עשר הערות לסיכום השבוע:
1. רק במבצע סבתא מתחילים הכי חזק ומגבירים. עונת כדורסל היא ריצה למרחקים ארוכים ושיא העונה עוד לפנינו. נגד וילרבאן ופנאתיניקוס מספיק לשחק בחצי כוח, לסמן וי ולהמשיך הלאה.
2. ההשוואה בין מכבי 2022 למכבי 2014 מתבקשת, אבל המאזן בסוף העונה פחות חשוב מהכושר שהקבוצות מגיעות לרבע הגמר. ריאל מדריד ומילאנו, יריבות אפשריות, בצלילה חופשית.
3. כדורסל הוא משחק לגבוהים, אבל במשחקים מנצחים הנמוכים. למכבי יש גבוהים שמסוגלים לרוץ, אבי אבן פשוט שיחרר אותם.
4. למה יאניס ספרופולוס עצר אותם?
5. לסקוטי וילבקין היו כבר משחקים שהוא מסר 7 אסיסטים, רק לאחרונה הוא מתחיל ליהנות מהמסירה.
6. כל מה שילד צריך זה מבוגר אחד שיאמין בו. תשאלו את יפתח זיו.
7. יכול להיות שניקולה וויצ'יץ' בכל זאת בחר בשחקנים הנכונים?
8. סקוטי וילבקין ביקש שמכבי תחליף את הגופיות הצהובות בלבנות. מה נקסט, יחליפו את הכחולות באדומות?
9. אבי אבן מוכיח שבשביל להצליח באימון לא צריך להיות מאמן. יותם הלפרין כנ"ל. מעניין אם הפועל ירושלים ומכבי ת"א יחתימו אותם לעונה נוספת.
10. לוילרבאן היה שחקן 2.20 מ' שזרק שלשות. מוכשר? פוחד ממגע! כולם בורחים לזרוק שלשות,
אנטה ז'יז'יץ' עובד קשה מתחת לסל, איפה שצריך!
חרזי לא נשבר בחקירה הנגדית
שוב ושוב ניסו נדב צנציפר יונתן כהן וגיא לוי לחלץ ב"אולפן לילה" הודאה מאלון חרזי, שיוסי בניון ניהל לו ולגדי ברומר את המשחק נגד רומניה בהוראות שהנחית עליהם ממרומי היציע.
חרזי, ישר כמו סרגל ומקצועי נטו, אישר את מה שראו בשידור, שבניון תיקשר מדי פעם עם הספסל בטלפון, אבל הסביר שהוא לא נתן הוראות רק שידר תמונת מצב שמאמן לא רואה מכר הדשא. את ההחלטות קיבלו ברומר וחרזי בעצמם.
אין לי מושג מה אמר בניון. לי ההסבר של חרזי נשמע אמין ומקצועי מול מאמץ להוכיח קונספירציה שנבנתה במהלך שידור המשחק, שכלל ניסיון מביש להשוות את בניון לאלי טביב. מי שלא נותן לעובדות לקלקל לו את הסיפור, שלא יראיין.
לעצם העניין, אדם מקצועי רואה ממרומי היציע תמונת משחק תמונה שונה וחשובה מזו שרואה המאמן על כר הדשא. כך למשל, לברק יצחקי יש בבלומפילד תא ממנו הוא משדר לספסל של מכבי ת"א. ניראה לכם שהוא נותן לקרסטאיץ' הוראות?
במשך שנים הייתי שולח עוזרים שלי ליציע משם רואים את המשחק הרבה יותר טוב. כפרשן ביד אליהו ויתרתי על מושב בשורה 1 קרוב לפרקט, ועליתי לשורה 16 כיסא 4 כי משם רואים את המשחק.
חשוב לראות את התמונה הגדולה מהיציע, את ההחלטות מקבל המאמן על הספסל ואת הקונספירציה נשאיר לתקשורת.
"האגרוף" – סדרת חובה (עם כוכבית).
הסדרה הדוקומנטרית "האגרוף" ב"יס דוקו", סוקרת את הדרבים התל אביביים לדורותיהם דרך משחק מספר 5 המכריע בסדרת הגמר של עונת 1991/92, בהשראת "הריקוד האחרון" שעסקה בעונת האליפות השישית והאחרונה של מייקל ג'ורדן ושיקאגו בולס.
הסדרה מחזירה את הצופה לתור הזהב של הכדורסל הישראלי בשנות ה-80, שהתחיל בזכייה של מכבי ת"א בגביעי אירופה 1977 ו-1981, מדליית כסף לנבחרת באליפות אירופה בטורינו 1979, וקרבות בין כמה קבוצות בליגה שקולה בואך סדרת הגמר ב-1992 והסתיים באליפות של גליל עליון ב-1993.
התת-מודע אינו מבחין בין דמיון למציאות ותמיד חווה הווה. הסבר: כשאנחנו צופים בסרט עצוב אנחנו בוכים למרות שזה רק סרט, וכשמדמיינים אירוע משמח בעתיד אנחנו מתרגשים למרות שזה עדיין לא קרה.
כאחד משרידי דרבי האליפות האחרונה של הפועל ת"א, "האגרוף" החזיר אותי למשטח העץ בבלומפילד 1968/69, כשיו"ר מכבי ת"א נח קליגר חצה את כר הדשא מחדרי ההלבשה לעבר שולחן המזכירות, והציג למשקיף המשחק טלקס מפיב"א שפסל את בארי ליבוביץ' בשל עברו המקצועני ב-ABA.
מאות אוהדי הפועל היו ממלאים את יציעי אוסישקין הפתוח בכל אימון כדי לצפות בקסמים של בארי ליבוביץ', ולי היה הכבוד להיות השומר הקבוע שלו באימונים כי אף אחד לא רצה לשחק נגדו.
במגרשים הפתוחים של שנות ה-60 יחסי הכוחות בין הפועל למכבי ת"א היו שקולים, הקבוצה הביתית הייתה בדרך כלל מנצחת בדרבי והאליפות הוכרעה לפעמים בהפרשי סלים. "האגרוף" מצולמת וערוכה היטב, מחזירה את זקני יד אליהו לעולם שנעלם,
אבל לא מצליחה להסביר את התפרקות הפועל והשליטה המוחלטת של מכבי ת"א מ-1968/69.
זה לעולם לא הקש ששובר את גב הגמל
בטקס הענקת גביע המדינה 84' לקפטן הפועל ת"א, שאל אחד האוהדים את חברו למה הוא לא שר "התקווה". כל-כך הרבה שנים עברו מאז הזכייה האחרונה, הסביר החבר, ששכחתי את המילים.
אפשר לשחות נגד הזרם, עד גבול מסוים. בסוף הזרם מנצח. הסגל שהפועל הצליח לאסוף ב-92' היה חד פעמי. שחקנים כמו פרוויס שורט ודיויד תרדקיל נוחתים בקבוצה כמו הפועל ת"א פעם ביובל, ופליימייקר ברמה של עמוס פרישמן צומח במחלקת הנוער לעתים רחוקות.
הסקירה ההיסטורית של עדי רובינשטיין מסבירה מצוין את ההבדלים בהשקפות העולם בין הפועל למכבי מהקמתן בשנות ה-20 של המאה הקודמת.
בגמר 1992 התייצב למשחק הגמר אחד עם כדור יחיד בקנה, מול אחד שיש לו 22 אליפויות במחסנית. ברור על מי הלחץ.
משא ומתן? מתן ומתן.
בשנות ה-80 מכבי מכרו 10,000 מנויים עונתיים כשלהפועל היה אולם של 1500. חברות גדולות עמדו בתור לתת חסות למכבי כי היא היחידה ששודרה בטלוויזיה, והערוץ הראשון הגדיל את הסכומים למרות שלא הייתה לו עדיין תחרות עם הערוצים המסחריים 2 ו-10 וערוץ הספורט.
למכבי ת"א הגיע כמובן תשלום עבור זכויות השידור, השאלה: כמה? מאנשים שהשתתפו במשא ומתן בין מכבי לרשות השידור שמעתי בזמן אמת שזה ניראה יותר כמו מתן ומתן. מוטי קירשנבאום זצ"ל העריך שהסכום שמכבי דרשה היה שווה לסך האגרה ששילמו כל תושבי חיפה והקריות.
זו הייתה עסקה טובה כי מכבי סיפקה לערוץ הראשון ערב שידורים מרתק וחסכה להם גם את המו"מ על זכויות השידור עבור משחקים באירופה, אבל הפרה רצתה להניק לא פחות משהעגל רצה לינוק, בזמן שאחרים קיבלו אפס והכספים אפשרו למכבי לקנות כמעט כל שחקן שאיים על השליטה שלהם, וחוזר חלילה.
במקרים הנדירים בהם נדונה אפשרות של שידור משחקי הפועל ת"א, לא רק שאברהם פלדה לא קיבל אגורה עבור זכויות שידור אלא שהוא נדרש לדבריו לשלם עבור ההפקה.
תארו לעצמכם שהיו משדרים בכל יום חמישי שעתיים אריק איינשטיין. מישהו היה שומע על שלמה ארצי?
אוסישקין, המלכוד.
אוסישקין היה אולם ביתי במובן הרע של המילה. חדרי הלבשה צרים ומטונפים, קהל ישב לשחקנים על הראש, פרקט שהפך בקיץ למשטח החלקה, קושי לנשום. הפועל איימו פעם לתבוע אותי כשכתבתי שאת הקפה מכינים במזנון באוסישקין מהמים של הנקניקיות.
אוסישקין היה אמנם סיוט למכבי, מה שיותר חשוב שאת רוב הדרבים המכריעים שיחקו באולם הביתי של מכבי ביד אליהו, כי מנהלי הפועל ת"א עמדו בפני דילמה בלתי אפשרית: לוותר על הביתיות ולעשות קופה באולם של מכבי כדי שיהיה כסף לשלם לשחקנים, או לסכן את עתיד המועדון תמורת סיכוי לקחת אליפות אחת באוסישקין שספק אם תשנה משהו ביחסי הכוחות.
זה מסביר במשהו את תחושת חוסר האונים שהצטברה בהפועל והתפרקה במשחק 5 בגמר 1992.
הפספוס.
סדרה שמתמקדת באגרוף לא יכולה, גם אחרי ראיונות עם שטיינהאור בטבעון ולבאן מרסר באטלנטה, שלא לחלץ מהם מה אמר תומר ללבאן שגרם למרסר – אחד הנחמדים ששיחקו בישראל – לאבד שליטה שתי דקות בלבד לאחר פתיחת המשחק. שני השחקנים מתעקשים שלא הייתה אמירה גזענית, מה שלא מפריע לשמעון מזרחי (שהיה רחוק מהאירוע) לקבוע שמרסר נפגע מאמירה גזענית.
זרעי הפורענות נזרעו בשרשרת אירועים בלתי צפויים שקרו בכל פעם שהפועל התקרבה לזכייה באליפות. "האגרוף" מזכיר יפה את ההתגוששות שיזם מוטי ארואסטי ב-1985, שהקריב את עצמו כדי להרחיק מהמשחק את כוכב הפועל מייק לארגי.
אפשר להוסיף גם את חטיפת הכדור של אמנון אבידן מידיו של בארי ליבוביץ', שמנעה ממנו לצאת למתפרצת שהייתה יכולה להכריע את האליפות, ואת המעבר של מרסר מהפועל למכבי יום לאחר סיום העונה.
ישנם מספיק סיפורים לסדרה נוספת, אבל שום דבר לא יכול להסביר את השיתוק בו לקו דוד דגן וראובן וירובניק, שחששו להרחיק את מרסר. הפחד של בכירי השופטים באירופה שלח להפועל מסר ברור: אפילו אם בניגוד לכל הסיכויים תצליחו להעמיד קבוצה מצוינת ותנצחו בשני דרבים שיביאו אתכם למרחק ניצחון אחד מאליפות, גם אם יכו אתכם, הגנה מאיתנו לא תקבלו.
אנחנו לא ניכנס לדברי ימי הכדורסל כמי שעצרו את הקבוצה של המדינה.
"האגרוף" סדרת חובה ב"יס דוקו" למי שמתגעגע לכדורסל הטוב ולדמויות של פעם, שכל כך חסרות היום.
רוצים לצרף חברים כמנויים למגזין? שלחו שם מלא וסלולארי.
שבת שלום.