לשיא בזמן
מכבי ת"א היא כרגע הקבוצה הטובה ביורוליג, לכן זהות היריבה ברבע הגמר פחות חשובה משמירת הקיים בשבועיים הקרובים.
לדעתי היה עדיף לקבל את ריאל מדריד על מונאקו, כי ריאל לא תחזיק מעמד בסדרה. אתמול נפגשו זו שעולה וזו שיורדת. מכבי ת"א שהתחילה העונה מאפס ובנתה מהבסיס, הצליחה להתחבר כשאפילו הפציעות של אלכס פויתרס וג'יילן אדמס (מי זוכר בכלל שהיו שחקנים כאלה?) רק עזרו לעודד קטש להכניס לרוטציה את ג'ון די וג'ייק כהן. מולה אימפריה בשקיעה עם מסורת מפוארת שהגיעה להסתיידות עורקים מקצועית.
רק עיוור היה ממשיך למחזר עוד עונה את סרחיו רודריגז, רודי פרננדז וקוזר, שחקנים שכבר זכו בכל תואר אפשרי אבל מג'עג'עים על אדי הדלק האחרונים. טאברס יישאר תמיד 2.20 מ', את זה אי אפשר לקחת ממנו, אבל בלי 15-20 דקות מנוחה שיקבל מפואריה הוא שופך לאגר אחרי רבע ראשון. בסוף המשחק טבארס כבר לא היה יכול לרוץ ולקפוץ.
עודד קטש, שהתחיל את העונה כברווז צולע הביא את רוב השחקנים לשיא בזמן, ואת יתר העבודה עושה לורנזו בראון, בדיוק כמו שעשה עם נבחרת ספרד באליפות אירופה. עושה את השחקנים סביבו טובים בהרבה ומחבר אותם.
בתחילת העונה רומן סורקין עוד לא הבין מי נגד מי, ג'ייק כהן לא נרשם בכלל בטופס המשחק וג'וש ניבו לא היה מסוגל לקלוע משני מטר. כיום מי שזז ומתפנה מקבל את הכדור, ותראו איך הם נראים עכשיו ליד לורנזו בראון.
ואם כבר מזכירים את העבר, כל הכבוד לטקס ההוקרה המרגש לאולסי פרי שעבר כריתת חלק מרגלו. מה שמחזיק שחקן במצבים כאלה זה החיבוק מהשחקנים, המנהלים והאוהדים,
שחלקם עוד לא נולדו כשהוא הביא גביעי אירופה.
ביתיות במובן הרע.
סיפור השבוע זו הטראומה שעברה הפועל ירושלים באתונה. היה שם הכל חוץ מכדורסל, אבל לפני שנגיע לטרור קצת כדורסל, כי ביום רביעי יש גומלין בארנה.
ירושלים משחקת הגנה אגרסיבית. זה מצוין למגרשים שקטים כשהשופטים נותנים להרביץ, אבל לא כששופטים לחוצים מחזיזים, אבנים וזיקוקים שעפים להם מעל לראש, ושורקים פאול על כל נגיעה.
גם א.א.ק. שומרת אגרסיבי, וזו בעיה כי ההתקפה של ירושלים בנויה על החזקת כדור של ספידי סמית שמזמין עליו לחץ שמתיש אותו ומשבש את ההתקפה של ירושלים. מוביל כדור נוסף יכול להוריד ממנו קצת לחץ, כי בלי הנקודות של ספידי יהיה קשה.
חזרנו לפוגרום. אין מילה אחרת לכנות את הטרור שהשליטו אוהדי א.א.ק. אתונה, אולי בשביל להסביר להפועל ירושלים על מה הם נאבקו עונה שלימה. ההבדל בין משחק מכריע באתונה לבין משחק מכריע בארנה הוא לפחות עשר נקודות. זה מה ששווה יתרון הביתיות במקרה הזה.
ליוון יש היסטוריה עתיקת יומין של אלימות במגרשי הכדורסל. משטרת אתונה סוגרת דרך קבע את יציעי הקבוצה האורחת בדרבים בין אולימפיאקוס לפנאתיניקוס, והדרבי של סלוניקי בין אריס לפאו"ק לא שונה בהרבה.
חוויתי מגרשים קשים כשחקן, מאמן ופרשן. הייתי ב-וארזה כשאוהדים איטלקים זרקו לפני משחק נגד מכבי ת"א תרנגולת שחוטה לפרקט, ומטר האבנים והזיקוקים שנורו לעבר יציע אוהדי הפועל ירושלים הוא שערורייה שמחייבת הרחקה של היוונים לכמה שנים מליגת האלופות, אבל שום דבר לא דומה לגיהנום ששרר במגרשים הפתוחים ביוון של שנות ה-60.
א.א.ק. אתונה עם שני מגה סטארים הענק טרונזוס 2.15 מ' והרכז אמריקנוס הייתה אז אלופת יוון, ומשחקי גביע אירופה התקיימו במגרש בלטות באצטדיון השיש לעיני עשרים אלף אוהדים.
שחקן אורח שהיה יוצא מחדר ההלבשה הרגיש כמו גלדיאטור בקולוסיאום של רומי העתיקה. שופטים רצו רק לגמור את הסיוט ולברוח, ומשחקים צמודים לא הוכרעו במגרש אלא בשולחן המזכירות.
רשם טופס המשחק היה מעביר סלים של האורחים לקבוצה המקומית, מדביק עבירה של 8 לבן ל-8 אדום, ושעון המשחק היה הולך קדימה ואחורה לפי הצורך.
מיכה שמבן, איש כדורסל ותיק ואמיץ, נשלח לשמש כמשקיף במשחק בו אירחה א.א.ק. אתונה את אלופת אירופה צסק"א מוסקבה. הרוסים ניצחו במשחק הראשון במוסקבה בהפרש 35 נקודות, לכן הגומלין באתונה, כשלא היו עדיין סלי שלוש! היה אמור להיות לפרוטוקול.
ביוון שום משחק הוא לא לפרוטוקול. כשמיכה שמבן חזר לארץ הוא סיפר לי שכאשר היה מפנה את מבטו לשעון הזמן הרשם היה מתקן את התוצאה. וכשניסה לבדוק את טופס המשחק שופט הזמן היה מסובב את השעון לאחור. המשחק הסתיים בערך בחצות כשהיוונים הצליחו להוביל בפעם הראשונה ב-36 הפרש.
אגב, כיאה לאצטדיון אולימפי, השופטים שברו שיא בבריחה לחדרי ההלבשה.
אולטראס דה לה שמאטה.
הכדורעף הוא המשחק הקבוצתי הכי נקי. קבוצה פה, קבוצה שם, רשת מפרידה באמצע, אפס מגע פיזי.
יריבות תמיד הייתה בכדורעף, אלימות מעולם לא. לא במגרש, לא ביציעים. יש כנראה אנשים שלא זקוקים לסיבה בשביל להתפרע, באים למגרש לריב ולעשות בלגן. פושטים חולצות, חובשים כובעי גרב. חוליגנים.
במשחק מספר 1 בסדרת הגמר נגד הפועל מטה אשר, פראי אדם מתל אביב לא מצאו עם מי לריב, אז הם שפכו דלי מים על ספסל האורחים.
אין ואקום. שטח הפקר תמיד ייכבש. סביב מגרשי כדורגל וכדורסל נמצאים שוטרים, אז החוליגנים עברו לכדורעף.
המתפרע ששפך חרדל על ספסל מטה אשר פגע רק במכבי ת"א, אבל למרות שהוא צולם ותועד, אפילו לא עוכב לחקירה.
מי שלא שלח חמישה שוטרים אתמול, יאלץ לשלוח עשרות שוטרים מחר.
לפרצוף
אין לי מושג מה תיסכל את המגן האורוגוואי של ריאל מדריד פדריקו ואלורדה יותר – ההפסד הביתי 3:2 ל-ויאריאל או ההתגרויות של קשר ויאריאל אלכס באאנה על אשתו שעברה סיבוכים בהיריון.
לאחר המשחק ואלורדה חיכה לבאאנה במגרש החנייה ופוצץ לו את הפרצוף. הוגשה תלונה במשטרה, ואלורדה סיים כנראה את העונה, ואת ההמשך ניראה אולי בבית המשפט.
פגיעות בין שחקנים במגרש לא מגיעות בדרך כלל לבית המשפט, אבל זה קרה ב-3 בדצמבר 1971 כשבית"ר ירושלים (כדורסל) אירחה את הפועל ת"א במגרש הפתוח בעמק המצלבה.
רמי גוט מהפועל קלט כדור חוזר, מסר ורץ קדימה. ג'ק אייזנר מבית"ר, אולי בשביל לעכב אותו, הכניס לו מרפק לפנים.
במשך עשרים דקות השחקנים והקהל צפו בהלם בגוט ששכב מחוסר הכרה ושותת דם. ב"שערי צדק" הובחנו שלושה שברים בלסת וזעזוע מוח, שחקני ומנהלי בית"ר שבאו להתנצל לא הורשו להיכנס, ואחרי חודשים של ניתוחים בלסת וקבלת מזון בצינורות רמי גוט חזר לאיתנו ופרש מכדורסל בגיל 28.
הפגיעה של ואלורדה הייתה במגרש חנייה מצולם. לפגיעה של אייזנר בגוט לא היה תיעוד כי בשנות ה-70 המשחקים צולמו במצלמת פילם אחת, שגם לו הייתה מופעלת הייתה מתמקדת בסביבת הכדור.
הפועל ת"א הגישה תלונה במשטרה. המדינה תבעה את אייזנר שהורשע ושילם 1,500 לירות לגוט ו-5,000 למדינה. צחוק הגורל, אייזנר היה זה שהחליף את גוט כסנטר נבחרת ישראל וקלע ב-76 משחקים 605 נקודות. רמי גוט הגיש גם תביעה אזרחית אבל אייזנר לא היה מסוגל לשלם פיצוי בגובה 90,000 לירות שפסק לו בית המשפט, עזב את הארץ וחזר לארצות הברית.
את רמי גוט פגשתי לאחרונה כשהגיע עם עמירם שפירא בן ה-95! מנהלה המיתולוגי של נבחרת ישראל והפועל ת"א, להלווייתו של גרשי דקל.
לא זכורה לי עוד פגיעה במהלך משחק שהגיעה לבית המשפט.
מגלגלים עיניים
אחד עולה לאוטובוס משלם חמישה שקלים, מקבל עודף עשרה ומתיישב בסוף האוטובוס. כעבור כמה דקות הנהג מבין שטעה ושואל את הנוסע כמה הוא שילם. חמש, עונה הנוסע. וכמה עודף קבלת? עשר. תגיד, מתרגז הנהג, אתה עושה צחוק? אני לא מכאן, מסביר הנוסע, מאיפה לי לדעת מה המחירים אצלכם?
שלושה עיתונאים מעלים לשידור את הבעלים של עירוני קריית שמונה איזי שרצקי. הם יודעים שהאיש העביר זה מכבר את אימפריית "איתוראן" לניהול ילדיו ואת עירוני קריית שמונה למנכ"ל יוסי אדרי, כי הוא פשוט "איבד את זה".
"לפני עיוור לא תיתן מכשול" נכתב בספר ויקרא י"ט, י"ד, וההלכה מרחיבה וכוללת איסור לתת עצה מטעה לאדם בעניין שאינו מבין בו.
איזי לא מודע לנזקים שהוא גורם למפעל חייו כשהוא פותח את הפה, לכן רז זהבי, נדב צנציפר ורון קופמן לא יכולים לגלגל עיניים ולטעון שהם "רק פתחו לו את המיקרופון".
הם שמו מכשול לפני עיוור ועוד ירדו על לירן שטראובר ואביעד פוהורילס, הצדיקים בסדום שניסו להציל את כבודו של ערוץ הספורט והעזו להעביר ביקורת על המראיינים.
ויש כמובן הצד של דראפיץ'. במדינה בה ש.ג. יכול להיות שר לביטחון לאומי, גם מי שלא אימן אפילו חוג בבית ספר יכול להסתלבט על מאמן בליגת על, שנשאר בלית ברירה לעבוד אצל בוס קריזיונר בשביל לשלם את המשכנתא.
אבל הנפגע העיקרי הוא לא דראפיץ' אלא הנכד אריאל שרצקי. מאמנים טוענים שהוא מספיק טוב בשביל לשחק לפחות בחלק מהמשחקים, אבל עכשיו ייחסו כל דקת משחק שיקבל ללחצים של סבא איזי.
געגועיי למודי בראון.
הפיבוט
בתחילת השבוע הלך לעולמו ענק, עמיקם ריקלין. הסמל של מכבי רמת גן בשנות ה-70, אחד הפיבוטים הטובים בכל הזמנים.
ארבעים שנים לפני שהפיבוט הפך לסנטר, עמיקם ריקלין היה המלך מתחת לסלים. פחות קפץ יותר דחף, הרביץ והתבכיין, מיילל וקולע בשרשרת.
אף מאמן לא ניסה להפוך את ריקלין לסטרץ'-פייב. הקליעה מבחוץ הייתה עבודה של חיימון שטרקמן, "חרגול" ו"חוקי". הייתה היררכיה בברדק.
בשנות ה-60 היו מתאמנים רק שלוש פעמים בשבוע, לכן ספורטאי רציני היה מתחרה ביותר מענף אחד. למיטב זכרוני עמיקם ריקלין היה היחיד שהוכתר כמלך הסלים בכדורסל ומלך השערים בכדוריד.
מלך רמת גן. יהי זכרו ברוך.
תודה ל-123 תורמים שעזרו לאסוף עד עכשיו 23,125 ש"ח, ושבת שלום לכולם.
אריה מליניאק