בנצי לא ידע
הוויכוח סביב נחיצותו של ה-VAR לא יסתיים כנראה לעולם, כי הטכנולוגיה תקדים תמיד את העין האנושית. אני הולך ונהיה יותר ויותר מבולבל, כי אנחנו הולכים לעולם בו אמת היא שקר ושקר הוא אמת, והחדשות של לפני שעה כבר לא רלוונטיות.
אתה קם בבוקר (או בצהריים), מגלה שחיל האוויר חיסל שישה רבי מחבלים בדוחא, העם מצפה לשמוע מי חוסל ומי שרד, וזה הופך כל טר"ש בדימוס למהנדס טילים.
בבחינות הבגרות תהיה כנראה השאלה הבאה: מטוס 35-F ממריא מבסיס רמת דוד בשעה 12:17. בשעה 14:04 הוא מתודלק באוויר וב-15:22 מטיל פצצה במשקל חצי טון חודרת אלומיניום לבניין ברחוב הנביא מוחמד 17ב' (קומה שנייה משמאל). השאלה: מי מתוך 15 הנוכחים בפגישה חוסל?
48 שעות חלפו מאז האירוע, ויושבי בתי הקפה מאבדים סבלנות. למרות ששיגרנו את לוויין הריגול בנצי-19, אנחנו עדיין בחוסר ודאות. למה לוקח כל-כך הרבה זמן לבדוק אם הפצצה הוטלה ממצב נבדל? איך סטארט-אפ ניישן לא מצליחה לפרסם את שמות המחוסלים לפני החדשות של שמונה?
הרסו לי את כל הכיף של החיסול.
מה עדיף: 1:0 או 5:4?
יומיים לפני ההפצצה בדוחא הפצצנו גם בקישינב ובדברצן. רביעייה לרשת של מולדובה, רביעייה לרשת של איטליה. נכון שקיבלנו מהאיטלקים שניים במתנה משערים עצמיים, אבל מתי נבחרת ישראל בכדורגל הבקיעה שמונה שערים בשבוע? אגב, יריבתנו הבאה נורבגיה הבקיעה מול מולדובה 11 שערים, אז כדאי שדניאל פרץ יבדוק שהממ"ד שלו תקין.
זה הזמן לשלוף קלישאות לזמנים קשים: שער שנבחרת ישראל סופגת הוא בלתי מחויב המציאות, ושער שאנחנו מבקיעים הוא מלאכת מחשבת. אבל יש משחקים ושערים לפנתיאון.
דוגמאות: השער שהבקיע אלי אוחנה מול אוסטרליה, הנגיחה של נחום סטלמך לרשת של לב יאשין בהפסד 2:1 לרוסיה באצטדיון ר"ג (1956), השפיץ של הנעל של רובן עטר בפארק דה פרינס. וגם השער שספג דניאל פרץ מול איטליה בדקה ה-91 ייכנס כנראה לרשימה.
על שתי עובדות אין ויכוח: ב-55 השנים האחרונות לא העפלנו ליורו ולמונדיאל, ואנחנו ממשיכים לחטוף שוב ושוב ושוב גולים בזמן פציעות.
נבחרתנו, כמו שהיה נוהג לומר נחמיה בן אברהם, שיחקה מול איטליה משחק יוצא דופן, הובילה פעמיים, לא ירדה לבונקר לשמור על היתרון, הבקיעה רביעייה לרשת של דונארומה – וזה עדיף בעיניי מעוד 1:0 מכובד.
היה לנו בעבר הפסד מכובד לאיטליה ולא 1:0. ב-1961 נבחרת ישראל של גיולה מאנדי הפסידה לאיטליה הרבה הרבה הרבה יותר גדולה מזו ששיחקנו נגדה השבוע. איטליה של המתאזרחים עומאר סיבורי הארגנטינאי, אלטפיני הברזילאי, וטראפטוני (לא ההוא מהחוף). הובלנו במחצית 0:2 משערים של נחום סטלמך ורובי יאנג, היינו בהלם, ואחרי ההפסקה הסתגרנו בהגנה וספגנו רביעייה.
השבוע נבחרת ישראל שיחקה כדורגל שמח ופתוח. היה כיף (ומעצבן) לראות, נהניתי למרות ההפסד. בהזדמנות זו אחשוף סוד אישי: אני מת על קבוצות בלי הגנה. יש הרבה גולים.
הכי חשוב: מול איטליה הייתה תחושה שהשחקנים מאמינים בצדקת הדרך.
פרשן מדומה
רן בן שמעון הוא מאמן מצוין, ולא איכפת לי שבזמנו החופשי הוא מערבב עיתונאים. סוג של אברם גרנט קטן. כשרב"ש החליט שדניאל פרץ יהיה השוער שלנו, הוא ידע שפרץ מחמם את הספסל בבונדסליגה.
נחמד להתאמן עם מנואל נוייר, אבל אין תחליף לדקות משחק. כולם חכמים עכשיו, אבל כשפרץ חתם בבאיירן מינכן כשוער שני או שלישי, לא זכור לי שמישהו הציע לו לסרב. להצעה מבאיירן לא מסרבים, כי יש הצעות גרועות שאי אפשר לסרב להן. מועדון ענק, כסף גדול. נועה קירל אישרה, מי יגיד לא?
שוער כדורגל זה תפקיד מחורבן. אתה יכול להוציא כדורים מהחיבורים במשך 89 דקות, אבל גול אחד בזמן פציעות – ואמא שלך לא תוכל לצאת מהבית השבוע. אגב, אני מעריך שהנורבגים יפציצו את השער של דניאל פרץ והוא יהיה גדול. הערכה שלי.
כל הכבוד לנבחרת ששיחקה יפה ופתוח, אבל לפעמים, בחוכמת בדיעבד, מותר לחזור לבונקר לכמה דקות ולהעיף כדורים לוואדי (מורשת לופא קדוש). זה לא יפה לעין, אבל באצטדיון כמעט ריק מי רואה? חבל שקצת נסחפנו בסיום, במגרש ובשידור.
רוב התגובות שקבלתי למחרת היו בעניין הפרשנות של אלי גוטמן וההופעה המבאסת של דניאל פרץ. פרשן פטריוט זה בסדר, במיוחד בזמן מלחמה, אבל גוטמן איבד קשר עם ספינת החלל.
ההתלהבות מובנת, אבל פרשן לא יכול להשתלט על השידור, לתאר מהלכים, ולהגדיר כל מסירה שהגיעה לכתובת כגאונית. פה ושם הצליח גם נדב יעקבי להשחיל משפט.
בעקרון פרשן יכול לדבר רבע מזמן השידור – בעיקר על מהלכים שהצופים רואים באותו רגע – להוסיף תובנות מקצועיות, להבהיר לצופים משהו שהם לא רואים בעצמם. השימוש בשפה מקצועית מדי מגחך את השידור, והתלהבות מוגזמת מכל פס מגחכת את הפרשן. שידור טלוויזיה זה לא קליניקה למאמנים, והצופים לא מטומטמים.
ב"חדשות שישי" בערוץ כאן 11 שודרה כתבה של אורי לוי על חזרתו של יורם ארבל לשידורי כדורגל אחרי שהחלים ממחלה בגרון. ארבל משאיר את השידור לשדרים האנגלים, פותח את המיקרופון אחת לעשר דקות, מוסיף את התובנות שלו ולא מתערב יותר מדי, ואף צופה לא מרגיש שחסר משהו בשידור. ברור שארבל עושה את זה מכורח, אבל כך פחות או יותר צריך להישמע שידור.
לא מערבבים דיווחים עם דעות ופרשנויות.
טיפול בכוכבים
מה יכול שחקן לעשות כשהוא משחק מול כוכבים כמו דונארומה, דונצ'יץ', אנטטקומפו ודניס שרודר? לא נעים לפרק אותו קבל עם ויציע, מצד שני לא נכון לתת לו כבוד יתר ולבקש ממנו חתימה בסוף המשחק. אז מה עושים?
הנכד שלי, אוריקי, הרביץ לילד בגן. למה הרבצת לו, שאל האב המודאג. הילד ההוא מטריד ומכה אותי הרבה זמן, ענה הבן, החלטתי לשים לזה סוף והחזרתי לו אחת ולתמיד. למה לא פנית לגננת? לי אין שום בעיה, השיב הקטן, שיילך הוא להתלונן לגננת.
במשחק יש שמרביצים ויש כאלה שמתלוננים לשופטים. הכוכבים מתבכיינים ובדרך כלל מצליחים לקבל מהשופטים שריקות על עבירות שלא היו ולא נבראו. אז מה עושים?
זוכרים את סטיב צ'ובין? אחרי שפרש וחזר לארה"ב, עבד צ'ובין כשומר בארים או משהו כזה. כשצ'ובין שיחק בקולג', הקבוצה שלו פגשה לפעמים שחקן שהיה בלתי ניתן לעצירה. כששום דבר לא עבד – המאמן שלף מהספסל את הנשק הסודי, סטיב צ'ובין.
בכדור הראשון שההוא קיבל, צ'ובין התנגש בו ב-100 קמ"ש. לא הספיק לעצור. כשהוא קם מטושטש לספירה של עשר, הוא ניגש לצ'ובין ושאל אותו: תגיד, השתגעת? שים לב, ענה צ'ובין, יש לי עוד ארבע כאלה.
צ'ובין הגזים, אבל ההגנה שלנו הייתה נחמדה מדי לדונצ'יץ'. הבחור בכיין, חוצפן (נותן למאמן הוראות ומשרטט על הלוח תרגילים בפסקי הזמן). קשה לשמור על מכונת סלים ולא צריך לפוצץ, אבל שחקן חכם מקריב פאולים בזמן, ובעיקר מעביר מסר:
תכניס לעצמך טוב-טוב לראש שאתה לא תעבור אותי היום.
התלכלך בשביל גרושים
סטיב באלמר הוא אחד מעשרת עשירי העולם. האיש שהיה מנכ"ל מייקרוסופט פרש, מכר את האופציות שקיבל, ושווה כיום 153 מיליארד דולר.
על משקל "מה שווה תאגיד אם אנחנו לא שולטים בו?", אפשר לשכפל ל"מה שווה להיות ראש עיר אם אתה לא יכול לסדר לחבר שינוי תב"ע?", או "מה שווה להיות מיליארדר אם אין לך קבוצת ספורט מקצועני?".
אז מרים אדלסון קנתה את דאלאס מאבריקס (ועשתה עוד המון דברים טובים עבור ישראל), מייקל ג'ורדן קנה את שארלוט הורנטס (ומכר בהפסד), ובאלמר קנה לעצמו צעצוע – את לוס אנג'לס קליפרס מדונלד סטרלינג.
לפני שבועיים נחשף שבאלמר שילם לכוכב של הקליפרס, קוואי לנארד, 28 מיליון דולר מחוץ לחוזה. בישראל קוראים לזה חוזה כפול, וב-NBA זו פשוט דרך להימנע מתשלום קנס על פריצת תקרת השכר.
חברת קש בבעלות באלמר העבירה לחברה בבעלות לנארד 28 מיליון דולר. באלמר טוען עכשיו שבכלל לא ידע שיש לו חברה כזאת, והתשלום היה עבור חסות שלא נבראה. 28 מיליון דולר זה אולי כסף קטן עבור באלמר, אבל…
הקנס על פריצת תקרת השכר הוא 200 מיליון דולר!!
ליבי עם החטופים ומשפחותיהם. אין אור בקצה המנהרה.
שבת שלום
אריה מליניאק
עורך: אבי מלר