אפתח בתודה לים מדר, שפשוט סיכן את הקריירה שלו באליפות אירופה המפרכת ובאמת נתן הכל. למזלנו ולמזלו הוא עבר את הטורניר בשלום ואני לא רוצה אפילו לחשוב על אפשרות אחרת.
הסיפור של ים מדר הסתיים בהפי-אנד עם כוכבית, כי עדיף היה שגם תמיר בלאט ייכלל בסגל, אבל אני מסכים לגמרי עם ההחלטה של אריאל בית הלחמי לוותר עליו. אין מקום להכליל בנבחרת ישראל שחקנים שלא מגיעים לכל פעילות, אבל היה חסר לנו רכז.
פליימייקר זו עמדת מפתח בקבוצה, וים מדר הוא גארד מצוין אבל לא פליימייקר. למה הוא מבזבז אנרגיה בהובלת כדור מיותרת? בר טימור הוא בעמדה 2 שיכול לשחק גם בעמדה 1. קרינגטון בורח מהכדור והרכז המחליף האולטימטיבי היה יכול להיות רועי הובר שנופה. הפועל ת"א טעו כש-ויתרו על הובר ונבחרת ישראל כנ"ל, אבל זו הבחירה של אריאל בית הלחמי ואם מאמן לא מחזיק משחקן זה בסדר.
בלי קשר למצב הרגל של מדר, הוא שיחק יותר מדי דקות. מדר ואבדיה היו מסוגלים לתת יותר בפחות דקות אילו היו מקבלים יותר מנוחה. אבדיה הוא סופר כישרון, בדרגה אחת מתחת לסופרסטארים, והוא היה חייב לקבל יותר סיוע מהצוות.
אין לנו כרגע עוד דני אבדיה, הלוואי שבן שרף יצטרף בהמשך ואינשאללה גם דני וולף, אבל מי שאיזן ותרם בכל פרמטר ונתן 150 אחוז בכל משחק היה תומר גינת. מעל ומעבר. רומן סורקין סבל מהצפיפות מתחת לסל כי לא היו היו סביבו זרים שפותחים את המשחק, הוא סבל במיוחד מהעדרו את תמיר בלאט שמשאיר אותו לבד מול הטבעת 4-5 פעמים במשחק.
אני מקווה בשביל הפועל ירושלים שיובל זיסמן וקדין קרינגטון ינוחו ויעשו ריסטרט אחרי אליפות אירופה לקראת העונה הבאה. אילו הם היו קרובים ליכולת הרגילה שלהם היינו מנצחים גם את הפולנים (הפסדנו ב-2 נקודות), מסיימים במקום הראשון ומשחקים בהצלבה נגד גיאורגיה שהעיפה את צרפת אבל היא עדיין לא ברמה של יוון.
באליפות אירופה אין יריבות קלות, אנחנו לא יותר טובים מגיאורגיה ולא מפינלנד. אף אחד לא ייקח מאיתנו את הניצחון על צרפת שהיה מרגש ונפלא, אבל קצת הוציא אותנו מפרופורציה. הצרפתים טעו בבחירת מאמן והעמידו נבחרת בינונית מאוד יחסית לנבחרות הפאר שלהם ב-15 השנים האחרונות, זה לא מוריד כהוא זה מההישג שלנו.
ניצחנו את איסלנד ובלגיה שהתגלו בהמשך כנבחרות לא פראייריות, הניצחון על צרפת היה בונוס וזה מביא אותנו למפגש מול לוקה דונצ'יץ' ויאניס אנטטקומפו.
מול שחקנים כאלה אפשר לנסות לנטרל אותם ולעזוב את היתר, או להיפך. דני אבדיה כישרון פנטסטי אבל כדורסל העונה הרגילה ב-NBA הרבה פחות אגרסיבי מאליפות אירופה. כל היריבות התלבשו על אבדיה, הקריבו שחקנים ושמרו עליו בשמירות כפולות, ואין לנו שחקנים שקולעים מחוץ לקשת שיפתחו את ההגנה. תמיד אלה שלא משחקים הם החשובים אבל על הנייר איתן בורג ורפי מנקו הם קלעי שלשות.
לשחק נגד כוכבי NBA כמו דונצ'יץ' ואנטטקומפו זה נושא כאוב שקשור לבעיית השיפוט בטורניר. השופטים לא היו שופטי יורוליג אלא שופטי פיב"א שהם בדרגה לפחות מתחת. בכל משחק של סרביה, סלובניה ויוון, יוקיץ', דונצ'יץ' ואנטטקומפו היו מקבלים יחס סלחני מהשופטים.
בבית המוקדם התייחסו לכוכבי ה-NBA בכבוד יתר, ואחרי שרוב הנבחרות התלוננו על יראת הכבוד שהם קיבלו ניראה כאילו לשופטים נמאס לצאת פראיירים והם התחילו להחמיר מדי. הגיע המצב לידי כך שלפני משחקים היו מציבים לשופטים מדד – שופט שישרוק פחות מ-15 עבירות לאחד הכוכבים הוא "גבר" ואם ישרוק יותר מ-20 עבירות הוא פחדן.
כשהשופטים הפסיקו לקנות את ההתחזויות של יוקיץ', סרביה הפסידה לפינלנד. מצד אחד, אנשים טסו ונסעו לריגה שעות בשביל לראות הצגות של כוכבים. מצד שני, אליפות אירופה זה לא קרקס של התחזויות.
לאריאל בית הלחמי מגיעות מחמאות על ההופעה. מדובר בטורניר קשה והכנה ארוכה והוא (ומוטי דניאל) החזיקו את הנבחרת במסגרת עד לרגע האחרון. כשהגענו ליריבות עדיפות ניצחנו את צרפת והפסדנו לסלובניה ויוון.
אריאל ניסה לצאת מהקופסה עם שמירות אזוריות ומתחלפות, פתח עם איתי שגב על יאניס וגיא פלטין על סלוקאס, אלה דברים שבשוליים. כשהיריבים לוקחים 26 ריבאונד התקפה (לפעמים 2 בהתקפה בפוזשן אחד) אי אפשר לנצח בשום משחק וזה מאכזב כי ריבאונד לוקחים בשיניים.
הסיכום: מקום טוב באמצע. קונה הופעה כזאת בכל אליפות אירופה.