושי הוא לרצות עוד – ידע, כסף, רכוש, זמן, שליטה. הבעיה שהמשאבים מוגבלים והצורך לחלוק את שטח המגרש הוא בעיה קטנה לעומת הצורך להתחלק בכדור.
אם לכל אחד יהיה כדור לא יהיה משחק, לכן את הכדור היחיד צריך לחלק בין חמישה או 11 שחקנים.
איך משכנעים את לאו מסי למסור את הכדור, כשהוא יודע שכל שחקן שהוא ימסור לו פחות טוב ממנו?
המשחק
המשחק הוא מושג רחב בהרבה מכדורסל. התרבות התפתחה באמצעות משחקים, תינוק לומד את העולם סביבו במשחקים. הוא עושה את זה לבד, בלי להתחרות באף אחד, בלי לנצח או להפסיד.
אני מציע לכל מנהל לשאול את עצמו כמה שאלות: מהו "הכדור", אצלנו בארגון, שקשה לנו לוותר עליו? איזה כללי משחק נדרשים לשפר תוצאות? מה מודד לוח התוצאות שלנו? איך מנהלים פסקי זמן לשינוי? מה מבדיל בין אלופים ל"סתם" שחקנים טובים? איך מקבלים החלטות במצבי לחץ ויוצרים תחושת ודאות במציאות משתנה?
פרופ' הולנדר צודק, בלי דריימונד גרין, סטף קרי וקליי תומפסון לא היו זוכים באליפויות. העונה הם כנראה לא יזכו באליפות גם יחד איתו, אבל ההבדל בין אקדמיה לפרקטיקה שאני לא מסתפק בתובנות. אותי מעניין איך מייצרים עוד דריימונד גרינים.
את התורה על רגל אחת תמצאו בספר שכתבתי – "לנצח זה מקצוע", שמחבר באמצעות סיפורים מרתקים תובנות לתהליך קואצ'ינג שכולל הוראות הפעלה לניהול שינויים בסוף כל פרק.
אגב, מי שתרם למימון ההמונים מעל 150 ₪ לא צריך לחכות לסוף הקמפיין. מוזמנים לאסוף את הספר אצלי ברמת אפעל, ויש גם גרסה דיגיטאלית.
בקיצור, עלו למגרש.
אפשר לתת משחק גם בחינם
גיל ברעם יו"ר הפועל נוף הגליל רותח מזעם. הקבוצה שלו מצויה במאבק נגד הירידה מליגה לאומית, והתוצאה שהשיגה הפועל ראשל"צ מול הפועל עפולה נראית, איך לומר, מוזרה.
במקרה צפיתי בשידור ונטשתי אותו כשהמשחק ניראה גמור ועפולה הובילה 0:3. בערב שמעתי שראשל"צ ניצחה 3:5. האם זה ניראה רע? כן. האם יש הוכחות ל"מכירה"? אין.
אם עד היום לא הוכח ששחקני הפועל בית שאן מכרו את "משחק השרוכים", כנראה שאפשר "לפתוח רגליים" גם בלי לקבל כסף. מספיק ששחקני בית שאן היו ברובם אוהדי בית"ר ירושלים בשביל לא להתאמץ.
שחקן קבוצת "הכח" בשנות ה-60, סיפר לי פעם שאחד המשחקים שלהם הסתיים בתוצאה 5:6. הבקיעו וספגו, הבקיעו וספגו.
כנראה שההתקפה מכרה את המשחק לקבוצה אחת וההגנה לקבוצה אחרת.
תודה רבה למי שכבר תרמו למימון ההמונים שנועד לכסות הוצאות תביעה של 80,000 ש"ח שהוגשה נגדי בגלל שצירפתי בטעות שתי תמונות למגזין חינמי. כרגע אנחנו בחצי הדרך (נותרו 22 ימים) והגענו למחצית הסכום (24,875 ₪).
שתפו וצרפו חברים.
שבת שקטה.