במוצאי שבת הוקרן ב"כאן 11" פרק ראשון בסדרה "לנסקי". לטובת אלה שלא צפו בתוכנית מדובר ביהודי נעים הליכות שעמד בתחילת המאה שעברה, כך מאשרים בני משפחתו, בראש המאפיה בארה"ב.
הסרט המרתק חושף את מאחורי הקלעים של ארגוני הפשע היהודים בתקופת היובש והסנדקים, ומזכרוני עלתה סצנה שלא הייתי בטוח אם הייתה באמת או מומצאת.
אז התקשרתי לשימי ריגר, ואכן ביום שמש חורפי ישבנו על כסאות נוח בחוף שרתון בארי ליבוביץ', מארק טורנשיין, שימי ואני. איש מבוגר גוץ, לבוש כמו יהודי של פעם, חובש מגבעת, התקרב אלינו מלווה בשניים-שלושה ברנשים שהשגיחו על הנעשה ממרחק.
האיש התיישב לידנו, השיחה התחלפה לאנגלית, היו צחוקים, וכשהוא נפרד מאיתנו ופנה לדרכו שימי שאל אותי אם אני יודע מי זה. לא היה לי מושג וזה מוזר, כי בתל אביב הקטנה כולם הכירו את כולם. אוכלים צהריים עם אריק איינשטיין ב"כתר המזרח", אנשי תרבות התכנסו ב"כסית", חונים חופשי על המדרכות, בלילה מחכים ליד בית הדפוס בפינת בן אביגדור ו-שונצינו לקרוא את הגיליונות הראשונים של "חדשות הספורט" שיצאו מפס הייצור, ומסיימים בסטייק לבן אצל "נלו".
לא שמעתי מיהו מאיר לנסקי עד שפגשתי בו לכמה דקות בחוף, אבל תוך כמה שבועות כל המדינה כבר ידעה ועקבה אחריו. האיש שכר את כל הקומה העליונה במלון וניהל משם מאבק לקבלת אזרחות ישראלית על פי חוק השבות. ארה"ב דרשה את הסגרתו ועד היום אנחנו תקועים באותן סוגיות:
האם ישראל היא מדינת חסות של ארה"ב, והאם חוק השבות נותן הגנה גם לפושעים יהודים?
הדרך ארוכה היא ורבה
בתחילת השבוע זכתה נבחרת ישראל במדליית הזהב הקבוצתית במרתון באליפות אירופה. לא ישבתי שעתיים לצפות בכל המירוץ, אבל ממש התרגשתי לראות את ישראל בצמרת המרתון.
לאתיופים ולקנייתים יש יתרון במרתון. הם חיים בגבהים של שלושה קילומטר, מתאמנים באוויר דליל ובנויים טוב גנטית, והם לא משתתפים באליפות אירופה אלא אם הם מתאזרחים במדינה מסוימת. בכל מקרה רצי המרתון שלנו הם בטופ העולמי, וזכייה קבוצתית היא בעיניי אפילו גדולה ממדליה אישית. כשנבחרת מצטיינת בענפים אישיים כמו אתלטיקה, התעמלות, שחייה, ג'ודו, מרוצי או משחי שליחים, זה ענק. מראה על עבודה יסודית ולעומק.
הסיפור הישראלי במרתון התחיל בעלייה מאתיופיה במבצע "משה" ב-1984, נמשך ב"מבצע שלמה" ב-1991 ועד היום. העולים הראשונים מאתיופיה לא ידעו עברית וחיו בארץ במסגרות נפרדות במרכזי קליטה.
כשצפיתי בזכייה של נבחרת המרתון שלנו השבוע נזכרתי בנסיעה עם חברים לתאילנד, עוד הרבה לפני שהפכה למושבה ישראלית. טסנו לקו סמוי, משם בספינה לקו פנגן בתקופה שבאי הקטן לא היו עדיין כבישים, בערב ירדנו לחוף ובחצות מסיבת "פול מון פארטי".
אלפי מסוממים רקדו סביבנו והביטו בנו כאילו נחתנו מהירח, אז מיצינו ונכנסנו למועדון ממבו ג'מבו כזה, החברים הזמינו בירה, אני הזמנתי שנדי (ספרייט שנראה כמו בירה) והלכתי לשירותים.
באפלת המשתנה אני שומע קול: מליניאק, מה אתה עושה כאן? מביט סביבי ולא רואה אף ישראלי. שוב: מליניאק מה אתה עושה כאן? הייתי בטוח שיגאל שילון הגיע לצלם סצנה בסוף העולם, אבל בצמוד אליי עמד בחור והתגלגל מצחוק. מאיפה אתה יודע עברית? שאלתי. המשפחה שלי עלתה לפני שנים מאתיופיה, סיימתי לפני חודשיים שרות בגולני ואני בטיול הגדול במזרח. יש עליך משהו לעשן?
ארבעים שנים חלפו מאז "מבצע משה" ועדיין קשה לי לקלוט שאלוף אירופה במרתון מדבר עברית.
הנציג הישראלי הוא שלנו!
כמה שווה קבוצה?
מארק וולטר קנה את הלייקרס לפני כשנה ב-10 מיליארד דולר. חלפו כמה חודשים ו-וולטר ניצל הזדמנות עסקית כדי למכור את אחד ממועדוני הכדורסל המפורסמים בעולם לבוב אייגר מנכ"ל תאגיד דיסני ולג'וש קושנר קרוב משפחה של דונלד טראמפ, ב-12.5 מיליארד.
ישנם עדיין ויכוחים בתוך משפחת באס המוכרת אבל זה עניין אחר. רווח של 2.5 מיליארד דולר בשנה אחת! זה יותר מהשווי של מינסוטה טימברוולבס כשאלכס רודריגז ומארק לור קנו אותה לפני שנה וחצי (1.5 מיליארד).
אבי לימד אותי שבכל עסקה מוזרה יש אחד טיפש ואחד מנוול, אבל זה לא בהכרח נכון במקרה של מכירת הלייקרס, כי גם אייגר וקושנר מתכוונים להרוויח אם וכאשר הם ימכרו יום אחד את הלייקרס.
ערכו של פרנצ'ייז נקבע, בין היתר, על פי גודל שוק התקשורת והסביבה בה הוא פועל. יוטה ג'אז נקנתה ב-1.66 מיליארד בלבד, מרים אדלסון קנתה את דאלאס מאבריקס ב-3.5 מ' וערכה של הניו יורק ניקס עלה כנראה אחרי הזכייה באליפות. כמעט בטוח שכל בעלי הקבוצות ירוויחו בעתיד מעצם עליית שווי ה-NBA.
בישראל לא עושים כסף מבעלות על מועדוני ספורט ועדיין בעלי עסקים קונים ומוכרים קבוצות. רובם מפסידים כסף, כולם מתפרסמים, והחכמים רק מפיצים שמועות שהם מתעניינים בקבוצה בשביל לקבל כותרות ונעלמים.
את הסיפור של מכבי ת"א בכדורסל כולם כבר מכירים. השליטה במועדון התחלקה בין משפחות רקנאטי, פדרמן ומזרחי, והתפרקה כשהבעלות עברה לדור השני. פדרמן נחלש, רקנאטי התחזק, מזרחי הפך לסוג של נשיא כבוד, דני פדרמן גייס את הספונסר אריק שטילמן מבעלי RAPYD לממן את חלקו ואת העסקאות שהיו כבדות על מכבי ת"א, העמיד אותו בפרונט כממ"ד בפני האוהדים שדרשו שפדרמן יתפטר, עד שלאודי רקנאטי נמאס, שלף את זכות הסירוב והעיף את שטילמן ופדרמן.
מבחינת שטילמן הסיפור לא הסתיים ואולי עדיין לא התחיל. רקנאטי מכר את החלק שקנה מפדרמן לאחד ג'יי לוין באותו מחיר שקנה – 50 מיליון דולר. לא הפסיד, לא הרוויח, פשוט העביר בעלות ושטילמן משתולל לא ברור למה.
להרוויח זה לא פשע וגם להפסיד מותר על פי החוק, אם המכירה והקנייה נעשו מרצון מה הבעיה? ונניח שג'יי לוין הוא איש קש של רקנאטי או להיפך, גם זה לא פסול. חברות נקנות ונמכרות בהרבה מעל או מתחת לערכן בבורסה ומכבי ת"א זה עסק פרטי שלא חייב בדיווח כלל.
אריק שטילמן לא מוותר על רכישת הבעלות, מטנף על משפחת רקנאטי והתקשורת חוגגת. טור מפואר של אלון עידן בספורט "הארץ" מתמקד בהתנפלות יוצאת דופן של רז זהבי ונדב צנציפר ברדיו ערוץ הספורט על ההתנהלות של שטילמן, אבל בלי גילוי דעת נאות שבעלי הערוץ ממנו הם מכסחים נמצא בבעלות משפחת רקנאטי.
גם לי יש גילוי נאות קטן למרות שאיני חייב: אני לא מידידי מחלקת הכדורסל של מכבי ת"א ושטילמן יכול לעשות עבודה מצוינת בפירוק המחלקה, אבל דרך ארץ קדמה לתורה. אני מעריך את אודי רקנאטי כאדם ואחרי שנפנף את שטילמן ולהקתו שלחתי לרקנאטי הודעה קצרה: הצלת את מכבי ת"א!
אגב, כשעופר ינאי קנה את הפועל ת"א כתבתי לו שהאויב הגדול שמחכה לו הוא לא מכבי ת"א אלא אוהדי הפועל. עד עכשיו צדקתי. מכבי ת"א צריכים את הכסף ששטילמן מזרים כספונסר, אבל מעדיפים שיעשה את זה מרחוק, כי לפעמים היד שמאכילה אותך גם נותנת סטירה.
עוד נכונו לנו ימים.
אלוף במיל
לא ישבתי שבעה על פרישתו של ראסל ווסטברוק אחרי 18 עונות ב-NBA. היה טוב וטוב שהיה. ווסטברוק אתלט אדיר, יכולת אישית פנטסטית, תשע פעמים אולסטאר, אפס טבעות, בחור נחמד לבוש היטב, אגואיסט במגרש אבל בחור נחמד. יודע גם למסור ולקחת ריבאונד, ואפילו אוהב לקדם שחקנים בתחילת דרכם.
דני אבדיה היה אחד מהם בוושינגטון וויזרדס והכל בסדר, אבל אותי הוא הפסיק לעניין מזמן. אני אולד סקול מהימים שכדורסל היה עדיין משחק קבוצתי, ועדיין גם פעם היו כוכבים. זה לא עומד בסתירה כי יש שחקנים שמשחקים בשביל לקחת אליפות, ויש שמשחקים לעשות טריפל-דאבל. ל-ווסטברוק היו ארבע עונות עם טריפל-דאבל בממוצע עונתי!
גאון עד גובה הכתפיים.
ברנדון מי?
קראתי באחד האתרים שברנדון הייווד ששיחק בקליבלנד קאבלירס בתקופה שדיויד בלאט היה המאמן, טוען ש"דיויד בלאט פחד מלברון ג'יימס". נו שוין.
את הרקורד של בלאט אני מכיר, את של הייווד פחות, אז חפרתי וגיליתי שהוא היה סנטר מחליף (2.13 מ') בקליבלנד בעונת 2014/15, בעונה הרגילה שותף ב-22 משחקים מתוך 82 ועוד אחד בפלייאוף, 5.4 דקות למשחק מתוך 48 אפשריות.
לא מפתיע לשמוע ששחקן שבילה את רוב זמנו על הספסל יתלונן על המאמן שייבש אותו, וגם די מובן שהמאמנים של לברון ג'יימס פחדו ממנו כי היו שטענו שמינוי מאמן היה חייב אישור של המלך ג'יימס.
להבדיל מדיויד בלאט, אני לא פחדתי מלברון, מצד שני, גם קליבלנד קאבלירס לא הציעו לי לאמן.
שבת שקטה, בריאות טובה
אריה מליניאק
עורך: אין