עולם כמנהגו נוהג
ממש לפני שנסעתי לפטרה (ביקור מומלץ ביותר) הסתיימה עונת 2023 בסדרת דרבים. דרבים יש 3-4 בשנה אבל דרבי אליפות יש פעם ב… מה שמחזיר אותי לאליפות האחרונה שהפועל זכתה בעונת 1968/9.
איך אני זוכר? שיחקתי בדרבי ההוא. הייתי בן 19 אבל אנשים לא יצאו מגדרם, כי האליפות הייתה הולכת בזמנים ההם שנה לפה ושנה לפה. הבעיה האליפות הלכה חמישים פעמים למכבי ואפס להפועל.
חלפו האביבים, חצי מאה עברה ותלתלים הפכו שיבה בינתיים, ולך תסביר ב-2023 איך ניצחנו את מכבי בדרבי שהתקיים על משטח עץ בבלומפילד.
את המשטח השאירו בישראל ה"הארלם גלובטרוטרס" לאחר הופעה באצטדיון רמת גן, כסיוע לארצות מתפתחות, ואם לשפוט על פי מראה הכדורסל שלנו היום הסיוע לא הצליח. הליגה שלנו דומה יותר ל"הארלם גלובטרוטרס" מאשר לליגה ישראלית.
אף אחד לא רוצה לחזור לנהוג במכוניות עם גיר רגיל או לחכות שמונה שנים לטלפון חוגה עם שותף, אבל למשחקי כדורסל במגרשים הפתוחים אני מתגעגע. נכון שהמגרש היה קצת עקום, סל אחד קצת יותר גבוה, כל כדור במשקל שונה וקרש הסל היה עשוי באמת מקרש עץ רקוב. עכשיו אולי תבינו למה שימי ריגר אומר "השאיר אותו לקרש-סל".
הייתה יריבות, אבל אחרי המשחק חברים. לדרבי היו חוקים משלו: היו משבצים שופט של הפועל ושופט של מכבי. זה היה קריטי כי שתי הקבוצות היו מסיימות לפעמים עונה ללא הפסד, פלייאוף לא היה ותואר האליפות היה מוכרע על יחס סלים במשחקים ביניהן.
אבל עם כל הכבוד לשופטים, האנשים החשובים במגרש היו אנשי המזכירות. רשם טופס טוב היה שווה לפחות חמש נקודות. מספיק שהיה רושם "בטעות" סל של האורחת לקבוצה הביתית, או מדביק עבירות לכוכב של היריבה ותם הטקס.
שעון המשחק היה הולך. גם לאחור ו/או עד שהקבוצה הביתית הייתה מובילה. את לוח התוצאות הפעיל ילד, שלימדו אותו לשקר עוד לפני שלמד ללכת. שיעור לחיים.
מאחר שהמאמנים לא היו יכולים לסמוך על לוח התוצאות, היו פונים בכל דקה בערך לשולחן המזכירות ומבקשים זמן-תוצאה.
אחד המשחקים הקשים היה באולם שטראוס בירושלים. ישראל ברלינסקי, יואל שטיינברג, ורעש אימים במין כלוב עם פרקט. אבל הכי חששנו מרשם הטופס, חרדי בשם אשר, שהיה מניח את זקנו הארוך על שולחן המזכירות, מסתיר את טופס המשחק מנציג הקבוצה האורחת ועובד ללא הפרעה.
באחת ההרצאות בכפר המכביה הסברתי למנהלים שחשוב שיהיו לפניהם מספרים אמינים בבואם לקבל החלטות. כדי להמחיש את חשיבות לוח התוצאות סיפרתי על אושר (בשורוק) הקוסם. כשחזרתי הביתה קבלתי שיחה לא מזוהה. מי זה? שאלתי. ערב טוב, מדבר אושר, אני הייתי גונב נקודות מתחת לזקן?
מכבי והפועל ת"א היו בעצם נבחרות מכבי והפועל ישראל. אברהם הופמן הכוכב של מכבי ירושלים וחיימון שטרקמן ממכבי רמת גן, נשאבו למכבי ת"א. דני ברזילי מאשדות יעקב, גרשון דקל מגליל ים, עמי שלף מגבעת ברנר, משה הכהן מבית אלפא, דוד קמינסקי מהפועל ירושלים, עברו להפועל ת"א.
לכל שחקן הייתה "בלטה" ממנה היה קולע בעיניים עצומות. במו עיניי ראיתי את אברהם הופמן, אחד הצלפים הגדולים, מחכה אחרי אימון ש"פטקה" האפסנאי יכבה את התאורה במגרש מכבי ת"א הישן, מבקש מעשרות האוהדים שקט שישמעו רשת זזה, והיה משלשל בחושך סלים חלקים.
מאז ששמעון מזרחי, אריה ברנוביץ' ולהקתם הדיחו את היו"ר הקודם נח קליגר, הפועל ת"א זכתה רק בשני גביעי מדינה. מספרים שאחרי שהפועל זכתה בגביע אחד האוהדים שר "התקווה" ורואה שהאוהד שלידו לא שר. עד שסוף-סוף לקחנו גביע, הוא מעיר לו, למה אתה לא שר?
האמת שמאז שלקחנו גביע בפעם האחרונה הספקתי לשכוח את המילים.
משילות
חוסר משילות באופנה. פרוטקשן בצפון, השתוללות נהגים בדואים בדרום, מלחמת ארגוני הפשיעה במרכז, תלמידים מכים מורים. הרשימה ארוכה.
הפתרון האוטומטי הוא עוד תקציב ועוד שוטרים. אני לא נגד, אבל למה להמציא את הגלגל מחדש אם הוא כבר היה בשימוש. צפיתי במסיבת עיתונאים של מפקד משטרת ניו יורק בתקופתו של רודי ג'וליאני, שהסביר שמיגור הפשיעה בניו יורק התחיל בשינוי גישה.
במקום להנחית על התושבים פקודות, המשטרה ערכה סקר ושאלה את תושבי ניו יורק מה לדעתם צריכים להיות סדרי העדיפות של המשטרה. התשובות היו מפתיעות: רוב הנשאלים לא היו מוטרדים מרוצחים וסוחרי סמים אלא מעבירות קטנות של איכות חיים.
ג'וליאני אימץ את תיאוריית החלונות השבורים – חלון שבור שלא מתוקן בקומת מרתף מזמין לשם הומלסים, שמבריחים את הדיירים שמשכירים את דירותיהם למהגרים, ואז מגיעים סוחרי הסמים והרוצחים שמרגישים בבית בסביבת הכאוס.
ואיך זה קשור לספורט בישראל? המאבק בבריונות במגרשים צריך להתחיל בדברים הקטנים. שמעתם על חוק ההתערטלות? אסור לאדם להסתובב במרחב הציבורי ללא חולצה. נשמע מיותר כי ב"הבימה" לא תראה צופה עירום, אבל במגרשי ספורט, לפעמים בקור מקפיא, עומדים ביציע מאות צעירים בגוף עירום. זה נועד לייצר אווירת אנרכיה שמבריחה אנשים כמוכם, כי לא תביאו ילד לחברת אדם עירום.
שטח משוחרר לא יוחזר והפרצה קוראת לגנב. לפני כמה שבועות כמעט פוצצו משחק גביע אירופה של מכבי ת"א בכדורעף! חלקם לא הסתפקו בגוף עירום. שר הספורט ישב על הפרקט וכמה שורות מעליו עשרות חוליגנים בכובעי גרב וצעיפים להסתיר את פניהם. ממתי חוליגנים הפכו למסתערבים? כובע גרב? החוצה.
סליחה שאני ממחזר, אבל המלצה מטופשת של ועדת ניצב דוד צור להוציא את המשטרה מהטריבונות, נתנה לחוליגנים אישור שנוכחות המשטרה זו פרובוקציה, והשבוע נשבר שיא השיאים.
ההתאחדות לכדורגל עצרה את מכירת הכרטיסים למשחק נגד אנדורה נוכח איומי פרחחי בית"ר ירושלים לפוצץ את המשחק, במחאה נגד פסק הדין של ועדת המשמעת להפחית לבית"ר שלוש נקודות ליגה בעונה הבאה.
איום בפיצוץ משחק חמור בעיניי מפיצוץ משחק כי איום בפיצוץ זה טרור. מטרת הטרור היא להטיל אימה ופחד ולשבש את שגרת החיים. בטרור במיטבו החיים משובשים מבלי שנורה אפילו כדור אחד.
זוכרים את מבצע מגן וחץ? למחרת סיכול שלושת מנהיגי הג'יהאד חצי מדינה ירדה למקלטים. לא נורתה אפילו רקיטה אחת וקו הרכבת לשדרות-אופקים הושבת, כבישי העוטף נחסמו, מופעים וחתונות בוטלו, בתי ספר ועסקים נסגרו. טרור במיטבו. אם היה לג'יהאד שכל הם לא היו מגיבים שבוע.
אנשים שמאיימים לפוצץ משחק הם טרוריסטים! הפאניקה שאחזה בהתאחדות ובמשטרה הייתה מבישה. לעצור מכירת כרטיסים למשחק בינלאומי בגלל איומים של כמה פרחחים זה מזעזע.
אני הייתי מכנס מיד את בית הדין של ההתאחדות ומפעיל את העונשים על תנאי שהוטלו על בית"ר. במקום לשלוח עוד הודעה מטומטמת על חצייה של קו אדום, הייתי שולח את המשטרה לשלוף כמה טרוריסטים מהמיטות באישון לילה למעצר מונע עד אחרי המשחק.
ומאחר שאיש לא נעצר, על פי תיאוריית החלונות השבורים אוהדי בית"ר הבינו שהם שולטים באירוע והגיעו בחוצפתם לביתו של אב בית הדין של ההתאחדות עו"ד אמנון סטרשנוב, וניקבו את ארבעת צמיגי מכוניתו.
מה נקסט? עירייה תשבית בית ספר כשהורה יאיים לעשות בלגן אם לא יעלו לבת שלו את הציונים? האם קניון יסגור את שעריו כי לקוחות יאיימו לעשות שמות בחנויות אם החנייה לא תהיה בחינם?
ועל מי ההתאחדות מאיימת בעצירת מכירת הכרטיסים, על אלה שממילא נכנסים לאצטדיון בקפיצה מעל לחומה?
הרבה יותר ממשחק. סיפורו של הכדורסל הקיבוצי.
לפני שבועיים השתתפתי בפאנל בכנס עסקים קטנים בקיסריה. סתם כנס. זה היה אחד המעשים המטומטמים שעשיתי ולא רק בגלל ש-ויתרתי על בוקר משפחה לטובת אירוע שלא קידם אותי עסקית, מקצועית או כלכלית. סתם נתתי מילה למישהו שאני בקושי מכיר ונפלתי קורבן למילה שלי.
כשיצאתי מהכנס תפסתי את הראש. באותו זמן בדיוק התקיים לא רחוק משם בקיבוץ עין השופט, מפגש ותיקי הכדורסל בתנועה הקיבוצית. איך ויתרתי על הזדמנות בלתי חוזרת לפגוש חברים שלא ראיתי שנים?
שחקתי אינספור משחקים בקיבוצים, כי חצי מקבוצות הליגה היו קבוצות אזוריות של ההתיישבות העובדת. בית אלפא התאחדו עם ניר דוד, משמר העמק ורמת השופט הפכו למגידו, גבת/יגור, גבעת ברנר/נען. בסוף המציאות מדברת, ישוב קטן לא יכול לממן קבוצה מקצוענית.
ב-1981/2 כשהייתי במילואים בגלבוע, העירו אותי משנתי יואב גלסמן מדוברת וחזקי חריט ממזרע. קום, ממחר אתה מאמן אותנו. פיטרנו את אילן זייגר, הפועל עפולה/יזרעאל בסכנת ירידה אתה מגויס.
שנתיים אימנתי קבוצה מעורבת של עפולה וקיבוצי העמק, ולקראת סוף העונה יצאנו למשחק חוץ מכריע בגן שמואל. האוהדים נתנו תחושה של משחק בית והניפו כרזה: "אריה מליניאק, איתך לאורך כל הדרך". במחצית גן שמואל הובילו בכמה נקודות, אנחנו יוצאים מחדר ההלבשה והופ, האוהדים הפכו את הכרזה לצידה השני: י ו ם ה ד י ן!
כשגן שמואל היו בבעיה, הוזעקתי גם לשם. אביו של המאמן בוב גונן נפטר. אני חניך השומר הצער קן צפון לא אתגייס? הייתה להם קבוצה גדולה, גל קנז, לנדסמן, והבעיה היחידה הייתה הסירחון שעלה מהרפת שצמודה למגרש. גן שמואל עלתה ללאומית.
הכדורסל בשנות ה-60 וה-70 ניראה כמו פרק ב"אסקימו לימון". היינו מגיעים לקיבוץ שעה לפני המשחק ואין נפש חיה בסביבה. איפה כולם? החברים הניחו שמיכות על המושבים לתפוס מקום, והיו מגיעים בחמישה לשמונה מארוחת ליל שבת בחדר האוכל.
ב-1985 מיכה שוורץ הביא אותי לגליל עליון. גרתי בקיבוץ חולתה, הבאתי איתי את נדב הנפלד, שמוליק זיסמן וניר מטלון, הייתה קבוצה נפלאה וחגיגה גדולה באולם הישן בכפר גלעדי.
למדתי קולנוע בתל חי, הוצאתי רישיון טיס בשדה התעופה מחניים, הייתי חלק מהקהילה מלא-מלא. בגיוסים הייתי קם בארבע בבוקר לובש חליפת גוף עוזר "לפרק בריכות", תוקע מושט קטן וקדימה לאימון בוקר. איפה יש חוויות כאלה.
אני לא סולח לעצמי ש-ויתרתי על המפגש החד-פעמי עם ותיקי הכדורסל בהתיישבות העובדת בשביל כלום ושום דבר. את החסר אשלים מספרו של שלמה גלזר "הרבה יותר ממשחק. סיפורו של הכדורסל הקיבוצי", שהיה העילה לכנס ה-ותיקים. אל תחפשו בסטמצקי.
שלמה גלזר 050-767-7925
התחזית: נפרק אותם
עלי מוהר למד ב"תיכון חדש" בתל אביב שנתון מעליי. הוא הצטיין בכתיבה אני בכדורסל, הוא אוהד הפועל ת"א אני שיחקתי בהפועל.
היכולת של עלי מוהר להפוך לוזריות לנוסחת ניצחון הייתה גאונית. גם כשהפועל לקחה אליפות הוא הקפיד להישאר אנדרדוג. סוג של ניק הורנבי למתחילים. הקבוצה לוקחת אליפויות והאוהדים מסכנים.
הגישה ההפוכה הזו השאירה את המכביסטים חסרי אונים. איך אפשר לדרוס קבוצה שחוגגת גם אחרי הפסדים? איך אפשר לצחוק על מי שצוחק על עצמו?
בתל אביב הקטנה כולם הכירו את כולם. יכולת לשבת על צלחת מרק נוס (חצי ירקות חצי עדשים) ב"כתר המזרח", ושולחן לידך אריק איינשטיין היה מחקה את מאמן נבחרת סנגל מתדרך בהוטנטוטית את הבחורים לפני המשחק נגד איטליה.
מי חוץ מעלי מוהר מסוגל לחבר בין קיקו רחמינוביץ', גוגו מורדכוביץ', טיש וקיש, לבורוצ'אגה, ואן ארלה, גרינצ'ה ופלה? גאונות בפשטות. יוני רכטר הלחין, וכעבור כמה ימים "ואלה שמות", שנולד באבן גבירול פינת שד' נורדאו, נטחן מסביב לשעון בכל תחנות הרדיו.
זכיתי. מדי צהריים הייתי מצטרף לפורום תרבות במסעדה הביתית של חיים בפינת בזל והשל"ה. אחרי שהייתי בוחר בין מנת עוף ופירה לבין קציצות עם גיבץ' (שבדיוק נגמר), הייתי מאזין ברוב קשב לבמאי התיאטרון מיקי גורביץ', פרופ' איתן גרין קולנוע, הסופרים יהושע קנז וחיים לפיד, לפעמים היו מצטרפים איל מגד ויוני רכטר, ועלי מוהר היה מגיע רחוץ הישר מבריכת גורדון. תרמתי לשיחה המרתקת בעיקר הקשבה. לא הפרעתי.
לפני כמה ימים הסב הסופר אמיר דורון את תשומת לבי לספר שייצא לאור לרגל שנת המאה להיווסדה של הפועל ת"א. הכותרת: "התחזית: נפרק אותם". אוסף מיטב טורי הספורט "בשער" שפרסם עלי מוהר במשך שנים במקומון "העיר".
מיהרתי כמובן לתרום לפרויקט בהדסטרט, ועד למפגש עם פולמוסאי, בר-קולמוסא ופול רנייה, אמתין בסבלנות לספר ולחולצת "נפרק אותם". אדומים מוזמנים להתגייס. גם צהובים יתקבלו בברכה.
ואסיים בחודורוב, כן אסיים בחודורוב.
שבת שקטה. חוזרים לשגרה. מי שצריך עדיין לאסוף ספר מוזמן בכיף, ובהצלחה לנבחרת עד גיל 21. אל-אל ישראל!
אריה מליניאק