מגזין מליניאק 94
אני אוהד של נבחרת ישראל בכל הענפים. זה טבוע ב-DNA שלי עוד לפני שאימנתי ושיחקתי בנבחרות. זרע הפורענות נזרע ב-1956, כשאבא שלי לקח אותי לראשונה בחיי למשחק כדורגל.
ישראל נגד רוסיה באצטדיון רמת גן היה אירוע לאומי. לבקשתו של דוד בן גוריון השחקנים שינו את שם המשפחה לעברית. אמציה לבקוביץ' הפך ללב, יענקלה חודורוב לחוד, את היתר תמצאו ב-ויקיפדיה.
באצטדיון לנין חטפנו חמישייה, לכן הפסד 2:1 ברמת גן נחשב ל"תוצאה טובה". את שער הנגיחה של נחום סטלמך לרשת של לב יאשין לא ראיתי כי הסתירו לי, הייתי בן 7, אבל את רעידת האדמה הרגשתי. לא הבנתי בדיוק מי הלבנים ומי האדומים אבל מה זה משנה, השתתפתי בחוויה מכוננת.
וכך הפכתי לאוהד של נבחרת ישראל.
אוהד פועל מהלב. השבוע קבלתי שניים במחיר אחד: רומניה בחוץ ובלרוס בבית. כמה רעש תקשורתי מסביב, כמה כלום במגרש.
נכון שתנאי הצפייה בתא הכבוד של בילינסון לא הוסיפו לחוויה, אבל כשהחום עלה אחר הצהריים והרופא שלח למיון, ההמשך ברור: חזרה לחדר שלי במחלקה ההמטולוגית.
בבית חולים יש טלוויזיה בכל חדר, אבל בימי שישי אין אפשרות להזמין חיבור לטלוויזיה בחדר, כך מצאתי את עצמי במוצאי שבת 22:00 יושב לבד עטוף בשמיכה של בילינסון בחדר משפחות צופה במשחק ישראל-רומניה.
גם בבית הצפייה במשחקי הנבחרת כרוכה בקצת סבל, אבל לפחות יש סביבך כמה חברים להוציא עליהם את העצבים, כוס קפה, למי אציע שאלון חזן יעבור לשחק עם שלושה בלמים, לאחיות במשמרת? אז דברתי לעצמי.
גם כשהנבחרת נראית לא רע אני מודאג באופן בסיסי ועמוק. כל איבוד כדור באמצע המגרש סוף העולם, וחוק מרפי מזכיר לי שאם הכל בסדר משהו צריך להיות לא בסדר.
וזה קרה כשכדור נהדף מהחזה של עומרי גלזר לרגליים של שחקן רומני. קורה ששוער טועה, זה קרה גם לגורדון בנקס ובופון, אבל אי אפשר לסכם אירוע כל כך דרמטי עם נאשם אחד. עשרים שניות הספיקו לבית דין השדה לאתר את השותפים לפשע ולהפיל את האשמה גם על הבלם שנתן לחלוץ לבעוט, וגם על המגן שלא הספיק להרחיק את הריבאונד. (השמות שמורים במערכת).
לבי לעומרי גלזר, בדרך כלל שוער יציב. אחרי הדיפה כזאת קשה לישון בלילה. למזלו של גלזר אוסקר גלוך הוריד אותו מחבל התלייה, ועם קצת מזל היה מוחק כליל את המחדל אם כדור שלו היה פוגע בקורה ונכנס.
ההיסטוריה תשפוט וימים יגידו
הגיע הזמן להתחייב
אם ישראל תנצח את רומניה בבית וגם את קוסובו תגיע ליורו גם אם תפסיד לשווייץ. אין לי מושג אם מה שכתבתי הוא נכון, אבל כדי למלא תוכניות טלוויזיה ואתרי אינטרנט לא מסתפקים בעובדות, אלא ממלאים עמודים בספקולציות עם כוכביות.
אנחנו תמיד על יד וכמעט כי אנחנו משחקים להשיג "תוצאה טובה". אין דבר כזה בכדורגל "תוצאה טובה". בכדורגל יש ניצחון, תיקו או הפסד. אין משהו אחר.
מה זה לעזאזל תוצאה טובה? כל המדיה חגגה את ההפסד לרוסיה 2:1, זו תוצאה טובה? תתחייבו לניצחון ושחקו על זה. כמה היינו רחוקים מניצחון בבוקרשט?
הכל בראש. נפוליון היל בספרו "חשוב והתעשר" מציע אסטרטגיית שריפת גשרים. אם פלשת לאי כדי לכבוש אותו, שרוף את הגשרים והאוניות מאחוריך. אין דרך חזרה. רק ניצחון.
אם אלון חזן היה מכריז שהולכים לנצח בבוקרשט, האם היו תולים אותו בגלל שהכדור של אוסקר גלוך פגע בקורה? מישהו האשים את אופיר חיים בשחצנות כשהודיע שינצח את ברזיל במונדיאליטו?
להכריז שתביס את צרפת זה לצאת אידיוט. אבל נגד מי אנחנו משחקים, בלרוס בבית?
סטרט-אפ ניישן?
הקיץ האחרון שינה מציאות בכדורגל הישראלי. פתאום גילינו נבחרת ישראל נועזת, לוחמת, טכנית, לא עושה חשבון לנבחרות הטובות העולם, חוזרת ממצבים אבודים, שולטת במגרש. היינו כחולמים.
איך מעבירים את כל הטוב הזה לנבחרת הבוגרת? האשמים המיידים הם המאמנים שלא נותנים לצעירים לשחק ובעלי הקבוצות שקושרים להם את הידיים, אבל המציאות הקדימה בטקט אחד.
מיץ' גולדהר התחיל לקבל הצעות על אוסקר גלוך, אבל גילה להפתעתו שהמנהלים שלו לא דאגו להחתים את אוסקר על חוזה. דור תורג'מן סיפור דומה, כוכב מונדיאליטו, לא רואה מגרש במכבי ת"א, אבל חוזה במכבי ת"א אין.
תקבל מאות אלפי יורו, תשחק בהרכב (לפני זהבי?), יהיה לך סעיף יציאה, אתה משלנו, גדלת במחלקתנו, רק תחתום. אז דור נשאר ונגד רומניה פתח בהרכב לפני דין דוד.
אבל שיא הזלזול בצעירים קורה במכבי חיפה. כל כך מרוכזת במאמצים לאזרח את סונדגרן, אחרי שכבר סידרה לעלי מוחמד מעמד תושבות, שרק במזל המאמן חסר הניסיון מסאי דגו שלף מאי-שם את ענאן חליילה להרכב הראשון במשחק נגד יאנג בויס בגביע האלופות. פיינורד ויאנג בויס מתעניינות, אבל גילו שלחליילה יש סעיף יציאה שמתאים לשחקן נוער – מיליון יורו. גדלת במחלקתנו, נדאג לך, בוא נפתח את החוזה.
הצעירים הללו הם העתיד של נבחרת ישראל בכדורגל. זכינו. אוסקר גלוך, דור תורג'מן, חנאן חליילה, סתיו למקין, רוי רביבו, דניאל פרץ. בהמשך יגיעו גם פיינגולד, קנציפולסקי והיתר.
העתיד זה לא סבוריט. אם יש מתאזרח ברמה של מיגל ויטור שפותר את בעיית הבלמים, תנו לו אזרחות. אל תאזרחו שחקן כי למכבי חיפה או להפועל באר שבע חסר מגן.
ועד מתי נמשיך לקרטע מול בלרוס?
טיפ לבניון-חזן
ה-ויתור על ערן זהבי היה כרוך בסיכון גדול, ואני מקווה שהאגו לא גבר על שיקולים מקצועיים, אבל מאמנים ששינו נבחרות לקחו סיכונים. רלף קליין הביא איתו מנבחרת הנוער לבוגרת את דור הזהב שהוא בנה מיקי ברקוביץ', מוטי ארואסטי, שוקי שוורץ בני 19, ושלמה שרף היה מחובר לחבורה של ברקו, עטר, רביבו חרזי.
אני לא מציע להחליף כל מה שזז, יש יסודות לא רעים, אבל לא לפחד משינויים. יכול להיות ששיתוף של בלם מוכשר כמו סתיו למקין כורך בסיכון ותכן שיהיה לזה מחיר, אבל זו השקעה לעשור.
לפעמים כדי להצליח בטווח הארוך, צריך לוותר בטווח הקצר.
האם אנחנו מגדלים פרה קדושה?
נבחרת ישראל היא כיום הנבחרת של מנור סלומון. תקשיבו לאולפנים, לשידורים, לאתרים. מזמן לא היה לנו כוכב בקבוצה רצינית כמו טוטנהאם, לפעמים מבשל, לפעמים מבקיע.
אני לא בטוח שכולכם תאהבו מה שתקראו, אבל הציפיות שמנור יישא על גבו את הנבחרת הן לדעתי מוגזמות. בלי עומר אצילי, דיע סבע, ערן זהבי, מצפים ממנור סלומון שיכריע משחק כמעט לבדו וזה הופך למסובך ממשחק למשחק.
ההגנה היריבה מקדישה כנראה חצי אימון לסגירה של סלומון, ומציבה מולו מערך של שניים ושלושה מגינים. לזכותו מנור עושה הרבה הגנה, תמיד נותן הכל, אבל ככל שהמשחק מתפתח והעסק תקוע התסכול גדל.
בואו ניגש לעניין, שחקן מושלם שולט בשתי רגליים ומסוגל לשחק בכמה תפקידים. לכל אדם יש רגל חזקה יותר, ואפשר לראות את זה כבר אצל תינוק שרק לומד ללכת. שליטה בשתי רגליים היא מיומנות בסיסית שנדרשת מכל ילד שמתחיל לשחק.
המהפכה הגדולה שהביא איתו טל ברודי כשעלה לארץ: "תפעילו את היד החלשה כי אתם בעצם חצאי שחקנים". נתנו לכם שתי ידיים, למה אתם משתמשים רק באחת? וזה שינה את הכדורסל שלנו.
מנור סלומון, בן 23, שחקן פרמיירליג, מתאמן ברמות הגבוהות ביותר, מחויב לנבחרת, תורם להגנה, נותן בכל משחק 100 אחוז, לא איכפת לו לישון בחדר זוגי, אבל הוא שחקן חד ממדי!
הוא משחק רק על קו שמאל, על אותם 20 מטרים רבועים, מושך אליו שניים ולפעמים שלושה מגינים שסוגרים לו את החיתוך למרכז, ועוד שמונה שחקנים מצטופפים לרחבה. למסור פנימה קשה, לבעוט קשה, למסור אפשר רק החוצה, וכך אנחנו תוקפים גלים גלים ושום דבר לא קורה.
גם במגבלות של נבחרת ישראל ישנם כנראה פתרונות. להעביר מדי פעם את מנור סלומון לאגף ימין או למרכז, לא מבין בזה, אני רק יודע שלא הגיוני להמשיך עם אותו ראש בקיר ולצפות שיקרה נס.
בסוף קרה נס, בצד שבקושי ראה כדור, ולא מהשחקן שציפו ממנו, גדי קניקובסקי וברגל שמאל החלשה שלו אבל עם כל הלב.
אגב, המשחק היה יכול להיות גמור בדקות הראשונות, רק שמנור סולומון הגיע לבד מול שוער ובעט משישה מטר ליציע, ברגל שמאל כמובן.
הסיפור הזה יושב לי בראש דווקא מתקופת ההצלחות של מנור בפולהאם. חמישה מחזורים רצופים הוא הבקיע פחות או יותר עם אותו חיתוך מקו שמאל לאמצע ולרשת. אין להם סקאוטינג בפרמיירליג?
מנור סלומון צריך להפוך בהדרגה יותר ורסטילי. לשפר את השליטה ברגל שמאל, לזוז לשטחים נוספים. לא יודע.
אריאן רובן עשה קריירה נהדרת כ-One trick pony .
המכה את המכה, פטור.
קצת כדורסל למרות שחלף שבוע. קנדה זכתה במדליית ארד בגביע העולם והרבה קרדיט לג'ורדי פרננדס, מאמן ספרדי שמונה בהמלצת דיויד בלאט, עוזר מאמן סקרמנטו קינגס.
במהלך הטורניר לא ראיתי אותו כועס על שחקן או שופט, לא חשש לשים את הכוכבים על הספסל ועדיין קיבל מהם ריספקט והקשבה בפסקי הזמן.
לקנדה יש סופרסטאר שיי גילג'ס אלכסנדר, שהוא לא רחוק מהמספרים של לוקה דונצ'יץ' רק עם פחות רעש ויחסי ציבור, פרנצ'ייז פלייר באוקלהומה תאנדר. בנבחרת קנדה הקיפו אותו שישה שחקני NBA טובים, ובעיקר קשוחים.
נבחרת שבנויה על קליעה יכולה לתפוס יום משוגע ולהפתיע במשחק אחד. אליפות לוקחים בהגנה ומשחק קבוצתי ולקנדה הייתה הגנת ברזל.
רבע גמר נגד סלובניה, הטיפול בלוקה דונצ'יץ' מחייב אסטרטגיה מיוחדת. דילון ברוקס, ביריון עם קבלות שלא חושש להתגרות בגדולים מכולם כולל לברון ג'יימס (ולצאת אדיוט) הוא מרביצן מתוחכם וטראש טוקר, האיש המושלם להוציא את דונצ'יץ מאיפוס, אבל לעצור את לוקה זה פרויקט קבוצתי מתואם, לעתים קצת אלים על קצה העבירות הבלתי ספורטיביות.
ברוקס עבר בכוח בחסימות, דחף ידיים, חטף, תמיד היו לידו לנדזן דורט או קלי אוליניק לחיפוי או להצטרף לשמירה כפולה. גם איתם לא הייתם רוצים להיפגש בסמטה אפילה.
כל שופט בר דעת מבין שהמצור על דונצ'יץ' הוא המפתח למשחק, ושופט ברצונו יגן עליו (כמו שהקהל רוצה) וברצונו יפקיר אותו לגלדיאטורים.
לוקה ציפה כמובן לישועה אבל נתקל לרוע מזלו בשופטים ש"נתנו לשחק", או שסתם נמאס להם מהקיטורים (גם אם מוצדקים) שלו. דונצ'יץ' קיבל טכנית, ועוד אחת, הורחק, וקנדה הרוויחה ביושר את העלייה לחצי הגמר כפייבוריטית מול סרביה.
ההצלחה היא לפעמים מלכודת פתאים. אם משהו עובד, למה לשנות? שאל את עצמו ג'ורדי פרננדס שעלה על סטרט-אפ. את ברוקס הדוברמן שחיסל אתמול את לוקה דונצ'יץ' נשסה בבוגדן בוגדנוביץ', והכל טוב.
דילון ברוקס מתנפל על בוגדנוביץ', פאול. מצטרף לדאבל טים על גילג'ס אלכסנדר, דוחף יד ועוד פאול. לוגנץ דורט, שגם הוא היה שותף בצוות החיסול של דונצ'יץ', נשלח להחליף את ברוקס. מרפק, פאול.
מה קורה כאן שולחים השחקנים הקנדים מבטים למאמן ג'ורדי פרננדס, שמושך בכתפיו כאומר: מה אתם מצפים שאגיד לשופטים, שיתנו לנו להרביץ כמו השופטים ש"נתנו לשחק"?
סרביה ניצחה בצדק, אבל יש גם שיעורים ללמוד: אלה שנוהגים להרביץ ממש לא אוהבים כשמרביצים להם. וגם: הקשקושים על שיפוט אחיד הם חלום באספמיה.
אין אנשים אחידים ואין שופטים אחידים. שופט לא יכול לשרוק על כל נגיעה, ומצד שני המחשבה כאילו תפקיד השופטים להתאים את עצמם לרמת האגרסיביות של השחקנים היא שטות. מה השחקן הזה חושב לעצמו, שמותר לו להרביץ לבוגדנוביץ' כי אתמול השופטים הירשו לו להרביץ לדונצ'יץ'?
מאמנים, עשו סקאוטינג גם על השופטים והתאימו את השחקנים שלכם אליהם.
המגזין יוצא לפגרת חגים של כחודש, גם כי יש מעט ספורט ובעיקר כי אני חוזר לעוד טיפול ואינשאללה שיימצא עד אז תורם/ת מח עצם.
שנה טובה ובריאה לכם. תחגגו עם המשפחות. שום דבר לא מובן מאליו.
חיבוק מאריה מליניאק