מגזין 90 עוסק בשחרור שחקנים מנבחרת הכדורסל, במחיר הנפשי שמשלמים ספורטאים על שנים של לחץ, רעיונות יצירתיים שאפשר לאמץ מפוליטיקאים וקצת צחוק בסיטואציה קשה.

 

שלום לכם,

בחדר 7 במחלקה המטואונקולוגית אין תנאים לצפות בערוצי הספורט וגם לא לכתוב מגזין, אבל לפעמים צריך לעשות את המקסימום עם מה שיש. אז החלטתי לנצל חלון הזדמנויות לפני שמגיעות תופעות הלוואי לטיפול ולכתוב עוד מגזין.

אין לי מושג מתי יישלח המגזין הבא, אבל חשוב לי לכתוב כי הכתיבה פשוט מסיטה את תשומת הלב מהמחלה לחיים בחוץ ואליכם.

הכל בראש

בתחילת השבוע הודיע ריקי רוביו, הרכז של קליבלנד קאבלירס, שהוא לא יתייצב לאימוני נבחרת ספרד לקראת אליפות העולם. רוביו היה יכול להסתפק בעייפות כהסבר לפרישה, אבל הקפיד לציין שהוא חייב לטפל בבריאותו הנפשית.

חלפו יומיים וסימון בייל, המתעמלת הטובה בעולם שפרשה לפני שנתיים באמצע תחרויות אולימפיאדת טוקיו, הודיעה שהיא חוזרת לפעילות, בשלב זה לקראת אליפות ארה"ב.

בייל מתחרה ברמות הגבוהות מגיל צעיר. בגיל 16 הייתה כבר אלופת עולם, בגיל 19 אלופה אולימפית. אלה תחרויות שדורשות תעצומות נפש ולא רק יכולות פיזיולוגיות.

נעמי אוסקה ניצחה ב-2018 את סרינה ויליאמס וזכתה באליפות ארה"ב הפתוחה. היו ציפיות שהיא תשתלט על המקום הראשון בדירוג העולמי והיא באת הייתה ממוקמת שלוש שנים בצמרת העולמית, עד שהפתיעה את העולם בהודעת פרישה דווקא אחרי שניצחה בסיבוב הראשון באליפות אוסטרליה הפתוחה. אוסקה לא פרשה בגלל פציעה או עייפות, אלא סירבה להופיע אחרי המשחק למסיבת העיתונאים בטענה שזה פוגע בבריאותה הנפשית.

לרשימה אפשר להוסיף את מייקל פלפס שיאן המדליות האולימפיות בשחייה, שחשף שהוא מתמודד עם חרדה ודכאון ואת הכדורסלן קווין לאב ועוד רבים וטובים.

מיליוני בני אדם פותחים טלוויזיה ומצפים שספורטאים יהיו בשיאם בכל משחק נתון. זה לא עובד ככה, בני אדם אינם מכונות. אפילו מכונית צריכה טיפול בכל 10,000 קילומטר ואוברול אחרי 200,000.

ריקי רוביו בן 32 משחק כדורסל מקצועני מגיל 16 בבדלונה, ברצלונה ומגיל 21 ב-NBA. הוא נבחר לחמישיית הרוקיס ב-NBA, ל-MVP של אליפות העולם 2019, התייצב לכל משימה בנבחרת עד שקרס.

ספורטאים עומדים במאמצים פיזיים ונפשיים שאדם רגיל לא בנוי לעמוד בהם.  בסוף הגוף מדבר ומנהלי הליגות מוסיפים עוד ועוד משחקים כדי להגדיל את ההכנסות, כאילו שהבעיה היא רק לוחות זמנים וכסף.

כשהייתי שחקן בשנות ה-60 התאמנו שלוש פעמים בשבוע והיו מעט משחקים בינלאומיים. כיום מתאמנים פעמיים ביום, בכל שבוע טיסות, בתי מלון. אז לא הייתה טלוויזיה ואת המשחקים הגדולים שיחקו לעיני כמה אלפי צופים.

מנצ'סטר סיטי החתימה את הבלם הקרואטי יושקו גברדיול ושילמה עבורו 80 מיליון לי"ש. נסו לדמיין כמה לחץ יש על שחקן בן 21 שצריך להצדיק בכל משחק שכר של עשרות מיליונים לעיני עשרות מיליוני צופים בשידור ישיר.

בסוף החשבון מגיע, לפעמים שנים אחרי הפרישה.

משורה ישחרר רק הדוקטור

נבחרת ישראל עומדת לצאת לטורניר הקדם אולימפי בהרכב הכי חסר שאני זוכר. בכל קמפיין ישנם פצועים, כאלה שפחות פצועים, שחקנים מתחתנים, כולם מתלוננים על עייפות אחרי עונה ארוכה, לעתים היורוליג וה-NBA מסרבות לשחרר שחקנים. הפעם נדמה לי שההפקרות חוגגת.

חשוב לנוח בפגרה, לתת לגוף ולמוח להתאושש (ראו קטע נפרד), אבל נבחרת זו משימה לאומית. בנבחרות הצעירות השחקנים נאבקים להיכלל בסגל ומוכנים להתאמן מבוקר עד ערב כדי להיכלל במסגרת, כי הם יודעים שזו השקעה וחשיפה פנטסטית לעתיד. כשהם בוגרים ויש להם חוזים מובטחים הם מתעייפים.

אימנתי נבחרות נוער, עתודה, נבחרת ישראל, תמיד היו שחקנים שהתייצבו למרות שסחבו פציעות ועייפות והיו גם משתמטים. הסירוב של וושינגטון וויזארדז לשחרר את דני אבדיה זה כוח עליון, גם פריקת הכתף של נמרוד לוי, אבל בסך הכל אנחנו בתקופה נוחה יחסית.

למרות שהמאבק של היורוליג בפיב"א יצא לפגרה, ברור שקבוצות מעדיפות שהשחקנים שלהם ינוחו ולא יסכנו את עצמם, אבל בסופו של יום מי שמייצג את מדינת ישראל זו הנבחרת ולא הקבוצות. שחקן נבחרת ישראל הוא לא מתנדב אלא חייל עם חובות וזכויות.

הגיע הזמן להחתים כל שחקן בנבחרת הצעירה על התחייבות שהוא יתייצב לכל משימה של הנבחרת בעשר השנים הבאות.  

כך נבחרת מתפרקת

יד קלה בשחרור שחקנים "עייפים" גורמת למפולת, משרה אווירה של מחנה קיץ ולא משימה לאומית. אחרי שאחד או שניים מקבלים פס, מתחילה התפרקות. עוד שחקנים "מתעייפים", השרירים שלהם נמתחים, והכי גרוע – מי שנשאר בסגל יוצא בסוף פראייר.

מזל טוב לעידן זלמנסון ורפי מנקו שמתחתנים ויוצאים לירח דבש, אני רק שאלה: כשקבעתם את מועד החתונה לא ידעתם (אם בכלל בדקתם) שבתאריך הזה הנבחרת משחקת?

האם הייתם קובעים חתונה למועד משחק האליפות?  

ועוד שלושה סיפורים בונוס

1. נבחרות ישראל ניצחו נבחרות חזקות מהן בזכות רוח הקרב והלכידות. איך מגבשים נבחרת? צריך שניים לטנגו. הנבחרת יצאה לאליפות אירופה טורינו 79' עם 13 שחקנים, כולל איתמר מרזל שנסע לאיטליה למרות שהיה פצוע. ביחד בשמחות, ביחד בצרות.

2. אחרי שעומרי כספי נבחר בדרפט על ידי סקרמנטו ב-2009 הוא לא התייצב לאימוני הנבחרת לקראת אליפות אירופה בטענה שהוא לא היה כשיר במאה אחוז וחשש להיפצע. בבוקר שאלתי במדור הספורט של "ידיעות אחרונות" שאלה פשוטה: אני לא מטיל ספק ביושרו של כספי, רק שואל אם במצבו הוא היה בוחר לנוח גם היה צריך לשחק בגמר ה-NBA? בערב אביו התנפל עליי בצרחות ביד אליהו. אגב, מאז עומרי התייצב לכל משחקי הנבחרת

3. כשאימנתי את הנבחרת בטורניר הקדם אולימפי בפאריס 1984, הלכתי ביום המנוחה לרופא שיניים ופיני גרשון העביר את אימון קליעות. כשחזרתי למלון הוא סיפר לי שאחד השחקנים הבכירים (השם שמור במערכת) מתח שריר ומנוטרל. לא הבנתי איך שחקן נפצע באימון קליעות אבל זה מה שהיה.

אחרי שהפסדנו לשבדיה ו"הבטחנו" שלא נעפיל למשחקים האולימפיים בלוס אנג'לס, השחקן התאושש והכאבים חלפו. התברר שהיו לו כרטיסי טיסה לטיול קיץ בסין.

עם כל הכבוד לשחקני נבחרת ישראל, דירק נוביצקי וטוני פרקר התייצבו לכל משחק של נבחרות גרמניה וצרפת.

קצת גמישות.

את הרעיונות הכי טובים לא צריך להמציא, אלא לשאול מתחומים אחרים. קחו למשל את הצעת החוק של ח"כ חנוך מיליביצקי (אל דאגה, לא אתדרדר לפוליטיקה) לבטל את לשכת עורכי הדין.

הקואליציה מנסה בכל דרך לשנות את הרכב הועדה לבחירת שופטים. ניסו לבחור שני נציגי קואליציה ל-ועדה ולא הצליחו. האמינו שאפי נווה ייבחר לראשות לשכת עורכי הדין אבל הוא הובס. מה עושים? מבטלים את לשכת עורכי הדין.

איזה רעיון גאוני. יש לך שחקן פצוע? אתה דוחה את המשחק. הפסדת במשחק? בטל את התוצאה. ממשיך להפסיד ונקלע לסכנת ירידה? הקפא את הירידות. ואם קלו כל הקיצים בטל את ההתאחדות.

נשמע הזוי? היו דברים מעולם. נכון שאף אחד לא ביטל את ההתאחדות, אבל בעונת 2005 ארקדי גאידמק רכש את בית"ר ירושלים, שפך טונות של כסף, קנה כל שחקן שהמאמן דרש וזכה בשתי אליפויות. מה שהכי הדאיג את בעלי הקבוצות, שהחוזים המטורפים שגאידמק חתם הקפיצו את שכר השחקנים בכל הליגה. פצ'מוי, ארקדי?

התכנסו חכמי הכדורגל ודנו באמצעי מניעה מחשש שבית"ר ירושלים תהפוך למה שמכבי ת"א בכדורסל. טיכסו עצה והמציאו פתרון יצירתי: נכון שבית"ר ירושלים שולטת במגרש אבל בהתאחדות ובמנהלת עדיין שולטים העסקנים ובעלי הקבוצות. מפסידים במשחק? משנים את כללי המשחק.

איזה רעיון גאוני: בתום העונה הרגילה לאחר שני סיבובי משחקים, יחתכו את מספר הנקודות של כל הקבוצות בחצי וכך יחתך בחצי גם היתרון של בית"ר ירושלים לפני תחילת הסיבוב השלישי.

מפה לשם לגאידמק נגמרו הז'יטונים, בית"ר התפוררה, והשיטה יושמה רק בעונת 2009/10. ומי נדפקה? מכבי חיפה שחזרה לשלוט והובילה את הטבלה בתום הסיבוב השני בהפרש שש נקודות, שנחתכו לשלוש בלבד בשיטת הקיזוז. ומי זכתה מן ההפקר? הפועל ת"א שזכתה באליפות בזכות הפרש שערים.

שיטות פסולות ותקנות שנועדו לשרת מישהו, חוזרות תמיד כבומרנג ופוגעות במי שהמציא אותן. קבוצות שחששו לרדת מליגת על ללאומית ניסו לנצל את השתתפותן בדירקטוריון מנהלת הליגה כדי להטיל מגבלות שימנעו עלייה מקבוצות שהיו צריכות לעלות. למשל, אולם ביתי שיכיל 2,500 מקומות ישיבה.

אם היו פוסלים קבוצות שאין להם אולם בתכולה כזאת, שליש מקבוצות ליגת על היו יורדות ללאומית.

על המוות

בספרו הנפלא של ניק הורנבי "קדחת המגרש", הוא מקדיש פרק לנושא המוות. הורנבי, אוהד ארסנל, מספר שבאחד ממשחקי החוץ בלונדון הוא ראה בתחנת הרכבת איש שוכב על הריצפה לבוש בחולצה של קריסטל פאלאס.

כעבור שעתיים חזר הורנבי לתחנת הרכבת וראה שהאיש עדיין שוכב באותו מקום ללא תזוזה. הוא היה מת.

זהו הסיוט של כל אוהד כדורגל, קובע ניק הורנבי, למות באמצע העונה. האיש הזה לעולם לא יידע אם הקבוצה שלו הצליחה להישאר בליגה.

תודה על החיזוקים והעידוד

שבת שלום ובריאות טובה לכולם.

אריה מליניאק