אתמול בלילה נפל שבר טיל קרוב לביתי. תודה למתעניינים. אין נפגעים לכוחותינו.
סליחה שהובלנו
יש עונות טובות ויש עונות חלשות, ומכבי ת"א עוברת עונה קשה, גם מסיבות אובייקטיביות, אבל קשה לי להבין את תגובותיו של עודד קטש.
אחרי ההפסד לבסקוניה 95:85 מכבי ת"א שקועה בתחתית היורוליג, ועודד קטש מדבר על בעיית אנרגיה, אבל הפעם יש דבר חדש: "הפסדנו את שפת הגוף שלנו". האם באימון הקרוב יעבדו על שפת גוף?
נגד בסקוניה לא היה ספק לאורך כל המשחק מי תנצח. אבל שש פעמים כבר איבדה מכבי העונה יתרון דו ספרתי והפסידה, לכן לא מובנת תגובתו הצינית של קטש: "האם אנחנו צריכים להתנצל שהובלנו בהפרש דו ספרתי נגד הקבוצות הגדולות באירופה?" ובתרגום לעברית: במקום לברך אותנו שהובלנו בדו ספרתי על הקבוצות המובילות ביורוליג, אתם מבקרים אותנו על זה שאיבדנו את היתרון?
זה מזכיר בדיחה על בעל חווה מטקסס שתיאר למושבניק בגליל כמה גדולה החווה שלו, עד כדי כך שלוקח לו יומיים לנסוע מקצה עד קצה. ענה לו המושבניק: כן, גם לי הייתה פעם מכונית כזאת.
סיקור
הסיקור התקשורתי בישראל הוא פרובינציאלי להחריד, ואני לא מוציא את עצמי מהכלל. אם לגיונר (יש מילה כזאת רק בעברית) ישראלי הוציא אאוט לשחקן שמסר למישהו שהבקיע גול, הכותרת באתרים שלנו תהיה כנראה " היה שותף למהלך גאוני".
דניאל פרץ הוא השוער מספר 1 בישראל ובאיירן מינכן היא אחת הקבוצות הטובות באירופה. אלו שתי סיבות מספיק טובות לעקוב בעניין אחר המשחקים של פרץ בליגה הגרמנית, אבל לא התחלתי לצפות במשחקי הליגה הסקוטית כי ליאל עבדה שיחק בסלטיק.
הקיצר, באיירן מינכן הפסידה 2:1 למיינץ וזה היה הפסד הליגה הראשון של דניאל פרץ. איך מסכמים? תלוי את מי שואלים.
באתר ערוץ הספורט מצטטים אתרים גרמניים שעל פיהם פרץ היה "חסר אונים, הכניס את חבריו ללחץ במסירות לא מדויקות, ולא היו לו הכוחות להדוף אפילו כדור מסוכן אחד".
אתר one מצטט את אותם אתרים ובחר להתנסח קצת אחרת: "דניאל פרץ לא קיבל ציונים גבוהים במיוחד ולא היה לפרץ מה לעשות מול השערים שספג. האחריות לא הייתה עליו".
נכון שגם ציון 3 הוא לא גבוה במיוחד, אבל אני רק שאלה:
האם שני האתרים צפו באותו משחק?
מי תקף את מי?
זוכרים את סדאייב וקודאייב, שני הצ'צ'נים שארקדי גאידמק התעקש לייבא לבית"ר ירושלים? כמו ברוב המקרים גם במקרה ההוא הגזענות ניצחה. אחרי כמה אימונים בבית וגן ומשחקים בטדי, שני השחקנים המוסלמים עפו בחזרה לביתם, ומי שעמד לצידם ברגעים הקשים היה אריאל הרוש, אז שוער בית"ר ירושלים וכיום שוער מ.ס. אשדוד.
בשבת אירחה אשדוד את בית"ר ירושלים והיציע מצץ את דמו של הרוש במשך שעה וחצי. אחרי ההפסד של אשדוד 1-0, הרוש יצא מהמגרש והותקף בידי אוהדי בית"ר שזוכרים לו עד היום את פשע נעוריו. הרוש יצא מהמכונית, הדף את האוהדים שגרמו לטענתו נזקים של עשרות אלפי שקלים למכוניתו, והיכה אחד מהם שאיים עליו ונמלט. איש מהתוקפים לא עוכב לחקירה.
ב-2 בספטמבר 2017 הפסידה נבחרת ישראל למקדוניה 1:0, אבל המשחק ההוא ייזכר בעיקר כרגע השפל בקריירה של ערן זהבי. הנבחרת שיחקה רע בסמי עופר, והקהל, רובו כנראה אוהדי מכבי חיפה, שרק לזהבי – כדורגלן מכבי ת"א – בוז בכל נגיעה בכדור.
לזהבי נמאס. הוא זרק את סרט הקפטן לדשא וירד לחדרי ההלבשה. אחר כך נענש, פרש מהנבחרת וכמובן שאיש מהמקללים לא נעצר. גם אם היו נעצרים, אין בחוק סעיף שאוסר לקלל. אז השחקן הטוב בישראל לא שיחק בנבחרת כמה שנים, ואחר כך גירשו מהנבחרת את מואנס דאבור ודיא סבע, מסיבות גזעניות, כמובן.
תובע ההתאחדות, עו"ד גלעד ברגמן, העמיד לדין את אריאל הרוש המותקף, ותובע שהשוער ישלם 38 אלף ₪ ויורחק משלושה משחקים. על בית"ר דורש ברגמן עונש על תנאי של איסור על קהל שילווה אותה למשחקי חוץ.
הרוש טוען שחש תחושת לינץ' כשעשרות תוקפים את מכוניתו. אבל מי אנחנו, שלא היינו במצב דומה, שנשפוט אותו? האם תובע ההתאחדות או חברי ועדת המשמעת חשו בחייהם איך עשרות פורעים תוקפים אותם? הם מכירים קלסרים וניירת ומענישים את מי שנתפס ולא את מי שאשם.
מדינת ישראל היא גן עדן לעבריינים. המשטרה לא עיכבה אפילו מתפרע אחד שתקף את אריאל הרוש, ואת המועדונים קל להאשים באחריות שילוחית, למרות שאין להם באמת שליטה על האוהדים. לשחקן בודד אין סיכוי מול יציע עוין, ובלתי אפשרי להבליג שוב ושוב להתגרויות במשך שעה וחצי.
מי שצריכות לעמוד לדין הן ההתאחדות לכדורגל ומנהלת הליגה, שלא דואגות ששחקן ייצא מהמגרש בלי שאוהדים יתנפלו על המכונית ויתעמתו איתו פיזית.
אם בארזי ל.א. נפלה שלהבת, מה יגידו אזובי רעננה?
לקווין גארנט ולפול פירס, שני כוכבי עבר של בוסטון סלטיקס, יש פודקאסט משותף. נושא הדיון הפעם – לברון וברוני ג'יימס. פירס, כמה משונה, הציע ללייקרס שיוותרו על הסנטר אנתוני דייויס ובטרייד ענק יבנו קבוצה צעירה סביב ברוני ולברון ג'יימס. אם העם רוצה קרקס, צריך לתת לו קרקס.
הלייקרס לא היו בוחרים את ברוני ג'יימס אלמלא היה אבא שלו המנכ"ל בפועל של המועדון. אבל בשביל לנצח משחקים הילד לא מספיק טוב, אז הורידו אותו לליגת הפיתוח.
סיפור מספר 2. לאשר אלון, הבעלים של הפועל רעננה, נמאס מהקבוצה שלו (מקום 13 בליגה לאומית) ובתום משחק ההפסד להפועל ר"ג 1:0 הוא התקשר לאיל ברקוביץ' והפקיד בידיו את ניהול הקבוצה מהשרון, שיעשה בה כהבנתו. אז כצפוי איל סידר לאחיו ג'וב.
ניר ברקוביץ' כבר פוטר אינספור פעמים מקבוצות ליגה לאומית (3 פעמים מהפועל אום אל פאחם), וכמעט לא השלים עונה שלימה בשום קבוצה. השמועות מדברות על כך שגם הבן של איל, תום ברקוביץ', בדרך להרכב.
סיפור מספר 3. ארגין עתמאן, מאמן פנאתינייקוס ואלוף אירופה, הודיע, ספק ברצינות, שבעונה הבאה יחתים את הבן שלו סרפ בן ה-14 כעוזר מאמן בפנאתינייקוס. הילד ימשיך ללמוד ויעבוד כעוזר מאמן במשרה חלקית. הוא גאון כדורסל, הסביר עתמאן, יש נערים בגילו שכבר לומדים בסטנפורד.
כמה חבל שנולדתי לישראל מליניאק מחברת חשמל.
מיעקב ליעקב
לא הייתי מקדיש אפילו שורה לתיקו 0:0 בין עירוני טבריה למכבי חיפה, אלמלא הוא היה מעלה בי זכרונות מעונת האליפות היחידה של הפועל ר"ג, 1964/65, הרבה לפני שרוב קוראי המגזין נולדו.
שני מחזורים לפני סיום העונה הייתה הפועל ר"ג חייבת לנצח בשני המשחקים האחרונים כדי לזכות באליפות היסטורית. ונגד מי המשחקים האחרונים? ניחשתם נכון, הפועל טבריה ומכבי חיפה.
הכדורגל בטבריה התחיל בשנות ה-60 כהפועל טבריה, קבוצה מצוינת עם סוסנובסקי, רוגוז'ינסקי, פדאל ושוער גדול – יעקב גולדפרב – שהיה מחליפו של יענקל'ה חודורוב בשער נבחרת ישראל.
הייתי בן 15, אוהד שרוף של ר"ג. הדרך מבית הספר הביתה עברה תמיד במכתש באימון של דוביד שוייצר, וכמו שאתם רואים אני עדיין תקוע שם בזכרונות הילדות, במרחק שני ניצחונות על טבריה ומכבי חיפה.
המכתש, שנחפר על ידי תלמידי בית ספר בורוכוב בשיעורי ההתעמלות בשנות ה-40, היה מעין אמפיתיאטרון פתוח לכיוון הבית של ההורים שלי בשכונת בורוכוב, וידענו לזהות לפי הרעש אם הובקע שער, או שכדור פגע בקורה, או שנשמעה שריקת הסיום וכו'.
לרמת גן הייתה חמישיית התקפה מוחצת. צביקה היימן, שמואל נחמיאס, ראובן כהן, שלמה לוי וכתב ששון. 51 שערים בליגה של 12 קבוצות בלי פלייאוף, אבל מול טבריה הכדור לא נכנס. גולדפרב נעל את השער.
השוער של הפועל טבריה, צחוק הגורל, גר בגבעתיים לא רחוק מהמכתש, והיה המורה להתעמלות בבית ספר שמעוני. חלק מתלמידיו ישבו מאחורי השער שלו וקיללו אותו נון-סטופ.
כמה דקות לסיום כבר נפרדנו מחלום האליפות, אבל אז נשרקה בעיטה חופשית מ-16 מטרים לזכות רמת גן. לא זוכר מי השחקן שסידר את הכדור לבעיטה ולקח כמה צעדים לאחור, אבל בדממה ששררה במכתש נשמעה צעקה חזקה: "עזוב".
חודורוב הגיע בריצה מהשער שלו ובעט פצצה לרשת של גולדפרב. האדמה רעדה. לחודורוב הייתה בעיטת שוער אדירה שהייתה יכולה להגיע לקצה המגרש, אבל זו הייתה הפעם הראשונה שהיא כוונה לשער וכמעט קרעה את הרשת.
המכתש כבר לא קיים, רמת גן בלאומית, טבריה בתחתית ליגת העל, ומה אתם חושבים קרה בשבת? מכבי חיפה שכבו על השער של טבריה רק שהפעם דניאל טננבוים השאיר את השער של טבריה נעול.
ואני עדיין תקוע לפני 60 שנה.
כולם חשודים אלא אם הוכח אחרת
בכל כמה שנים משתנה האופנה בשיפוט כדורסל. פעם זה היה האיסור להדביק כדורים על הלוח, אחר כך כל עבירה שנייה הפכה לעבירת תוקף, ועכשיו לעבירה בלתי ספורטיבית.
אבל בדיקת העבירה צריכה להיות קצרה. אין צורך לבדוק את האירוע מעשר זוויות. בכל כמה דקות המשחק נעצר, העבירה נבדקת, ואם יש משהו מעניין זו השיחה בין השופטים, שאי אפשר לשמוע למרות שמוצמדים אליהם מיקרופונים, כי ערוץ הספורט מריץ באותו זמן עוד פרסומות.
מה שחשוב בעבירה לא ספורטיבית זו הכוונה. לעצור מתפרצת, למנוע סל במגע פראי, לתפוס ביד, להתנגש בכוונה. למשל, כל עבירה שנייה של וויל ריימן היא מסוכנת. אפשר לעשות פאול בנגיעה, אבל הוא הולך עם כל הגוף בפראות ומושיט יד כאילו התכוון ללכת לכדור. ממש שחקן מסוכן.
ואסור לשכוח שבבדיקת צ'אלנג' הפוקוס הוא על השופטים. זו ההזדמנות שלהם לתפוס את תשומת הלב, אבל המשחק נמרח כמו מסטיק.
הגיע הזמן להגביל גם את השופטים במספר הבדיקות ולאסור על שידור פרסומות בזמן הזה. זה כמו לא להראות קטע מהמשחק.
עוד שבוע עבר והחטופים עדיין בעזה. מקווה שעד למגזין הבא לפחות יחתמו על עיסקה.
שבת שלום
אריה מליניאק
עורך: אבי מלר