על השפיץ של אבו פאני
למזלו של רן בן שמעון, הכדור התלבש לאבו פאני והכניע את דונארומה, שוער נבחרת איטליה. כי על פי חוכמת ההמונים של שלוימה שרף, אם הכדור היה פוגע בנעל של אבו פאני שני סנטימטר ימינה, הוא היה עף אל מחוץ לאצטדיון, וגורמים בהתאחדות היו מכסחים לבן שמעון את הצורה עוד באותו לילה.
למרות שהייתה הסכמה כללית שבקמפיין הזה אין סיכוי להוציא אפילו נקודה מבלגיה, איטליה וצרפת, היה מי שהישווה בין איטליה לסן מרינו כדי להקטין את רן בן שמעון.
אני לא בעד רן ולא נגדו, אבל ראיתי משחקני נבחרת ישראל רצון לשחק כדורגל קבוצתי, ובמחצית הראשונה נגד בלגיה וברוב המשחק נגד איטליה די נהניתי.
אותם גורמים עלומי שם שקרעו לבן שמעון את הצורה חיכו לו כניראה בפינה כי כבר לאחר המשחק הראשון היה להם מה להגיד על ההרכב, החילופים והשיטה. אלה אותם אנשים שחלקם הצביעו למנות אותו לפני כמה חודשים לשתי קדנציות (!).
אחרי שני משחקים איטליה בראש הבית בליגת האומות, עם שש נקודות וניצחון חוץ בצרפת. את היתרונות הפיזיים של האיטלקים עלינו קשה לבטל באימונים הספורים שיש למאמן לאומי לקראת המשחקים. די לראות מה קורה בכל מגע פיזי בין שחקן איטלקי לישראלי השחקן שלנו שוכב על הדשא מתחנן לפאול.
את הפער הזה אי אפשר לסגור, אבל אפשר לתת למאמן כמה ימי חסד כי הפער יכול להיסגר רק במאמץ קבוצתי. כי מאמן נבחרת לא יכול לתפקד כשמעל ראשו מרחף כטב"מ חזן-בניון. אם יפסיד בהפרש של שער אחד או שניים זה סביר, אבל הפרש של שלושה שערים ומעלה שולח את המאמן בדרך הביתה. זה נאמר במפורש על ידי שינו זוארץ לאלון חזן אחרי התבוסה לאיסלנד 4:1.
אבל אני ממליץ גם למאמן הלאומי להירגע. כשאוסקר גלוך לא פותח בהרכב זה לא סוף העולם, אבל יש לו גם מגרעות. אוסקר משחק נפלא עם הכדור אבל כשהוא מאבד אותו זה סיפור אחר, הוא רואה מגרש ומוסר גדול אבל כשהוא ברחבה בעיטות שלו בקושי מגיעות לשוער. בסוף הוא השחקן הכי מוכשר שלנו, וצריך סיבות טובות להושיב אותו על הספסל.
אני מניח שלבן שמעון יש את הסיבות, אבל להגיד אחרי המשחק ש"מה שאזכור מהמשחק זה את איטליה מבזבזת זמן"?
הלו רן, פתח מצנח רזרבי.
מה משותף לסטף קרי ולי?
קליעה לשלוש נקודות מתחברת לרבים באופן אינסטינקטיבי לסטף קרי. וירטואוז, צלף, מודל לחיקוי לצעירים בכל העולם. קרי שוב בלט מעל כולם במשחק הגמר בטורניר האולימפי פאריז 2024, ורק שימשיך לשחק עוד הרבה שנים.
אני מודה שקשת שלוש הנקודות נראתה בהתחלה בעיניי כמו מלכודת פתאים, והחידוש אכן גרם במשך שנים ארוכות לנזקים והפסדים, עד שאחוזי הקליעה השתפרו והפכו את סלי השלוש לכלי נשק קטלני ששינה את המשחק.
השבוע הכניסו חידוש בליגה הפיליפינית – קשת ארבע נקודות שרחוקה במטר מקשת השלוש שנהוגה ב-NBA. כאמור, אותה קשת שלוש נראתה בעיניי כמלכודת פתאים, וכך נראית עכשיו גם קשת ארבע הנקודות. גימיק ובונוס לקלעים על כלום.
יתכן שבעתיד ימציאו קשת חמש נקודות על קליעה מחצי מגרש, שש נקודות עבור קליעה עם יד קשורה ועין אחת עצומה וכו'. אבל מי שחושב שגימיקים יקדמו את הכדורסל, טועה.
בינתיים תרשמו את השם: כריס באנקרו שקלע את הסל הראשון הרשמי לארבע נקודות. זה קרה במשחק בין מגנוליה למראלקו בליגה הפיליפינית, אבל לא נראה שהגימיק יתרחב לליגות נוספות.
הקשישים ודאי זוכרים את כריס פורד, שהיה שחקן מחליף בבוסטון סלטיקס הגדולה, שחקן קבוצתי, לא ברמה של לארי בירד, אבל היה בזמן הנכון במקום הנכון והפך לחבר בצוות הפנטסטי שזכה באליפות ה-NBA בעונת 1980/81. פורד ייזכר תמיד כמי שקלע את השלשה הראשונה ב-NBA.
ומה אומר סטף קרי על קשת ארבע הנקודות? קרי מודה שהוא ייצא מרוויח גדול מבונוס הנקודה הנוספת מטווחים שהוא קולע מהם כבר כיום, אבל מספיק ישר להזהיר שלמרות שהוא אישית ייהנה, זה יגרום לשחקנים לקחת זריקות גרועות.
ובלשוני, מלכודת פתאים. מה שהיה לי להוכיח
המתכון לאריכות ימים
בתחילת השבוע הלך לעולמו בגיל 90 שדרן הרדיו גדעון הוד. האיש שהמציא את "שירים ושערים", גם אם ייבא את הקונספט מאיטליה והתאים אותו למזרח התיכון. "שירים ושערים" רשומה על שם גדעון הוד בטאבו, וגם שידורי הרדיו ממשחקי נבחרת ישראל ומכבי ת"א בכדורסל.
גדעון הוד היה גם הראשון שהכניס את פרשנות הספורט לצד השדר Play by play, אבל תקציב לפרשן לא היה לרשות השידור, בטח לא לממן פרשן במשחקים בחו"ל. אז גדעון היה מוצא מאמן פנוי במגרש כדי שישמש לו פרשן – עד שרני כהנא הפך לפרשן הקבוע.
גדעון הוד היה השדרן הקבוע במשחקי מכבי ת"א בגביע אירופה בכדורסל, ואחרי הניצחונות על צסק"א מוסקבה והזכייה בגביע אירופה בבלגרד 1977/8, הוד הוציא תקליט של שידורי המשחקים. מכבי ת"א הפכה לקבוצה של המדינה, וגדעון הוד לאייקון תקשורת.
באליפות אירופה טורינו 79', גדעון ביקש שאהיה הפרשן שלו ברדיו, וכך היה בבית המוקדם בגוריציה. כשהטורניר עבר לטורינו, שידרנו את המשחק הראשון וכשגדעון הלך לשירותים בהפסקה, ניגש אליי אלכס גלעדי – ששידר את המשחק בטלוויזיה בערוץ הראשון – והציע שאעבור לטלוויזיה.
הסברתי שאני מוכן בתנאי שיסגור את ההעברה עם גדעון, אבל כשגלעדי היה מחליט זה מה שנסגר. יו"ר רשות השידור, שהוא הבוס של קול ישראל וגם של הערוץ הראשון, כבר אישר את המהלך, וכשהוד חזר לעמדת הרדיו וראה אותי ליד גלעדי בעמדת טלוויזיה, הוא התנפל על אלכס אבל זה היה מאוחר מדי. המחצית השנייה כבר נפתחה והשאר היסטוריה והיסטריה.
לעולם לא אשכח איך אלכס גלעדי העליב, כדרכו, את גדעון הוד הרותח מכעס: גדעון, הוא אמר לו, תכניס לך לראש שכל מאזיני הרדיו הם בסך הכל כמה אנשים שהלכו לשירותים בפסק הזמן. בקיצור, הפכתי לפרשן הכדורסל הקבוע של יורם ארבל ואחריו של רמי וייץ ואורי לוי.
אליפות אירופה 1983 התקיימה בצ'כוסלובקיה דאז, ומשחק הפתיחה התקיים בברטיסלבה (כיום בירת סלובקיה) שנמצאת כחצי שעה נסיעה מווינה. לא היה עדיין סלולרי, ואיש לא ידע איפה צוות השידור. כשמועד פתיחת המשחק התקרב וגדעון הוד ורני כהנא היו עדיין "בדרך", קיבל יורם ארבל – שדר הטלוויזיה – הוראה מרשות השידור שמאחדים את שידורי הרדיו והטלוויזיה.
אנחנו עולים על אוזניות, פותחים מיקרופונים, וכשהג'אמפ-בול באוויר, פורצים לאולם המשחקים גדעון הוד ורני כהנא מתנשפים עם המזוודות, וגדעון מסתער על ארבל בנפנוף ידיים כאילו כבשנו ממנו את עמדת השידור.
שידורי כדורסל ברדיו היו באמת רשומים על שמו של גדעון הוד בטאבו, והוא לא ויתר על דקת שידור. גם כששדרי ספורט נהרו לערוצי הטלוויזיה שנפתחו בשנות ה-90 גדעון נצמד לרדיו, אולי כי בטלוויזיה המסחרית אין שידורי מוסיקה קלאסית, האהבה השנייה או הראשונה שלו.
מסתבר שהמתכון לאריכות ימים הוא ספורט, מוסיקה קלאסית ואוכל. הרבה אוכל.
יהי זכרו ברוך.
כדורגל נשים
פעם הייתה לי פינת ספורט בתוכנית בילוי נעים עם מולי שפירא, שנמתחה מעשר דקות לרבע תוכנית. שנינו התפרענו והסתלבטנו על כל העולם, ובין היתר אמרתי פעם שאני אוהב כדורסל נשים, רק בנפרד: כדורסל לחוד ונשים לחוד.
הקמתי עליי את בנות רמת השרון שדרשו שאתנצל, אבל ככל שהתגובות שלהן החריפו גם אנחנו העמקנו והרחבנו את הפארטיה. מה שהיה ברור: הומור לא תמצאו שם.
בשבוע שעבר קבוצת הנשים של הפועל ת"א בכדורגל הפסידה למכבי חדרה 6:0. לא הייתי מקדיש למשחק הזה אפילו שורה אלמלא ארבע שחקניות של הפועל עזבו בהפסקה את המגרש בפיגור 3:0 כדי למהר לחתונה.
אחת מהן, קארין סנדל, יו"ר ארגון השחקניות, הפכה מטבע הדברים למטרה המרכזית להתקפות, עליה אישית ועל הפגיעה בדימוי הלא רציני של כדורגל נשים בכלל.
מדובר בגול עצמי לחיבורים. נכון שמשחק כדורגל אינו אירוע קדוש ומי שצריך לעזוב באמצע משחק שיעזוב, אבל לעזוב משחק במחצית כדי לא להחמיץ עלי גפן ורבע עוף? מה זה? גם אם נטשתן באישור המאמן (שפוטר בינתיים) מאיפה החוצפה לבקש אישור כזה?
מה שקומם רבים היה הגישה המנותקת של מי שאמורה להוביל את מאבק כדורגל הנשים. ליגה מקצוענית רצינית לא יכולה להתנהל כמו חוג במתנ"ס.
היו זמנים שמשה דדש, איש יקר היה הבוס של בית"ר ירושלים, ואחרי משחקי חוץ היה לוקח את אלי אוחנה הביתה במרצדס שלו בזמן שיתר השחקנים נסעו באוטובוס. ברור שכוכב מקבל יחס מיוחד, אבל אני לא מאמין שפלורנטינו פרס הסיע את כריסטיאנו רונאלדו במכונית שלו, מנותק מיתר השחקנים.
היו זמנים שכל שחקני נבחרת הכדורגל, כולל הליגיונרים, היו חוזרים לישראל באותה טיסה ומכאן טסים שוב לקבוצות שלהם באירופה. זה טמטום. אבל שחקן שמוחלף ומסיים את חלקו במשחק צריך להישאר עם השחקנים על הספסל.
כשנבחרת ישראל בכדורסל יצאה לאליפות אירופה בטורינו 79', איתמר מרזל נפצע ואיגוד הכדורסל צירף אותו למשלחת למרות שלא היה יכול לשחק. זה הבסיס של הבסיס של הספורט, ואם קארין סנדל ממשיכה להתחפר ולהצדיק את הטעויות שלה במקום להתנצל – היא כנראה לא מבינה את תפקידה.
שתשים את המפתחות.
שבת שקטה
ושבו בנות ובנים לגבולם ומיד!
אריה מליניאק
עורך: אבי מלר.