עבודה זרה
מנהלת ליגת העל בכדורגל הודיעה שהעונה יערך פיילוט במסגרתו יוכלו לשחק בכל קבוצה שישה זרים במגרש, אחד יותר ממה שהיה מותר עד כה. שישה מתוך 11 בקבוצת כדורגל זה עדיין רחוק מארבעה מחמישה בקבוצת כדורסל, אבל זה מדאיג.
על פי מנהלת הליגה מדובר בפיילוט. פיילוט זה ניסוי, זאת אומרת שצפוי להיות המשך. מה יהיה בהמשך? שבעה, שמונה, תשעה זרים? אלונה ברקת כבר הציעה 12 זרים בקבוצה.
לא צריך להיות גאון בשביל להבין למי השינוי הזה מתאים – לקבוצות הגדולות. אבל רק שלושה מנציגי הקבוצות במנהלת התנגדו. כך למשל, קבוצות ערביות טענו ששחקנים יהודים לא רוצים לחתום אצלן, לכן צריך להגדיל את מספר הזרים. פשוט לא נכון. שחקנים יהודים משחקים וישחקו בקבוצות ערביות וכולם מבסוטים.
ואני תוהה. הרי אמרו שקשה להביא לישראל שחקנים זרים בזמן מלחמה, למה להגדיל את מספרם? למי בכלל יש כסף להביא עוד זר? כבר אמרנו, רק למכבי חיפה ולמכבי ת"א, ואולי להפועל באר שבע.
שחקנים ישראלים טובים לא צריכים להיות מודאגים, אבל כמה ישראלים טובים יש בארץ? כמה זרים טובים משחקים בארץ ששווה לשנות את התקנון בשבילם? רוב הזרים שכבר מגיעים לכאן לא משדרגים את הקבוצות.
מאור לוי, שחקן מוכשר שגדל במחלקת הנוער של מכבי חיפה – אם הוא לא מספיק טוב בשביל לקבל מקום בסגל של מכבי חיפה, בשביל מה צריך מחלקת נוער? מה יהיה מצב הישראלים בכלל כשתתרחב האפשרות להביא זרים?
לא יותר פשוט לאסור על ישראלים לשחק כדורגל בישראל?
מהערב, אולימפיאדה
ים של שידורי ספורט צפוי לנחות עלינו בחודש הקרוב, ומומלץ לקבוע כללים ולסמן שידורי חובה. זו התוכנית שלי:
אתמקד בהופעת הספורטאים הישראלים, כי כמו שאמר אריק איינשטיין ב"חידון התנ"ך" – הנציג הישראלי הוא שלנו. אצפה במשחים של אנסטסיה גורבנקו, במשחי ובמרוצי השליחים שהם בעיניי התחרויות המרתקות באולימפיאדה, בארטיום דולגופיאט.
אני לא אוהד ג'ודו. מודה ועוזב ירוחם. בתחרויות ג'ודו בהן אין לישראל נציג לא מעניינות אותי, אבל קרבות מדליות של ג'ודוקא ישראלים – חובה. נבחרת הכדורגל מאוד מעניינת, ומביני עניין אומרים שהיא מוכשרת. בסוף הופענו עם השוער השלישי (שהיה הטוב במגרש) ועם מגן שמאלי מחליף כי רוי רביבו מושעה משני המשחקים הראשונים. למה ההתאחדות פנתה לפיפ"א רק עכשיו כדי לבדוק אם הוא מושעה? מה הם חשבו, שההשעיה לא תופעל במשחקים האולימפיים?
לרוץ 42 קילומטר זה קשה, אבל גם לצפות שעתיים פלוס באירוע זה לא קל. אז אסתפק בקילומטרים האחרונים של ריצות המרתון לגברים ולנשים, וביום האחרון של תחרויות השיט אם נציגותינו יהיו בתמונת המדליות. ולפני הכל – תחרויות האתלטיקה.
אני סומך על במאי ועורכי ערוץ הספורט שיביאו לנו את הכי טוב, ואין צורך לשבש את החיים בשביל ליהנות מספורט. בשביל זה יש תקצירים ותעשו מה שכולם עושים.
מזפזפים.
"המרדף"
ביום שלישי צפיתי בתוכנית "המרדף" בכאן 11. תוכנית טריוויה חביבה, בה ארבעה מתחרים מנסים לברוח מהצ'ייסר שרודף אחריהם. הפעם התארחו באולפן של עידו רוזנבלום מאמן הנבחרת האולימפית גיא לוזון, ושלושה משחקניו: איתן אזולאי, עילי פיינגולד ודור תורג'מן, ונראה שהכותבים והעורכים של התוכנית ניסו להתאים את רמת הקושי של השאלות למתחרים.
לציבור יש דעות על שחקני כדורגל וכדורסל, ורמת הידע והאינטליגנציה שלהם. בדרך כלל דורשים מהמשתתפים ידע כללי בתחומים רבים, מהיסטוריה וגיאוגרפיה ועד טלוויזיה ומוסיקה, ופה ושם תוקעים גם שאלה בנושא ספורט. הפעם היה הפוך: הכל כדורגל וקצת ידע כללי.
רמת הקושי של השאלות נתנה כמובן לאורחים הזדמנות להצליח ולנצח, אבל גם הראתה משהו על הציפיות שיש למנסח ועורך השאלות משחקני כדורגל. חלק מהשאלות היו קלות, ולי זה ממש לא הפריע.
ישבתי מרותק, ואלה גם התגובות שקיבלתי מאחרים, בעיקר כי גיליתי שהכדורגלנים היו הכל חוץ מהדימוי שהדביקו להם. שמחתי לגלות שהם מקסימים, נחמדים, וחשוב היה לחשוף את הצד הלא מוכר שלהם לקהל הרחב.
במשחק הראשון בטורניר האולימפי היה קשה יותר, כי היה צריך לשחק כדורגל נגד נבחרת אפריקאית חזקה פיזית, שבעטה מכל מצב (שמעו שניראון הוא השוער השלישי שלנו?). ממש לא פראיירית.
אולי הגיע הזמן
כשמגרשים מקבוצה שחקן טוב, כי אשתו כתבה פוסט מרגיז בפייסבוק, כדאי לחפור ולבדוק מה היה המניע האמיתי. רעייתו של דיא סבע כתבה פוסט מעצבן, ולמרות שהוא התנצל והסביר, הוא נשלח לגלות אבו דאבי.
בינינו, יש נשות כדורגלנים שיכולות לכתוב בפייסבוק מה שהן רוצות, ואין סיכוי שמישהו יעז להעיף את הבעל מהקבוצה. אשתו היא אשתו.
גם מואנס דאבור גורש מהנבחרת בלחץ האוהדים מסיבה אחת: כי ה ו א ע ר ב י. המשיכו לשרוק לו בוז גם אחרי שהתנצל והבקיע שער לזכות ישראל. לא מדובר בקומץ ולא בטיח.
את ענאן חלאיילי, שחקן ענק שגם מזדהה במאה אחוז עם המדינה, קל לאהוד. מעולם לא עורר מחלוקות. תענוג לראות אותו משחק ולשמוע אותו מדבר אחרי המשחק.
מה לעשות, לא כולם חלאיילי. יש שחקנים ערביים שדעותיהם שונות ולא חוששים להביע אותן. האם אתם בעד ששחקנים יביעו דעות פוליטיות? יהודים, ערבים, בעד הממשלה, נגד הממשלה?
סבע הוגלה, חזר, התנצל, ועדיין רבים מהאוהדים לא רוצים אותו במכבי חיפה. ברק בכר רוצה אותו, יענקלה שחר חתם, אבל ביציע יש עדיין התנגדות. ערבי? לא אצלנו.
אצטדיון כדורגל יכול להיות מצוין גם להידברות. רדו מסבע.
בלהה
נבחרת ארצות הברית בכדורסל נראתה לא טוב במשחקי ההכנה לאולימפיאדה. זו הפרוצדורה בדרך כלל, ואז האמריקנים לוקחים את הטורניר ברצינות וזוכים במדליית הזהב.
לפי משחקי ההכנה לפאריס, הכמעט יחיד שלקח את זה ברצינות היה לברון ג'יימס. האיש לא מוכן להפסיד בתחרות עץ או פאלי. אבל יתר השחקנים נראו כאילו מספיק שהם נכללו בסגל ויופיעו למשחקים, כדי לזכות במדליית זהב אולימפית.
נבחרת ארה"ב לא זכתה תמיד בזהב, לא תמיד מסיבות מקצועיות. את אולימפיאדת מוסקבה 1980 ארה"ב החרימה בגלל המלחמה באפגניסטן. בסיאול 1988 זכתה בריה"מ שניצחה בגמר את יוגוסלביה. גם באתונה 2004 נבחרת ארה"ב לא הגיעה לגמר בו ניצחה ארגנטינה את איטליה.
אבל ההפסד הכי כואב (גם לי) היה דווקא בגמר אולימפיאדת מינכן 1972. למי שלא חי אז, קשה להבין שהעולם היה מחולק לברית המועצות וגרורותיה בגוש המזרחי, ולארצות הברית והעולם המערבי.
הגמר האולימפי היה מאבק על צדקת הדרך. האמריקנים הובילו 49:50 שלוש שניות לסיום. הרוסים יצאו להתקפה אחרונה, ושנייה לסיום נשמעה שריקה לפסק זמן רוסי. לאחר ויכוח הרוסים הוציאו כדור מהצד לשנייה אחת ולא הצליחו לקלוע. האמריקנים ניצחו? מה פתאום.
מהיציע ירד נשיא פיב"א וויליאם ג'ונס, והורה להחזיר את השעון שתי שניות לאחור ולתת לרוסים לשחק את שתי השניות האחרונות שוב. אלכסנדר בלוב נשאר חופשי מתחת לסל וקלע את סל הניצחון. שוד לאור יום.
האמריקנים היו בהלם, ולא עלו לטקס המדליות ששמורות עד היום במשרדי הוועד האולימפי.
חלומות
נבחרת החלומות האורגינלית שיחקה באולימפיאדת ברצלונה 1992. עד סיאול 88' הורשו רק ספורטאים "חובבנים" להשתתף, מה שהשאיר את שחקני ה-NBA מחוץ לנבחרת. אחרי הכישלון של ארה"ב בסיאול 88', ניאותו ה-NBA ופיב"א לרדת מהעצים, ולאפשר לשחקנים "מקצוענים" לשחק בנבחרת האולימפית.
זו הייתה כמובן כביסה של בלוף ידוע, כי ה"חובבנים" המזרח אירופים היו כמובן מקצוענים לכל דבר והכדורסלנים הטובים בעולם נחסמו. האמריקנים לקחו את השינוי בצורה הכי קיצונית שאפשר, אספו את השחקנים הטובים בעולם באמת לנבחרת חלומות אמיתית ופרקו תסכול של עשרות שנים.
את הכותרת "נבחרת החלומות" המציא המגזין "ספורטס אילוסטרייטד". אין הגדרה יותר מתאימה לקבוצה שכוללת את מג'יק ג'ונסון, לארי בירד, מייקל ג'ורדן, סקוטי פיפן, קארל מלון וג'ון סטוקטון, כריס מאלין, דייוויד רובינסון, פטריק יואינג וקלייד דרקסלר. מקום לשחקן אחד השאירו האמריקנים לשחקן קולג' – כריסטיאן לייטנר.
כשמג'יק ג'ונסון הודיע שנדבק בנגיף האיידס, המאמן צ'ק דאלי היה צריך למצוא מחליף, לכן כינס את עוזריו לני וילקינס, מייק ששבסקי ופי. ג'יי. קרליסימו להתייעצות. למה העדיף לכנס התייעצות, כי המועמד הכמעט ודאי היה אייזאה תומאס, הקפטן של דאלי בדטרויט פיסטונס שהוביל אותה לשתי אליפויות NBA ב-1989 ו-1990, אבל שחקן בעייתי.
לתת את ההובלה של נבחרת החלומות לתומאס שמסוכסך עם מייקל ג'ורדן, זו בעיה. לכן דאלי, בחוכמתו, שיתף את כל הצוות בהחלטה לתת את המתנה (מדלית זהב אולימפית ודאית) ל… קלייד דרקסלר, וקיבל על עצמו את דעת הרוב.
ארה"ב ניצחה בכל משחקיה בברצלונה בהפרש ממוצע של 44 נקודות ובלי לקחת אף פסק זמן.
עורך: אבי מלר
שבת שלום וישובו החטופים לביתם עכשיו!