נפתח בתיקון שבועות
בשבוע שעבר התייחסתי לשבירת שיא העולם המדהים בריצת מרתון, לראשונה בהיסטוריה רץ מרתון ירד מזמן של שעתיים. למחרת קבלתי מאיש האתלטיקה דוד אייגר את התיקונים הבאים – אם ידידנו המשותף אבי מלר היה עדיין אתנו הוא היה יודע לבער את השגיאות הבאות:
א. מרתון רצים 42,195 מטרים ולא כפי שנכתב 42,295 מ'. (עוד מאה, פחות מאה. בישראל מעגלים).
ב. במרתון יש מזה שנים שיא עולם רשמי וכך גם במרחקים נוספים בריצה על כביש, כמו חצי מרתון ו-10 קילומטרים.
ג. זה לא היה המרתון הראשון של סאווה אלא הרביעי וגם נצחונו הרביעי.
ד. שיא העולם שקדם ל-8.90 מ' של בוב בימון היה אכן 8.35 מ' אבל הוא הוחזק במשותף בידי האמריקני רלף בוסטון והסובייטי איגור טר-אובנסיאן ולא לין דייויס. אגב, דייויס הוא וולשי והיה נעלב להיקרא אנגלי.
ה. שיאו של רוג'ר בניסטר היה 3:59.4 דק' ולא כפי שנכתב 3:59.6. (לא נריב על שתי עשיריות).
ו. באותה שנה (1954) ירד רק עוד אתלט אחד (ג'ון לנדי) מ-4 דקות במייל. (אני לא התכוונתי באותה שנה 1954, אלא ב-12 החודשים שלאחר שבירת השיא).
אני נושא באחריות אבל לא באשמה. תודה לדוד אייגר.
הפועל ת"א ריאל מדריד
בהיסטוריה של הכדורסל בישראל רשומים כ-70 מפגשים בין מכבי ת"א לריאל מדריד, אבל למועדון כמו הפועל ת"א שלא זכתה באליפות מאז 1970 ומשחקת זו עונה ראשונה ביורוליג, מפגשי רבע גמר היורוליג נגד ריאל מדריד זה מעמד היסטורי שהם ייקחו איתם לשנים.
בשביל ריאל מדריד הסדרה מול הפועל ת"א היא מטרד מעייף שנתקע בלוח המשחקים שלהם בין משחקי הליגה נגד בראוגן ובילבאו, וככלל הליגה הספרדית חשובה לחלק מהקבוצות הספרדיות יותר מהיורוליג, והבונוס ששחקני ריאל היו מקבלים עבור ניצחון על הפועל ת"א היה עוד יום מנוחה. זה מסביר אולי את חוסר הרצינות שהפגינו מנהלי ושחקני ריאל, שהגיעו למשחק מספר 3 בבוטבגראד עם מזוודות ארוזות לטיסה למדריד.
אני לא חושב שמדובר בזלזול של הספרדים אחרי שני ניצחונות במדריד, פשוט טיפשות או מאמונה שהם באמת טובים יותר ויספיק להם קוואץ' קטן בשביל לגרד ניצחון בכמה נקודות שיעלה אותם לפיינל פור. צביקה שרף הסביר לי שגם למשחק נגד מכבי ת"א ביד אליהו הספדים באו עם המזוודות אחרי שעשו צ'ק אאוט מהמלון. קבוצות ישראליות חוזרות בכל מקרה למלון ויוצאות משם לשדה התעופה.
למיטב זכרוני הייתה קבוצה בישראל שאפשרה לשחקנים לבוא למשחק עם המזוודות מוכנות לטיסה 001 לניו יורק בחצות. מישהו זוכר את הפרטים?
לא דובים ולא שפן
עומק הספסל הופך למשמעותי במיוחד בסדרת פלייאוף, אבל איטודיס לא השתמש בספסל במהלך העונה, לא חילק את העומס והקטין את הרוטציה. במשחק 3 (69:76 להפועל) הוא שלף את קסלר אדוארדס, שהחליף את קולין מלקולם הפצוע, וקלט מיד שאדוארדס יכול להיות הגיים צ'נג'ר.
קסלר ששיחק העונה 12.5 דק' בממוצע נשאר במשחק 29:40 דק' והצדיק כל שנייה – משחק הגנה הירואי ו-10 ריבאונדים. הפועל ת"א קולעת 87.5 נקודות למשחק שצריכים להספיק לנצחון ברוב המשחקים, אבל הדרך לנצח קבוצה כמו ריאל מדריד היא בהגנה, ולפתור בעייה כרונית של מיס-מאץ' שנוצר מחילוף של אוטורו עם שחקן נמוך ומשאיר בור מתחת לסל.
קסלר אדוארדס, בן 25 עם פוטנציאל להתפתח לסוג של ג'יילן הורד פלוס, משחק בעמדה 3 אבל מספיק חזק בשביל לשמור על שחקן גבוה בעמדה 4, שואב ריבאונדים ורץ מהר את המגרש. הפך אצל איטודיס לאופציה עדיפה על ג'ונתן מוטלי, שיובש לאחרונה.
ףףףףףףףףףףףףףףףףףףף
תיהנו מהמשחק לא מהמספרים
לפני עשרות שנים הכנסתי לשימוש בלקסיקון הספורט את המונח "דברים שלא רואים בסטטיסטיקה". כולם חשבו שאני מנסה לפאר את משחק ההגנה של נדב הנפלד, כדי לתרץ את משחק ההתקפה שלו. טעות.
יש באמת דברים שלא מופיעים בסטטיסטיקה, כמו סגירת בריבאונד, תנועה ללא כדור, עזרה בהגנה וכו'. להגיד שבשביל לנצח צריך להוריד את היריבה לפחות מ-80 נקודות או מתחת ל-35 אחוז בזריקות מחוץ לקשת, את זה יכול להגיד גם הנכד שלי שיודע קרוא וקרוא. תסבירו בבקשה איך מורידים את אחוזי הקליעה או איך לוקחים יותר ריבאונדים בהתקפה.
הסטטיסטיקה אמורה לשמש כלי עזר, הבעיה שהפכו אותה לעניין עצמו. במשחק מספר 2 במדריד ניראה עופר ינאי קורא בספר. זה ניראה כאילו הוא מתפלל, אולי מנסה להסיח את דעתו מהלחץ במשחק, אבל כשהבמאי הסתקרן ועשה ZOOM IN לכיוון הספר הספקתי לקרוא את הכותרת: MEASURE WHAT MATTERS. או בעברית: מדוד מה שחשוב! הספר שכתב ג'ון דואר עוסק בהגדרת מטרות, נושא שאהוב עליי במיוחד. אז קבלו ציטוט מהמצגת שלי שלמדתי ממורה דגול – קית' קנינגהאם רו"ח מאוסטין טקסס:
# מה שיימדד זה מה שיבוצע.
# מה שיימדד ויבוצע, ינצח!
# מה שיימדד, יבוצע וידווח – ישלוט!
# הכי חשוב, מדדו את מה שחשוב!
למשל, בעל בית קפה שיתמרץ את המלצרים בבונוס על מכירת קינוחים, יגדיל ללא ספק את מכירת הקינוחים. עוד דוגמא: שמתם לב לטירוף הצעידה שפשט בישראל? זה בריא, מצוין, אנשים תמיד צעדו ברחובות, בגנים, בפארקים, אבל מה שהפך את הצעידה ללהיט והגיע להיות אייטם במהדורות החדשות היא אפליקציה לספירת צעדים.
האפליקציה הייתה קיימת עוד קודם, מומלצת ע"י קופות החולים, חברות הביטוח ועוד, רק הוסיפו לה אפשרות שגם היא הייתה כבר קיימת בגיימינג – לשחק ולהתחרות עם אנשים נוספים ברשת. המציאו משחק, מי ילך יותר צעדים ביום, המשחק זמין לכולם, לא עולה כסף, כייפי, WIN–WIN ויש בונוס – בריאות.
אפשר למדוד בריאות על פי מדדים שונים כמו לחץ דם, דופק, אחוזי שומן, אבל כשמודדים בריאות בצעדים הופכים את הצעידה ממטלה למשחק. נוצרת גם תחרות שמאפשרת לשחק, להשתפר ולהשוות את עצמך לאחרים ובכיף. גם בכדורסל צריך למצוא את הפרמטר שהכי משפיע על תוצאת המשחק ואותו למדוד.
דוגמא נוספת: כל הכבוד לחיל האוויר על כל משגר טילים שהוא השמיד, אבל חשוב יותר למדוד כמה משגרים נשארו לאיראנים, כי זה מה שישפיע על התוצאה הסופית. לא מעניין בכמה אחוזים התייקר החלב, אלא כמה הוא יעלה לנו בקופה, כי לא משלמים באחוזים אלא בשקלים.
מדדו את מה שחשוב
גישת הניהול שלי מבוססת על לוח תוצאות, כמו בכדורסל. במגזין קודם כתבתי קטע שכותרתו "הסטטיסטיקה מפלטם של הבורים", ובלי קשר קבלתי מידידי ירון אטלס, מאמן כדורסל וחבר, מאמר שכתב פרופ' ברוך שמעוני, סוציולוג ואנתרופולוג מאוניברסיטת בר אילן. הכותרת: "כשהסטטיסטיקה מחשיכה את המשחק" (הופיע באתר זמן ישראל).
"דווקא כשהמשחק אמור להתגלות במלוא עוצמתו מתחדדת תופעה אחרת, סמויה אך רבת השפעה – ההשתלטות הגוברת של הסטטיסטיקה על חוויית המשחק ועל אופן הבנתו.
אם בעבר הסתפקו בספירת נקודות, ריבאונדים ואסיסטים, מסביר שמעוני, כיום כל פעולה מתורגמת למדד ולכל החלטה יש ערך מספרי. מדדים כמו פלוס-מינוס הפכו לשפה שדרכה מדברים את המשחק. האם ריבוי המדדים אכן מקרב אותנו להבנת המשחק או שמא מייצר אשליה של הבנה?
הכימות לא מוגבל למאמנים ולאנליסטים אלא מחלחל לשיח הכללי, לשידורים, לפרשנויות ואף לאוהדים עצמם. במקום מתח, קצב ויצירתיות יש בעיקר טבלאות, גרפים והשוואות, שאפילו פוגעים בחוויית הצפייה עצמה.
דווקא הכלי שנועד לשקיפות יוצר הסתרה של מה שאינו ניתן למדידה – אינטואיציה, תזמון, מנהיגות, נוכחות. השאלה אינה האם למדוד אלא כיצד לראות? האם אנחנו משתמשים במספרים כדי להעמיק את הבנתנו או שמא אנו מאפשרים למספרים להחליף אותה?"
ומסכם פרופ' שמעוני: "בין שקיפות להסתרה, בין שליטה לאשליה, נותר המשחק עצמו, מחכה שנסתכל בו ולא רק נחשב אותו".
צ'לנג' לצ'לנג'
זה קורה בכל משחק – הכדור יוצא לחוץ, שופט שורק לעבירה, אירוע ששנוי במחלוקת, והשחקן שמעורב מסמן למאמן לקחת צ'לנג' ולבדוק כדי לשנות את החלטת השופטים.
השחקן מחפש צדק, אולי מבקש להוכיח שהוא לא שגה, לפעמים המאמן נכנע ומבקש בדיקה, לפעמים לא מבקש, כי הוא מוגבל. בליגה וב-NBA יש לכל מאמן אפשרות בדיקה יחידה במשחק ועוד אחת אם הוא צדק בערעור. המקסימום שני צ'לנג'ים במשחק, ביורוליג יש למאמן בדיקה אחת עד הדקה ה-38 ועוד אחת בשתי הדקות האחרונות!
במקרה הטוב הערעור יתקבל והקבוצה תרוויח כדור, נקודה או עבירה, במקרה הגרוע הערעור יידחה, אבל השאלה החשובה היא האם מדובר באירוע ששווה לבזבז עליו את זכות הצ'לנג' של המאמן. מי שלוקח את הסיכון הוא תמיד המאמן שיזכרו לו את הצ'לנג' שבוזבז.
צ'לנג' לא נועד לעשות צדק, ונדמה לי שברוב המקרים בהם המאמנים לוקחים לוקחים צ'לנג' זה קורה כששחקן מוביל מבקש, גם כדי לא לפגוע בכבודו. שחקן שולי שצודק במיליון אחוז, יחכה.
איסתרא בלגינא, קיש קיש קריא
לאומי פרטנרס, קרן ההשקעות של בנק לאומי, קנתה 20 אחוזים מהבעלות על רשת המסעדות "ג'פניקה" של ברק אברמוב תמורת 200 מיליון שקלים.
הלוואי עליי 200 מיליון וברכות לברק על האקזיט, אבל השאלה המעניינת היא למה בנק לאומי שהרוויח 10.3 מיליארד ₪ ב-2025, משקיע בענף קטן כמו מסעדות שנחשב למסוכן, הבנקים מהססים לתת למסעדות אשראי, ולא עובר שבוע בלי שמסעדה מפורסמת נסגרת.
הכל אישי. מאחורי (או בפרונט של עסקים), עומדים בני אדם, לפעמים סלבס או כאלה שרוצים להפוך לסלבס. הכסף שהם משקיעים הוא לא תמיד שלהם, אוהבים פרסום והעסק או הקבוצה הם הכלי, האמצעי, הצעצוע, ואם הציבור מממן את ההרפתקה זה עדיף.
בתחילת השנה התמנה ויקטור וקרט, לשעבר בכיר בחברת "קשת", למנכ"ל לאומי פרטנרס – זרוע ההשקעות של בנק לאומי. ניסיתי לדלות מזיכרוני את שמו של מנכ"ל לאומי פרטנרס הקודם ללא הצלחה. רון בן חיים, זהו שמו, עשה עסקאות במיליארדים אבל דאג כנראה להישאר מחוץ לאור הזרקורים.
אין ספק ש-ויקטור וקרט הכניס רוח חיים בבנק, הרבה עסקאות, וגם הוא עצמו לא יורד מהכותרות. אני מעריך שרכישה של 20 אחוז מרשת מסעדות לא תשפיע כנראה באופן דרמטי על מאזן בנק לאומי, אבל את הכותרות בתקשורת העסקה קיבלה, וגם תמונות יפות של ויקטור וקרט וברק אברמוב.
אני מאחל ללאומי פרטנרס ול"ג'פניקה" המשך הצלחה, אבל יש ביניהם הבדל: הקונה משלם בכסף של הבנק והקונה שם את הכסף בכיסו. ויש גם משותף,
כסף קטן עושה רעש גדול.
שבת שלום ומבורך
אריה מליניאק
עורך: אין