1. האם מרבה שחקנים מרבה דאגות?
צדק מי שאמר שלמכבי ת"א יש יותר מדי שחקנים, לכן הפציעה של אוסטין הולינס (מי זה?) לא יצרה למכבי ת"א בעיה אלא פתרה אותה. מה עשו חכמינו? החתימו את סולימן בריימו ואיבדו את ג'ייק כהן שכבר נכנס מצוין לרוטציה.
אם למכבי יש יותר מדי שחקנים, מה תגידו על ברצלונה שמחזיקה 12 שחקנים טובים מהם אפשר להרכיב שתי קבוצות פיינל פור?
מאמן נמדד ביכולת לחבר את השחקנים לשלם שגדול מסך חלקיו, אבל גיבור ישראל שרונאס יסיקביצ'וס, מצליח להוציא מהם פחות. קטש מרדים שאראס פאתטי, מנסה לחקות את אוברדוביץ' בפנטומימה, נפנופי ידיים וצרחות על הספסל.
אני כבר לא יודע מה עדיף, זה שישן או זה שמוטרף.
2. חלוקת העומס
קטש העמיס בברצלונה שלושים פלוס דקות על ווייד בולדווין, ג'יילן אדמס וג'רל מרטין. שאראס חילק בין 9 שחקנים 14 עד 24 דקות כ"א.
קל להיות חכם בדיעבד, קבלת החלטות בזמן אמת היא סיפור שונה לגמרי. כשמכבי שלטו ברבע השלישי והייתה תחושה שניצחון על ברצלונה הוא בהישג יד, לא היה פשוט לעשות שינויים ולעצור את הריצה.
בסוף גם הריצה נעצרה וגם שחקני מכבי לא קלעו סל במשך שבע דקות ברבע הרביעי והפסידו פעמיים: גם לברצלונה וגם יצאו מותשים ל-ולנסיה.
ומי סידר לעודד קטש את העניינים ב-ולנסיה? השופטים, שהדביקו ל-ווייד בולדווין שתי עבירות בחמש הדקות הראשונות ועוד אחת ברבע השני, ואילצו את קטש לתת לבולדווין מנוחה וליפתח זיו כמה דקות בהן היה בכלל לא רע.
יש מאמנים שכמדיניות נותנים לשחקנים לשחק רצוף עשר דקות, יש שמחליפים אותם ברכבת כל שלוש-ארבע דקות לשמור תמיד חמישייה טרייה במגרש.
הבעיה ששחקנים שמוחלפים כל חמש דקות לא נכנסים לשטף המשחק.
3. "הרצפה של האחד זו התקרה של השני". פול סיימון.
מכבי הייתה אחרי ההפסד בברצלונה במרחק הפסד אחד מהרצפה, ופגשה ב-ולנסיה קבוצה שאחרי חמישה ניצחונות רצופים הייתה במרחק ניצחון אחד מהתקרה.
הרבע השלישי המעולה של מכבי (23:34) והחזרה של ולנסיה ברבע הרביעי ניראו כמו דז'ה-וו של ההפסד לברצלונה, בהבדל קטן: למכבי ת"א נותרה מספיק אנרגיה לשמור על יתרון 93:94, וקצת מזל בהחטאת שלשה פנויה של כריס ג'ונס, שסוף-סוף החזיר את ההשקעה של מכבי.
במצבה הפיזי של מכבי ת"א היה עדיף שלא תגיע להארכה, אבל התעלומה בעיניי היא ולנסיה. איך הקבוצה הזאת ניצחה בחמישה משחקים ברציפות?
ולנסיה היא קבוצת כדוריד, כאילו החוקה אוסרת להיכנס לתוך הקשת. מעבירים כדור במסירות רוחב ומשליכים שלשות כאילו אין מחר. הבעיה שבאיבודי כדור ממסירות רוחב אי אפשר לרדת להגנה, וכשאין ל-ולנסיה איום מתחת לסל, מכבי לחצו על מובילי הכדור בלי חשש ועשו שמונה נקודות מהירות מחטיפות.
ב"ילקוט הכזבים", ספר הצ'יזבטים מתקופת הפלמ"ח, יש סיפור על אחד עבד, שהיה מטיל רימון למרחק שמונים מטר. פעם היה צריך להכניס רימון דרך חלון של בית במרחק חמישים מטר, אז הוא הלך שלושים מטר אחורנית וזרק.
ולנסיה היא הגרסה הספרדית של עבד. כשהשלשות נכנסו הספרדים הובילו במחצית בעשר הפרש, כשהן לא נכנסו מכבי רצה 4:16.
כדורסל זה לא מפעל הפיס.
4. מחכים ללורנזו
מכבי ת"א בלי הפליימייקר לורנזו בראון, שיחקה נגד ולנסיה בלי הסנטר בויאן דובלייביץ'. בעיה בקו האחורי מול בעיה בקו הקדמי.
ההבדל הוא שלבראון יש מחליפים, אמנם גרועים, אבל ל-ולנסיה בלי דובלייביץ' אין מתחת לסל כלום. כמו צבא שיוצא לקרב בלי חיל אוויר. זה התבטא ביתרון למכבי 22:40 בריבאונד, 15 מהם בהתקפה!
אם קולסון שמשחק בעמדה 3 לוקח 12 כדורים חוזרים! מי צריך גבוהים?
5. גרם של מזל עדיף על טון שכל
למזלה של מכבי ת"א היא לא שיחררה את ג'ון דיברתולומיאו בקיץ. מגיע לו צל"ש על אומץ לב ודבקות במטרה, כי רק כך שחקן מקצה הספסל יכול לקחת את ההזדמנות שנפתחה לו בשתי הידיים.
בהעדרו של לורנזו בראון ובעיית הפאולים של בולדווין, ג'ון די עקף ברוטציה את ג'יילן אדמס שהוא חור בהגנה, וגם צלף 5 שלשות. כשהשומר מספר 1 במכבי הוא גם הקלע הטוב ביותר מחוץ לקשת, ומאיץ מיד מאפס למאה בעשר שניות.
אולי הגיע הזמן לתת לו את הדקות שהוא ראוי לקבל.
"מוות לערבים" גרסת בלומפילד
בימי חמישי משודרים במסגרת "חדשות הספורט" טורי דעה. אתמול שודר טור של אביעד פוהורילס שעיקרו: נמאס מהגזענות ובעיקר מהעונשים שסופגים אלפי צופים בגלל קריאות גזעניות. הפתרון: למרות שלא יפה להלשין, במקרה הזה, הלשינו!
אהבתי את הרעיון אבל צריך גם לתת כלים להלשנות, כי אם יושב לידי אוהד שמשמיע נהמות גזעניות, למי אלשין ואיך?
אני מציע מלשינון! כמו במס הכנסה רק במקום באימייל, יציבו באצטדיון שלטים עם מספר סלולארי וילשינו ב-WhatsApp בזמן אמת.
יושב לידך גזען שמארגן מקהלת "מוות לערבים", שלח הודעה עם מיקום שורה וכיסא, שוטר יצלם אותו במצלמות שממוקמות כבר ביציעים, וישלח מאבטח בלבוש אזרחי ללכוד את הגזען על חם. ולמה ללכוד רק גזענים?
אתה רואה מישהו מכין אבוקה, סמס!
מגזענות אין ניצולים
הגזענות צפה שוב לכותרות אחרי שדיא סבע, הערן זהבי של הערבים, העדיף את מכבי חיפה על מכבי ת"א. דיא כנראה התייעץ עם טאלב טווטחה לפני שהעדיף את חיפה, אבל הבעיה היא של כל הענף.
תקראו את הראיון של נדב צנציפר עם אלי דסה, יהודי כשר (אבל שחור), שקובע ממקום מושבו במוסקבה שישראל, ביחסה לעולי אתיופיה למשל, היא יותר גזענית מרוסיה.
בילדותי בשנות ה-50, כמה שנים לאחר מלחמת העצמאות, המדינה לא ידעה איך לנהוג במיליון ערבים שחיו בתחומי ישראל, אז הנהיגו ממשל צבאי.
לך תסביר ב-2023 שלפני 65 שנים היה ממשל צבאי. ערבי מבאקה אל גרביה שרצה לבקר דודה בכפר קאסם, היה צריך לקבלת פס מהרס"ר בשביל לצאת מהכפר.
אני לא מזלזל בפחדים של אנשים שרואים בערבים אויבים, ובכפרים שלהם מחסני נשק, אבל אפשר גם אחרת.
ב"כאן 11", הערוץ הרציני היחיד בישראל, זה שמירי רגב, גלית דיסטל אטבריאן ושלמה קרעי רוצים לסגור, שודרה בחדשות כתבה על יהודי, אגב חרדי, שפתח בעיירה הבדואית חורה כיתה מדהימה, שם מלמדים בשיטה ייחודית ומקדימים את שיטת הלימוד שאני מכיר בבתי הספר שלנו.
מובן שהתלמידים מדברים עברית כבר בכיתה ה', אבל יותר חשוב שהם לומדים לחשוב מחוץ לקופסה ומוכנים להשתלב בסביבה טכנולוגית.
בספורט זה עובד אחרת. אין פלא שסעיף מספר 1 בתוכנית של מיקי זוהר מחייב שחקני כדורגל בהצהרת נאמנות למדינה.
התחום בו הכי קל לערבים להשתלב בחברה הישראלית הוא כדורגל, ואולי יש לערבים אפילו יתרון כי הם לא משרתים בצבא.
אם ישקיעו עשרות מיליונים במגרשי כדורגל, אולי יצטרכו להשקיע פחות מיליארדים בחיפוש אחרי נשק בלתי חוקי.
ועד שזה יקרה, שיישרף להם הכפר.
יכול להיות שזה נגמר
עיתונות של פעם אינה בהכרח מילת גנאי, כי פעם העיתונות הייתה קצת נאיבית, עניינית ורצינית, אולי רצינית מדי, אבל כשאני רואה את התקשורת בשנים האחרונות, אללה יוסטור.
השבוע הלך לעולמו רפי נאה, עיתונאי של פעם במובן הטוב של המילה. רפי נאה נימנה על קבוצת עיתונאים בכירים שליוו מקרוב את ההצלחות של מכבי ת"א בשנות ה-70 וה-80, ישראל פז, משה לרר, מייק קרנון, אלכס גלעדי.
יחד חגגו את הזכיות בגביעי אירופה, את טירוף הקבוצה של המדינה מ"נס בדלונה" ועד ל"נס ז'לגיריס", פעמיים-שלוש בחודש היו נוסעים עם מכבי ת"א לאירופה, נוסעים מתמידים. מספרים שאחד מהם התעורר פעם בבהלה מחרופ בנתב"ג, ולא זכר אם הוא נוסע או חוזר.
פעם ידיעה הייתה ידיעה וטור דעה היה טור דעה. את הטקסט היו כותבים בפנקס ומקריאים לקלדנית, והמצאת המחשב והפקס שינתה את חיי העיתונאים מקצה לקצה.
מי היה מאמין שיגיע יום שאחרי משחק לא צריך לדהור למערכת ולהוריד את הטור לפני שהעיתון נסגר מצד שני, בעולם טכנולוגי כל מי שיש לו מקלדת הוא עיתונאי וכל מחזיק בסלולארי הוא צלם.
אנשים שמציגים עצמם כעיתונאים מערבבים ניוז עם דעותיהם, וחצי ממדורי הספורט מוקדשים ליחסי ציבור למקורבים וסגירת חשבונות עם היריבים. פחות כדאי להשקיע ימים ולילות בתחקיר עומק, כי תוך חצי דקה כולם יעתיקו מהאתר שלך עבודה של שבועות, וידביקו כותרת "בלעדי".
רפי, עיתונאי ואדם הגון, ניסה, ובדרך כלל גם הצליח, להיות בסדר עם כולם. מאז שהגעתי ל"ידיעות אחרונות" לפני 34 שנים, רפי מצא את עצמו בקונפליקט בין הנאמנות לקולגה לעבודה, לבין הנאמנות למקורות המידע שלו בהנהלת מכבי ת"א.
בשנות ה-80 וה-90 התקשורת חששה להעביר ביקורת על הקבוצה של המדינה, ומנהלי מכבי ת"א היו מתלוננים שהפרשנות שלי בעיתון ובטלוויזיה חובטת מדי.
רפי היה לויאלי. גם שמר על האינטרסים של "ידיעות אחרונות" וגם של מכבי ת"א. לא מיהר לדווח על סודות מחדר ההלבשה, אבל נהנה ממידע שוטף וידיעות בלעדיות מהמערה החשמלית של חבורת סוד מוחלט בהחלט.
רפאל נאה לא נולד ב"ידיעות אחרונות", אלא עשה את צעדיו הראשונים בדיווחי ספורט מרמת גן במדורו "עלים מעיר הגנים" ב"חדשות הספורט. נוני מוזס ששיחק במכבי ר"ג מספר שאחרי משחקים היה מעביר לרפי את רשימת קולעי הנקודות. כעבור שנים נוני הביא אותו ל"ידיעות אחרונות" ודאג לו עד יומו האחרון.
מעטים עיתונאי פרינט שלא חיפשו את הקפיצה לרדיו או לטלוויזיה. רפי לא התחזה למומחה באלף תחומים, רק כדורסל, מכבי ת"א, נבחרות ישראל, היסטוריון ספורט. טורי הנוסטלגיה של רפאל נאה לא יתפרסמו עוד אבל שווה לחפש ולמצוא אותם בארכיון.
אומרים שהיה פה שמח לפני שנולדתי.
אז שבת שלום ליהודים, שיישרף הכפר לערבים, ועם ישראל חי.
שתפו וצרפו חברים. חבל שרק אלף מנויים נהנים מהמגזין.