מה שבע? מה כמה?
שבע מדליות אולימפיות לישראל הן בגדר נס. בשביל לזכות במדליות צריך עומק, צריך בסיס, ובישראל הבסיס צר. למזלנו השפיץ של הספורט הוא אי של מצוינות במדינת חרטה-ברטה וקומבינות. ניצחון או הפסד בספורט מוכרעים במדידה, שעון, ולוח תוצאות. מי שרוצה להתווכח עם לוח התוצאות, שיתווכח.
יש אימפריות ספורט שיותר קשה להיכנס לסגל הנבחרת שלהן, מאשר לתחרות האולימפית עצמה. בישראל הבסיס כל כך צר והתקציב כל כך קטן, שצריך לברך על היחידה לספורט הישגי ששולפת את הספורטאים המצטיינים מהאגודות בגיל צעיר, ונותנת להם מעטפת ברמה גבוהה.
דיברתי השבוע עם הורה לספורטאי שהתחרה בפאריס (בלי סיכוי למדליה), שהסביר לי שהמלגות שמקבלים מהוועד האולימפי, מהמועדון ומכמה ספונסרים, מאפשרות להתאמן בלי דאגות. הלחץ מתחיל כשספורטאים ישראלים לא מצליחים לזכות במדליה בימים הראשונים של האולימפיאדה, והעם מחכה.
ביום חמישי שעבר הבטיח טל שורר מערוץ 13 שבסוף השבוע יהיה מבול של מדליות. שלחו אותו להסתכלות, כי עד לאותו יום המשלחת הישראלית לא השיגה אף מדליה.
יום לפני שיוט המדליות פורסם שאם לא תהיה רוח והשיוט יתבטל, השייטת שרון קנטור והשייט תום ראובני, יזכו במדליות הכסף. אני לא מאמין בתפילות, אבל התפללתי – שלא ישיב רוח ולא יוריד גשם. בסוף הייתה רוח, היה שיוט, ראובני זכה בזהב וקנטור בכסף. הרבה יותר נעים לזכות במדליה בתחרות מאשר באין תחרות.
במוצאי שבת הלכתי להצגה בתיאטרון הקאמרי מרוצה עד הגג משש המדליות שהשגנו. כשיצאנו מהתיאטרון פתחתי את הסלולרי והייתה כבר מדליה שביעית בקרב רב בהתעמלות.
הלוואי בעוד ארבע שנים בלוס אנג'לס
די כבר עם הפראנויה
בספורט התקדמנו, חבל שהתקשורת עדיין תקועה. לפני 40 שנה הייתה מלחמה קרה, העולם היה מחולק למזרח ומערב, ובעיתונים היו כותרות ראשיות כמו "פגשתי את אלכסנדר גומלסקי במעלית המלון". אגב, באותו זמן מיקי ברקוביץ' נפגש עם אנטולי מישקין אצלו בחדר.
לא ייאמן שב-2024 עדיין עושים כותרת מג'ודוקא מאלג'יר שלא לחצה יד ליריבה ישראלית בסוף התחרות, או ממה אמר העיראקי בתור לשירותים. ספק אם בעיראק מדווחים על זה, ודי כבר עם הפראנויה האנטישמית.
באירוויזיון הייתה באמת מקהלה של בוז לעדן גולן. באולימפיאדת 2024 היה עידוד לכולם, דגלי ישראל התנופפו ביציע, שבע מדליות ואפס תקלות ביטחוניות. מדהים.
נתנו מחמאות לספורטאים, נתנו למאמנים, ולמי לא נשאר? לשב"כ. בשב"כ, כמו שוער כדורגל, נזכרים רק כשהוא טועה או סופג שער. שכוייח בחורים.
מגיעות מחמאות לעורכים, לבמאים, לצלמים, לשדרים ולפרשנים, על שבועיים של שידורים גם בענפים שלא משודרים בדרך כלל. לא אחלק ציונים לכל שדר.ית ופרשן.ית, רובם נהדרים, אבל מעל כולם מירי נבו הבלתי נגמרת, וצוות השידור מתחרויות האתלטיקה – רן מלובני ומולי אפשטיין, שנכנסו לנעליהם הגדולות של מאיר איינשטיין ז״ל וגלעד ויינגרטן יבדל״א, ויצאו מהם בכבוד. נפלא!
שידור ספורט זה מקצוע
שיאים ואבסורד
10,500 ספורטאים התאמנו שנים כדי להגיע לשיא בזמן. תחשבו איך מרגיש אלוף עולם שאחרי שנים של הכנות נפסל בגלל חריגה בסנטימטר מקרש הקפיצה למרחק. ומה תגידו על עונש שלישי על פסיביות (שלשמחתי בוטל), שהדביקו בטעות לפיטר פלצ'יק? אם זה מה שקורה בקרב על מדליה אולימפית, מה יגידו אזובי השכונה?
אין שום תחרות שמרתקת כמו תחרות אתלטיקה ברמה עולמית, גם לא גמר NBA. שטף האירועים והדרמות, לוחות הזמנים, שילוב של תחרויות מסלול ושדה, גברים ונשים. אלופי עולם או יבשת מסיימים את הריצה, מקבלים חמש דקות לחגיגות עם הדגל, צילום, ואז מפונים לחדרי ההלבשה. יש גמר ריצת 1500 בעוד כמה דקות.
האולימפיאדה היא קובץ סיפורים. היריבות בין קניה לאתיופיה בריצות הארוכות, הזכייה של נובאק ג'וקוביץ' בזהב ראשון, נואה "אני ואני ואני" ליילס מסיים רק שלישי בריצת 200 מ'. כיף. סימון ביילס מוכיחה שהיא בת אנוש ונופלת מהקורה, ממש לא כיף.
וכמובן מירוצי השליחים האהובים עליי. אותי ריגשה הרביעייה מבוצואנה שסיימה שנייה אחרי ארה"ב. באיזה תחום בוצואנה שנייה בעולם לפני בריטניה, צרפת וגרמניה?
העובדה שהמשחקים האולימפיים מתקיימים רק אחת לארבע שנים, מפעילה המון לחץ על הספורטאים והופכת כל קפיצה, זינוק וזריקה לסל, לקריטיים. רק ספורטאים מעטים היו מוכנים לענות לשאלה האם תתחרה גם בלוס אנג'לס 2028? רובם אמרו תן לנוח, הגעתי לקצה. לוס אנג'לס מעבר לאופק, ובוועד האולימפי כבר מתכוננים לבריסביין 2032.
לכל מדינה מארחת יש זכות לצרף ענף ספורט חדש, וזה הכניס למשחקים האולימפיים ענפים שחלקם אמורים להיות משוחקים בפארק, ברחוב או בקרקס. את הניסיון של הוועד האולימפי לפנות לדור הצעיר אפשר להבין, אבל
כשילד בן 14 על סקייטבורד וסימון ביילס עונדים אותה מדליית זהב, זה יותר עצוב ממצחיק.
נבחרת החלומות 2024 באמת חלומית,
כשמחברים 10 שחקנים שמסוגלים לקלוע 20 כל אחד, הם לא קולעים ביחד 200 נקודות. שיסלח לי סטיב קר – לאסוף לנבחרת את הכי טובים בלי לדאוג שיהיה לך עוד מוביל כדור אחד לפחות, זו בעיה.
תראו איזה הבדל עשה ננדו דה קולו, "רק" שחקן יורוליג במורד הקריירה, שלא קיבל הרבה דקות משחק. לברון הוא מספר 1 בעולם במגרש פתוח, בלתי ניתן לעצירה. אבל לתת לו להוביל כדור במשחק מסודר, זה בזבוז שמונע אולי משיקולים חברתיים תקשורתיים.
הטורניר האולימפי בכדורסל בפאריס 2024 היה ברמה הכי גבוהה בכל הזמנים. 60 שחקני NBA, אבל הטורניר משוחק על פי החוקה הבינלאומית. סרביה הייתה היריבה הכי רצינית של ארה"ב, ולא בגלל שניקולה יוקיץ' יותר טוב מאנתוני דייוויס, ובוגדן בוגדנוביץ' נותן פייט לג'ייסון טייטום. השאלה היא מה יוצא כשמחברים את כולם ביחד.
סרביה שלטה בחצי הגמר 37 דקות, עד שסטף קרי שיחרר את הניצרה. השחקן הזה הוא רקדן, אמן, רב אמן. שרק ימשיך לשחק. אבל את המשחקים שלו אסור לשדר בישראל, כי השחקנים הצעירים מנסים לחקות אותו. מכדררים בין הרגליים וזורקים שלשות מעשרה מטרים. והחיקוי, מה לעשות, לא דומה למקור ומקלקל את המשחק. לשחקני כדורסל אסור לבזבז 15 מ-24 השניות בכדרור בין הרגליים. זה לא מקדם כלום ולא עושה רושם על אף שומר, רק תוקע בסוף מישהו לשלשת התאבדות על הבאזר כי הזמן נגמר.
החקיינים הם הקריקטורה של סטף.
שוב פשיץ'?
קשה לי לתת מחמאות למאמן נבחרת סרביה סטניסלב פשיץ', למרות שגיבש מאוסף שחקנים טובים קבוצה נהדרת. יש לי חשבון פתוח עם פשיץ' מ-1986, כשאימנתי את אחת מנבחרות הנוער הטובות (נדב הנפלד, ליאור ארדיטי, איציק כהן…). שיחקנו בבית מוקדם עם יוגוסלביה, פולין ויוון בקראייבו, העיירה בה נולד ולאדה דיבאץ.
ניצחנו את מי שהיינו צריכים – יוון, פולין – ובעצם עלינו לאליפות אירופה. למחרת ישבנו ביציע לראות משחק לפרוטוקול בו יוגוסלביה הייתה אמורה להביס את יוון, אבל מר פשיץ', שכבר הבטיח את עלייתה של יוגוסלביה, נתן הזדמנות לשחקנים שלא שיחקו עדיין, הושיב על הספסל את דיבאץ, ראדג'ה וקוקוץ' – והפסיד ליוון.
מול ארה"ב בחצי הגמר בפאריס, פשיץ' העלה בחמישייה את פטראשב הצעיר במטרה אחת – לעצבן את לברון ולהוציא אותו משיווי משקלו במשחק פיזי וטראש-טוק. לגיטימי, אבל לשמוע אחרי המשחק את הסרבים מתלוננים שלברון העליב את הקפטן שלהם בוגדנוביץ' בטראש טוק, זו בדיחה. כך לברון מתנהג, כך הוא משחק, ואין לו תוכניות להפוך למחנך בבית ספר. אותו מעניין רק ניצחון. בלי הדרייב הזה לא בטוח שהאמריקנים היו זוכים במדליית זהב.
באולימפיאדה לא משחקים כדורסל NBA. כדורסל בינלאומי זה לא רק שמירות אזוריות (שילמדו האמריקנים להתקיף נגד אזורית). גם פערי האיכות בין אמריקנים לאירופים צומצמו מאוד, כי שחקנים אירופים למדו כדורסל באירופה וחושבים אחרת.
זה כולל גם את ויקטור וומביניימה (2.24 מ') שמזכיר קצת את רלף סמפסון, רק משודרג פלוס פלוס, ובעיקר נמצא בידיים של המורה הכי טוב, גרג פופוביץ' בסן אנטוניו.
ננדו דה קולו, כפי שציינתי, הוכיח שפרופסור לכדורסל לא חייב לנתר עם הראש לטבעת ולקלוע מחצי מגרש. כדורסל משחקים עם הראש. גרשון יבוסלה הוא שחקן יורוליג ששוקל לחזור ל-NBA, ואלכסה אברמוביץ', עוד שחקן יורוליג, הוא פספוס גדול של מכבי ת"א, אם הייתה בכלל אופציה ריאלית להחתים אותו.
יש ב-NBA לפחות 50 שחקנים פחות טובים מהם.
ר' צבי שיסל: השבדי הוא זודאני. מזודאן!
את דעותיי בנושא ספורטאים מתאזרחים אתם מכירים, אבל מתאזרחים יש לא רק בישראל ולא רק בכדורסל ובכדורגל. בכל העולם יש מדינות שהבינו שמדליות באליפויות עולם ואולימפיאדות מביאות הרבה כבוד בהשקעה קטנה יחסית. מצד שני, יימצאו תמיד ספורטאים (בעיקר אפריקאים), ששמחים לקבל את הכסף בשביל להתאמן בארצות הברית (כמו כולם) וללבוש גופיה של קטאר או איטליה.
קטאר היא לא מעצמת אתלטיקה, ובאיטליה לא תמצאו כל כך הרבה שחומי עור ברחוב. נכון שישנם מהגרים ופליטים או ילדיהם שקיבלו אזרחות, אבל לשלם מיליונים לאלוף עולם בשביל שילבש חולצה, זה מגוחך.
מה משותף לראשת עיריית פאריס וראש עיריית עכו?
מה משותף לראשת עיריית פאריס, אן אידלגו, ולראש עיריית עכו, עמיחי בן שלוש? התשובה: שום דבר. האמת – ניסיתי לחבר איכשהו את האולימפיאדה לביצה שלנו, והגעתי להפועל עכו. אידלגו ניסתה לנקות את נהר הסן ונכשלה, ובן שלוש ניסה לטנף את הנעמן והצליח.
הרשות לבקרה תקציבית הודיעה להפועל עכו שהיא יורדת לליגה א', כי עיריית עכו לא תעביר לה תקציב לעונה הבאה. תמיכת עיריות בקבוצות כדורגל וכדורסל מקצועניות היא עניין מורכב. ככלל, העיריות לא אמורות לממן בכספי ציבור קבוצות מקצועניות ששייכות לבעלים פרטיים. הבעיה היא שלא לכל הקבוצות יש בעלים פרטיים, ובמקום שאין תמיכה עירונית בקבוצות ספורט, בעיקר בפריפריה, אין כדורסל ואין כדורגל, ובמקרים מסויימים אין ספורט בכלל.
השבוע צף הצד המכוער של הקומבינה על פני נחל נעמן. ראש העיר החדש של עכו, עמיחי בן שלוש, הודיע ליו"ר הבקרה התקציבית שנגמרה החגיגה. הוא לא ייתן ערבות לכספים שהעירייה נהגה לתת להפועל עכו, לא יעביר לקבוצה שקל וגם ידרוש תשלום עבור שימוש במתקנים, אלא אם הנהלת הקבוצה תתפטר ותעביר את הבעלות לאיש עסקים פרטי – צחי נקש.
ראש העיר הקודם של עכו, שמעון לנקרי, שפך על הקבוצה מיליוני שקלים מכספי הציבור, התערב בניהול הקבוצה כשמינה יו"ר מטעמו (קרן בן נשר), והפסיד בבחירות אחרי 21 שנות שלטון. אחרי שבת הגיעה מוצאי שבת כי זה דרכו של עולם.
אבל יש גם צד שני. הפועל עכו קיימת בזכות עבודה קשה של אנשים (רובם כנראה בהתנדבות), ובעל בית חדש כנראה יעיף אותם. אם עיריית עכו החליטה להפסיק תקצוב לקבוצת הכדורגל, זה בסדר. אבל אם הזרמת הכסף תתחדש בבעלות חדשה – זה יותר גרוע מסחיטה באיומים.
עמיחי בן שלוש הוא ראש העיר, אבל העיר היא לא שלו וכספי העירייה הם לא הכספים שלו. הוא רשאי לקבוע סדרי עדיפות ולקדם עניינים שחשובים לו.
גם לואי ה-14 אמר "המדינה זה אני". הסוף ידוע.
שבת שלווה ויוחזרו החטופים הביתה עכשיו!
אריה מליניאק
עורך: אבי מלר