סיכום השבוע האולימפי הראשון
אני יודע שכאשר כותבים מגזין פעם בשבוע, זה נראה כמו מגזין ארכיאולוגיה, אבל על טקס הפתיחה של אולימפיאדת פאריס 2024 אי אפשר לדלג.
הטקס היה שונה מכל מה שראינו עד כה, והתגובות נעות בין "מדהים" מחובבי התרבות הצרפתית, ל"חרפה" מדונלד טראמפ.
אני, כרגיל, תקוע איפשהו באמצע. טקס פתיחה כזה עוד לא היה וכנראה גם לא יהיה. כשיש לך תקציב וזמן בלתי מוגבלים, נשאר רק לקבוע מה יהיו המסרים והאנשים שיוצגו לעולם.
הגשם השוטף נתן תזכורת למי שעדיין מטיל ספק ומזלזל בהתחממות כדור הארץ – בסוף יגיע החשבון. וזו הייתה רק המקדמה בקטנה. אחר כך הזוהמה בנהר הסן, שמיליארד וחצי יורו הושקעו בניקיונו, עלתה ודחתה את תחרות הטריאתלון. המשך יבוא.
לבי למי ששילם במיטב כספו כדי לחזות בטקס הפתיחה הרטוב על גדות הסן, אבל מיליארדי צופים, ואני ביניהם, קיבלו את כל החבילה מהכורסה בסלון עם כוס קפה.
היה ברור שצרפת תנצל את ההזדמנות שכל העולם צופה בה, כדי להציג את המיטב שבמיטב בתרבות, בהיסטוריה, באופנה וגם קצת בספורט, ולנסות להרשים עוד ועוד. אבל ספק כמה מצופי השעה הראשונה שרדו ארבע שעות כדי לא לפספס את סלין דיון שרה אדית פיאף. אין מה לומר: צמרמורת.
מצעד המשלחות הוא חובה ולוקח את הזמן שלו. זו החגיגה של הספורטאים ומגיע להם כל הכבוד, אבל להקדיש כל כך הרבה זמן לתרבות הצרפתית, זה מעניין אבל גם מעיק. ארבע שנים למדתי צרפתית ב"תיכון חדש" ונבחנתי על טקסטים של רוסו, בלזק ורובספייר, אז קיבלתי הפעם הזדמנות לשפצר את הצרפתית, ושמחתי לגלות שמשהו עוד נשאר בקופסא.
אבל כשנושא הלפיד האולימפי דילג על גגות פאריס בפעם החמישית, זה הספיק אפילו להדיוט כמוני להבין שזה מעברון בין קטעים. כשנושא הלפיד האלמוני דילג בפעם העשרים על הגגות, הרגשתי שמזלזלים באינטליגנציה שאין לי.
התרגשתי כשעשו כבוד לזינאדין זידאן, רפאל נדאל, קרל לואיס, סרינה וויליאמס ונדיה קומאנץ', גם כשהלפיד נמסר לטוני פארקר שידליק את המשואה, אבל המארגנים התעקשו להעביר את הלפיד בין עוד עשרים ידיים לפני הצתת המשואה שהתעופפה בכדור פורח. יש לי הרבה כבוד לענקי הכדוריד והחץ וקשת הצרפתיים, אבל אחרי שלוש וחצי שעות, בחייאת.
אמא שלי הייתה אומרת לי: את הממתקים תשאיר לאורחים ולך לחדר. לא צריך להגזים. האורחים חשובים, אבל צרפת המארחת השקיעה המון כסף ומחשבה בטקס, והאולימפיאדה הזאת היא גם שלה. אבל יש גם מציאות.
במפעלי ספורט גדולים נהוג לטרנספר מאות אלפים מביתם כדי לבנות אצטדיונים ולהפיק טקסים. הצרפתים, וזה לזכותם, לא בנו מפלצות מחוץ לעיר כדי שיעמדו אחר כך ריקות ושוממות, ומשתמשים במתקנים שקיימים ברובם בפאריס.
תמיד יש דברים שהמארחים מעדיפים להעלים מעיני האורחים, אבל הליברליות הצרפתית שהוצגה במלוא תפארתה, סובלת עד היום מהניסיון הכושל לשלוט ולהפיץ ברחבי אפריקה את ערכי האחווה, השיוויון והחירות.
כך הוצפה צרפת במהגרים, שמצד אחד הקפיצו את הספורט הצרפתי לרמות הכי גבוהות, אבל גם פיצלו את הצרפתים בין ימין קיצוני שהולך ומתחזק, לבין שמאל ליברלי שדורש להעניק לכולם זכויות. הסוף ידוע: ייבנו מסגדים בשאנז אליזה.
הוועד האולימפי חייב להגביל את טקס הפתיחה לשעתיים. זו פתיחת אולימפיאדה, לא 14 ביולי.
You cannot teach size and talent
אי אפשר ללמד להיות מוכשר או גבוה. אם אתה לא מוכשר, או שאתה לא גבוה, אי אפשר ללמד את זה.
על הכישרון והגובה של בן שרף אין ויכוח, גם לא על הכישרון של עומר מאייר. יש לשרף נתונים להיות שחקן NBA וגם על זה אין ויכוח, וכולם כבר מכירים אותו באירופה ובארה"ב. אבל 40 נקודות שלו בניצחון על ספרד, שהשאיר את ישראל בדרג א', ו-31 של מאייר בניצחון על הצרפתים, זה איתות שאומר "שימו לב מה קורה פה."
אחת ההחלטות הקשות של שחקן צעיר היא האם להעדיף קידום מקצועי או כסף. הפיתוי גדול כי שחקנים צעירים, לאו דווקא ממשפחות עשירות, מקבלים הצעות ששוות הרבה כסף ומשלמים על זה בקריירה שלהם.
עד גיל 22-23 המטרה לדעתי היא להתקדם הכי רחוק והכי מהר. אחר כך לתרגם את היכולת לכסף. ההחלטה של בן שרף לדחות הצעות של מכבי והפועל ת"א ולחתום באולם הגרמנית, ועומר מאייר שעדיין לא חתם ודורש דקות משחק, ובצדק, מדברות בעד עצמן. אנחנו פרוספקטים ל-NBA, מכוונים גבוה ורחוק, אל תפריעו לנו עם כסף.
על ההתקדמות הגדולה של בן שרף בעונה האחרונה, ועל ההישגים הנפלאים של נבחרת הנוער מגיע הרבה קרדיט לשרון אברהמי. המאמן של שרף בקרית אתא וגם בנבחרת. אני אוהב את ניהול המשחק שלו. תוקפני, יוזם. לוחץ ומשנה הגנות גם כשהוא מוביל ב-18 הפרש ברבע הרביעי.
מאמן שמלמד כדורסל.
אגדה בעיני עצמנו
משחקי נבחרת הכדורגל שלנו באולימפיאדה העמידו אותנו במקומנו. אנחנו אגדה בעיני עצמנו. קיבלנו בית קל (קל לנבחרות ששיחקו נגדנו), אבל יש לנו בעיקר מזל, כי מאלי, פרגוואי ויפן חזקות מאיתנו בהרבה.
לכמה הברקות של אוסקר גלוך אפשר לצפות, כשהוא מקבל את הכדור מוקף בארבעה שומרים?
היריבים בעטו לשער ו/או הרימו לרחבה כל כדור אחרי שעברו את מחצית המגרש. כנראה שהם ידעו מה הם עושים. אם השוער המחליף של המחליף שלנו, עומר ניראון, היה הבולט בנבחרת, זה אומר הרבה. יכולנו לגנוב תיקו מפרגוואי, זה נכון, כמו שיכולנו לחטוף שישייה.
אני לא מבין גדול בכדורגל, אין לי דעה בסוגיה כבדת המשקל – שני בלמים או שלושה, אבל כשאני פותח טלוויזיה ורואה משחק בין שתי קבוצות – האחת חייבת לנצח והשנייה כבר הבטיחה את עלייתה לשלב הבא – לא צריך להיות מומחה להגיד מי זה מי. נבחרת ישראל הייתה חייבת לנצח, אבל זה לא נראה כך במגרש.
ככה זה כשבאופן מסורתי אנחנו משחקים "להוציא תוצאה טובה".
כדי להגשים חלומות צריך להתעורר
אולי המשחקים הגרועים בהכנה מול גרמניה ודרום סודאן, העירו את נבחרת החלומות של ארה"ב מתנומתה. אז החלטתי לצפות במשחק הגמר של הטורניר, שהוקדם לפתיחה: ארה"ב נגד סרביה עם ניקולה יוקיץ' ובוגדן בוגדנוביץ'.
המשחק נראה פתוח עד שקווין דוראנט עלה למגרש וקלע 21 נקודות ללא החטאה במחצית הראשונה, וסגר את הסיפור. במשחק חד צדדי, כשהניצחון מובטח, מעניין לראות איך המאמן יחלק את דקות המשחק בין השחקנים.
קשה להיות בסדר עם כולם, במיוחד כשאתה מאמן נבחרת כוכבים. אבל לא לתת לג'ייסון טייטום אפילו שנייה על הפרקט זה קצת מוגזם. "יצאתי אידיוט", הודה סטיב קר אחרי שגמגם איזה תירוץ קלוש, והאוהדים של בוסטון סלטיקס הגיבו בהתאם: 110:84. זו הייתה התוצאה במפגש בין סטיב קר וגולדן סטייט שלו לבין הסלטיקס.
המאמן שכח את ה-MVP של סדרת הגמר על הספסל. קורה.
מה חיבר כדורסל לג'ודו?
כל העולם ואשתו ניסו להשיג כרטיס למשחק הגמר של טורניר הכדורסל באולימפיאדת ברצלונה 1992 בין נבחרת החלומות האמיתית של ארה"ב לבין קרואטיה של טוני קוקוץ'. כמובן שכל העיתונאים הישראלים התייצבו גם הם ביציע העיתונות, כל אחד במושב עם מוניטור טלוויזיה צמוד.
במהלך המשחק, כשמייקל ג'ורדן ולארי בירד מככבים על הפארקט – סיפר לי בזמנו דורון כהן, שהיה שליח "מעריב" – הוא הציץ במוניטור שלידו וראה את דגל ישראל מתנפנף. התברר שאורן סמדג'ה, שמעטים נתנו לו סיכוי להצליח, עלה לתחרות על מדליית הארד והביא לישראל מדליה אולימפית שנייה.
טורניר הכדורסל התקיים בבדלונה המרוחקת 30 קילומטר מהעיר, והעיתונאים שתפסו מוניות לאולם הג'ודו, הגיעו ל"פלאו בלאוגרנה" ריק. מי שמיהר לרוץ למלון בו שהתה הנבחרת אמנם לא ראה את הקרב, אבל הספיק להשיג ראיון עם חתן השמחה סמדג'ה.
אגב, באולימפיאדת ברצלונה 1992 שיחקה נבחרת ארה"ב מול נבחרות שכללו תשעה שחקני NBA. באולימפיאדת פאריס 2024 מתחרה נבחרת ארה"ב מול נבחרות שבשורותיהן
61 שחקני NBA.
ריגול מטופש
נבחרת קנדה בכדורגל נשים היא האלופה האולימפית טוקיו 2020. מה עבר בראש של המאמנת שלה, כששלחה רחפן לרגל באימוני הנבחרות היריבות? מה אפשר כבר לראות וללמוד מאימון אחד? למה הקבוצה הטובה בעולם צריכה בכלל לרגל אחרי יריבותיה? האם זו הייתה הפרוצדורה הקבועה מאז ומעולם?
החקירה הגיעה כמובן למשגרי הרחפן, והמאמנת והצוות המעורב הושעו. פיפ"א הורידה לקנדה שש נקודות! תוך כדי מהלך הטורניר, מה שהפך את המשחק של הקנדיות ביום רביעי נגד קולומביה, למשחק על שש נקודות תרתי משמע.
קנדה ניצחה את קולומביה ועלתה לשלב הבא. ופיפ"א יצאה פיתה. אתם רוצים להעיף את קנדה? תעיפו. מה זה להוריד שש נקודות אחרי שהטורניר כבר משוחק?
כתבתי בשבוע שעבר שאני לא אוהב ג'ודו. תיקון קטן, אני מאוד אוהב ניצחונות ומדליות בג'ודו. פיטר פלצ'יק ואורן סמדג'ה – עם הסיפור האישי שלו – וענבר לניר, היו מרגשים והתקפיים כמו נבחרת הנוער בכדורסל, תמצית הישראליות. מה קורה עם צה"ל? יאללה.
ועוד שאלה קטנה לסיום:
עם יד על הלב, על איזו להבה היו מטגנים את מסאי דגו, אם היה מפסיד לסבאח האוזבקית ועף מאירופה בסיבוב הראשון? האם היה מגיע לנהל את משחק הגומלין?
עורך: אבי מלר
בשבוע הבא המגזין יהיה בחופשה