אלברט איינשטיין קבע שלכל בעיה יש פתרון – שאם לא כן לא הייתה בעיה. לכן גם אם אין לי הצעות קונקרטיות לפתרון בעיית החוליגניזם במגרשים, ויש לי, זה לא אומר שאין פתרון כזה. בתרגום לשפה שלי, משפט שאני משנן לעצמי בכל בוקר: זה שאני לא רואה אפשרות, לא אומר שהיא לא קיימת.
משטרת ישראל, מנהלת הליגה, ההתאחדות לכדורגל, המועדונים, ארגוני האוהדים, בתי המשפט – כולם יודעים מה לעשות, הם פשוט מ פ ח ד י ם!! מפחדים מהחוליגנים.
כשהייתי קטן, וזה היה מזמן, אנשים היו קוראים עיתונים מודפסים על נייר. אנחנו חיים במציאות בה החדשות מהבוקר הן כבר פאסה בערב. בימים בהם החיים התנהלו בקצב אנושי, בלי רשתות חברתיות ומחשבים, כשהיה קורה אירוע יוצא דופן העיתונים היו מדפיסים מהדורה מיוחדת.
אני מברך את ידידי רפי צ'יקו, כמובן מנוי על המגזין, שעורר אותי להגיב מיד לפיצוץ המשחק בסמי עופר. כולם כבר טחנו את האירוע, זה נכון, אבל מדובר באירוע יוצא דופן שהעמיד את כולם בפני שוקת שבורה. לי יש זוויות ראיה קצת שונות.
נתחיל בזה שכבר שנים אני מתריע על בריונות יציע ומעלה נקודות לחשיבה קצת אחרת. עכשיו אולי יתייחסו אליהן אחרת ויעשו משהו. למשל, אני דורש להפסיק להרשיע מועדונים בהתפרעות האוהדים משתי סיבות: א. מועדון כדורגל / כדורסל אינו משטרה ואין לו סמכויות לעצור, לשפוט ולהרשיע. אני לא בטוח אפילו שלמועדון ספורט מותר למנוע מכירת מנוי למישהו.
שנית, ההתאחדות ומנהלת ליגת העל לא יוותרו על הכסף הקל שהן גובות מהקבוצות וימשיכו להטיל את האחריות על המועדונים. למרות שהקבוצות נענות לכל גחמה של המשטרה ומוציאות הון על אבטחה במגרשים, הרי שבעיני ההתאחדות והמנהלת שגוזרות קופון – זה לא פוטר אותן מאשמה למעשים שאין להן יכולת למנוע.
הכדורגל רק משקף מציאות. אנחנו בדרך לאנרכיה בעידוד הממשלה.
השאלה האמיתית: מי בעל הבית?
משחק השבוע הוא המשחק שלא שוחק. במדינה בה שר המשפטים לא מכיר בבית המשפט העליון, מישהו עוד מצפה מהקופים הירוקים או הפנתרים הסגולים שיכירו בתקנון ההתאחדות לכדורגל או המנהלת?
דגים מסריחים מהראש ואנרכיה מתחילה מתקנון שכתבו ראשי הקבוצות לעצמם. זה פשוט חזר להם עכשיו כבומרנג לפרצוף. לא אחזור במנהרת הזמן, אבל זרעי הפורענות נזרעו מזמן. נתחיל ביכולת ההרתעה שאבדה למשטרה (וגם לצבא), אזכיר את הקורונה, כששוטרים הפכו לפקחים ונשלחו לרדוף אחרי מפירי סגר שחרגו מרדיוס 100 מטר מהבית.
נעבור להבנה של המונח השגוי "אוהד". אוהד אמיתי הוא זה שפותח ביום ראשון בבוקר את העיתון או האתר, ומחפש את התוצאות של קבוצות הנוער והילדים. אין לי טענות לאלה שכבר לא לוקחים את הילדים למשחקים, כי מדובר בפיקוח נפש.
אני סובל עד היום מטראומת המכתש, הדוחק ליד הקופות והשערים, אבל זו בעיה שלי. אלה שמוכנים לשים נפשם בכפם ביציעים שמאחורי השער או הסל, שיבלו. מפחיד.
בממלכת הבריונות בסמי עופר שולטים חבר'ה שכועסים שסגרו להם את מזנוני האלכוהול סביב המגרש, וקלקלו להם את חוויית הצפייה. המשטרה היא האויבת שלהם, ולא רק שלהם. הבלגן הוא הביצה החביבה עליהם והכדורגל פחות מעניין. חלקם עומדים עם הגב למגרש, בחורף גופם עירום, וחלקם מגיעים חמושים ומסתירים את הפנים בכובע גרב. ארגון פשיעה.
למה אין בישראל, מדינה של פיגועים ודקירות ברחובות, חוק שאוסר על חבישת כובע גרב? פעם היה חוק שאוסר חלונות כהים ברכב, זה עוד בתוקף?
הסיפור האמיתי הוא השליטה במועדון. האולטראס דורשים להכניס עזרי עידוד, ובצדק, וממשיכים בהחלטות מי יאמן או יפטר את המאמן, את מי יחתימו ואת מי יעיפו. הבוס ישלם כמובן את הקנסות להתאחדות ולמנהלת, ואם לא יתנו להם לקבוע את הכללים במועדון – הם יפוצצו את המשחק.
בשאלה החשובה ביותר שכחו לדון: מיהו אוהד?
חוליגנים זה לא כוח עליון
הכדורגל הוא מדינה בתוך מדינה, וגם הכדורסל בכיוון. האם יעלה על הדעת לסגור תיאטרון אם מישהו יפריע להצגה? שמעתם על מנהל בית ספר שנענש כי תלמיד השתולל ברחוב? המועדונים איפשרו לשד לצאת מהבקבוק, והוא יצא משליטה.
פעם מדובר באולטראס של הפועל ת"א בכדורסל, פעם בקופים הירוקים של מכבי חיפה או הסגולים של חולון. עשרות או מאות חוליגנים שבאים לאצטדיון או לאולם כדורסל, בשביל לחרב לכולם את החגיגה. הדבר היחיד שמעניין את הצעירים האלה זה הם עצמם.
תרופה לסרטן הם לא ימציאו, אז עושים בלגן והופכים לידיעה פותחת במהדורת החדשות.
& כשהמטח הראשון של אבוקות ובקבוקים נחת על כר הדשא מהיציע הצפוני בסמי עופר, חשבתי שאוהדי מכבי חיפה ניסו להוציא משיווי משקל את דור תורג'מן שהיה במצב מצוין להבקיע מול השוער כיוף. בפעם השנייה שאבוקות נזרקו לדשא, מכבי חיפה כבר הובילה 0:1 והמטח פגע בגבו של כיוף.
מי שזורקים אבוקה על השוער שלהם כשהקבוצה מובילה, אלה אנשים שבאו במטרה אחת: לפוצץ את המשחק. לתפוס שתי ציפורים באבוקה אחת: גם המועדון וגם המשטרה.
& אוהדי מכבי חיפה לא לבד. האולטראס של הפועל ת"א בכדורסל איימו לפוצץ משחקי חוץ, ובשביל זה לא צריך יותר ממשרוקית. האולטראס של הפועל ת"א בכדורגל לא מסתפקים במשרוקיות. שישה מהם פרצו לכר הדשא ופגעו בשוער הפועל נוף הגליל מתן עמבר.
& מאמן הפועל חדרה אסף נימני פוטר, וזה נשמע הגיוני כי הקבוצה שלו נועלת את הטבלה בדרך לליגה הלאומית. אבל נימני פוטר לא בגלל התוצאות הגרועות, אלא כי ענה לאוהד שקילל אותו שעתיים בלי הפסקה. אין לי מושג אם האוהד עשה את זה על דעת עצמו או שנשלח בידי מישהו. התוצאה היא שהפועל חדרה העיפה מאמן וחסכה את הפיצויים.
& גיא גודס הציע את התפטרותו להנהלת הפועל חולון, והיא קיבלה מיד את הצעתו. גודס מתפרנס מאימון כדורסל, ברקורד שלו רשומה אליפות המדינה עם חולון, ויש לו גם חלק במצבה הלא משהו של הפועל חולון. אבל למה שיתפטר?
יש לגודס נסיבות מקלות, ההנהלה שיחררה שני שחקני מפתח – הרכז ניב משגב והסנטר מרכוס בינגהאם – אבל את האחריות לתוצאות מגלגלים בלעדית על גודס.
מי שהראה לו את הדרך החוצה היו האוהדים שחיכו לו ביציאה מהמגרש כמה פעמים והמאיסו עליו את העבודה. האם ההנהלה שלחה את הבריונים לדחוף את גודס החוצה? כנראה שלא. האם הם ידעו ולא התערבו? כנראה שכן.
& קצת משטרה: רוב השוטרים היו שמחים לעשות שבת עם משפחותיהם, אבל מאות מהם מקבלים תוספת למשכורת בסופי שבוע רק בשביל להתייצב ליד האצטדיונים כי להיכנס ליציע אסור להם.
ועדה בראשות ניצב בדימוס דוד צור טעתה וקיבלה את עמדת האוהדים, שנוכחות שוטרים ביציע זו פרובוקציה, והוציאה אותם אל מחוץ למגרש. מאז הבריונות רק גואה והתאחדות ומנהלת הליגה מענישות את הקבוצות למרות שלקבוצה אין אחריות מעשית למעשי האוהדים.
בית ספר לא נסגר כאשר תלמיד עובר על החוק, מגרש ספורט כן. מיהו אוהד? גם מי שמתחזה לאוהד ועל כרטיס הכניסה הרי אין שום סימן מזהה. איש לא נעצר למרות שהיציעים בליגת על מצולמים, כי בישראל זיהוי פנים אינו חוקי (לא מבין למה).
זכויות אדם עומדות כנראה לפני חיי אדם.
& מנהלת הליגה לא מרשה להציג את הפורצים למגרשים ומשליכי האבוקות במהלך שידור הטלוויזיה כי זה פוגע בתדמית הליגה. בצד אחד של המגרש חוליגנים מתפרעים, ובשידור מראים צופים בוהים בנעשה בצידו האחר של המגרש? מה אנחנו, טמבלים?
כל הכבוד לשדרן ערוץ הספורט עמיחי שפיגלר, ששם ליו"ר מנהלת הליגה את המציאות בפרצוף ודרש לא להסתיר ממאות אלפי צופים מה שבאמת קורה במגרש. כל הכבוד, עמיחי.
אני לא בעד שידור אלימות, אלא בעד שידור המציאות.
אשמח לדעתכם על המהדורה המיוחדת.
מחכה לשובם של כל החטופים הביתה, ומקווה שעד יום שישי אאסוף מספיק הגיגים למגזין מס. 50
אריה מליניאק
עורך: אבי מלר