גם ברגעים קשים אפשר למצוא תמיד משהו נחמד. לפני ראש השנה נפגשתי להרמת כוסית עם החברים מכיתה ח'2 בבית ספר "המתמיד" ברמת גן, סיימתי לקרוא את "06:29" של עמוס הראל, נסעתי עם רמזי גבאי למשחק של הפועל ר"ג בבלומפילד (הפסדנו להפועל ת"א 4:0 אבל הספקתי לנטוש במחצית ב-0:0) וחגגתי ארוחת חג עם הילדים והנכדים.
לפני המון שנים עברתי ניתוח אצל ד"ר איתן יניב לפתיחת המחיצות באף. כעבור 20 שנים גם הבן שלי איתי נזקק לאותו ניתוח, כמובן אצל ד"ר איתן יניב ושנינו נשמנו לרווחה.
לפני יום כיפור עברתי ניתוח להסרת הגידול מהצוואר, וכשהתעוררתי כעבור כמה שעות בחדר ההתאוששות זכרתי את המילים שאמר לי המנתח לפני שעצמתי עיניים: אתה בידיים טובות, אבא שלי ניתח אותך לפני המון שנים.
תודה לד"ר דן יניב שניקה מהצוואר כל מה שהיה צריך לנקות, ולא נגע בשום עצב בסביבת הניתוח שהיה יכול להשאיר אותי משותק בחלק מהפנים.
עולם קטן, אנשים גדולים
החזרה לחיים עוברת כמובן גם דרך הספורט. הליגה בכדורסל נפתחת מחר, מכבי ת"א שוב נתנה פור ליורוליג ואתמול מול מילאנו נראתה כמו תחילת ההתעוררות, אבל זה גם מה שחשבתי אחרי הניצחון של מכבי בדרבי שאחריו באו הפסדים לוילרבאן ובשיקטאש.
המעבר של ים מדר הוא משמעותי בעיקר למכבי, כי בהפועל הוא יובש רוב העונה, ותמיר בלאט עדיין נוכח נפקד. משחק חוץ ב-ולנסיה הוא מהקשים ביורוליג וההפסד של הפועל אתמול לא הפתיע, הבעיה שהקבוצה ממשיכה לשחק את אותו כדורסל של איטודיס ומיציץ'. את תומאש סטורנסקי החתימו כדי שאפשר יהיה להושיב קצת את מיציץ' על הספסל, כי אנתוני בלייקני יהיה מסוגל לייצר שלשות מכלום בכל מזג אוויר.
מי שמנצח משחקים להפועל הם אלייז'ה בריאנט ודן אוטורו, ומדי פעם חובה לשחק תרגיל בשבילם, ולא לחיות על אירועים מקריים כמו השלשות מהפינות של קאבוקלו מול ריאל מדריד. זה נשק מעניין מול טבארס 2.20 מ', אבל ברוב המשחקים הוא בעיה.
ולמרות שכבר התרגלנו, מכבי והפועל ת"א (ובעצם כל הקבוצות והנבחרות) הן הומלסיות.
בדיחת השנה
שמעון מזרחי התקשר לעופר ינאי ומתן אדלסון והודיע להם שהוא ידאג להפועל ת"א והפועל ירושלים בכנס ראשי היורוליג שהתקיים באגם קומו באיטליה שדן בין היתר בהתרחבות הליגה בשנה הבאה.
אגם קומו זה באמת מקום פסטוראלי, כל השאר גניבת דעת. איך יתכן שלא קם עיתונאי צדיק אחד בסדום ושאל את מזרחי: אתה תדאג להפועל? הרי ב-25 השנים האחרונות אתה היית זה שדאג ששום קבוצה ישראלית פרט למכבי ת"א לא תקבל הזדמנות להצטרף ליורוליג. מאיפה צצה פתאום הפטריוטיות?
בסופו של דבר הנהלת ביורוליג התפזרה בלי לקבל החלטות, כי הרחבת הליגה וצירוף קבוצות נוספות היה בכלל תת סעיף בסדר היום. האיום הגדול על היורוליג הוא התחרות שתיפתח בעונה הבאה מצד בית אירופי של ה-NBA, והדילמה: האם לשתף איתם פעולה או להילחם בהם?
זה מה שיקבע אם ימכרו זיכיונות יורוליג לקבוצות נוספות או לא. אם הולכים למלחמה ב-NBA זה מחייב התרחבות כדי לסגור לאמריקנים אופציות. כרגע 13 הקבוצות שייסדו את היורוליג נחלקות בדעות, כל אחת מהאינטרסים שלה. מכבי ת"א בין המתנגדות לשת"פ עם ה-NBA, ואלה שתומכים בשינוי נזכרו באיחור רב שהגיע הזמן לתקן את העיוות שנוצר בכדורסל באירופה.
עד שנת 2000 קבוצה שזכתה באליפות מדינתה נכנסה אוטומטית לגביע אירופה לאלופות, לפחות לשלב המוקדם. היורוליג ביטלה את התחרותיות בכל אירופה כי אנשי עסקים וספונסרים לא מצאו טעם להשקיע בקבוצה שדרכה חסומה לטופ.
היו שנים שמכבי ת"א לא לקחו אליפות ישראל, ועדיין המשיכו לשחק ביורוליג בזכות החסימה שהם דאגו לשים להפועל ירושלים, מכבי חיפה, ראשל"צ ועוד. ביוון אריס סלוניקי, מועדון עם מורשת קרב, החתימו לאחרונה את וסיליס ספאנוליס ורוצים להחזיר עטרה ליושנה. בצרפת ואיטליה יש משקיעים שרוצים כרטיס מובטח לשנים למועדונים בפאריס וברומא, אבל מקומן חסום בידי המייסדות מילאנו, וילרבאן, פנאתינייקוס ואולימפיאקוס.
הפועל ת"א הגיעה ליורוליג לאחר מסע ייסורים ביורוקאפ, הפועל ירושלים מנסה גם היא להגיע ליורוליג באותה דרך, ואם לא יהיה שינוי שתיהן תהיינה חייבות להגיע בכל שנה לפלייאוף כדי להבטיח עונה נוספת ביורוליג. מכבי ת"א, לעומת זאת, מקומה מובטח גם אם תסיים שוב בין האחרונות. אז למה לשנות?
אוהדי הפועל ירושלים מתלוננים שמתן אדלסון לא מפזר כסף כמו חול, אבל הוא כנראה יודע מה הוא עושה. ביד אחת מנסה להגיע ליורוליג דרך היורוקאפ, וביד השנייה ממתין ל-NBA אירופה. כשזה יקרה השם אדלסון יהיה מותג חזק וכיס עמוק יותר מג'ייסון לוין, שמעון מזרחי ואריק שטילמן.
הקבוצות הישראליות משחקות ללא קהל, בטורקיה לא מוכנים לארח אותנו. זה מה שחסר ליורוליג, עוד שתי קבוצות מישראל?
בחודש החולף היה בעיקר כדורגל, זאת אומרת קצת כדורגל והרבה דיבורים סביב הכדורגל. הטראש טוק הוא בדרך כלל נשקו של החלש, והאירים לא אימפריית כדורגל וגם לא אוהבי ישראל, אז הם ניצלו משחק כדורגל לקמפיין שעסק בהכל חוץ מכדורגל.
במפגש עם אירלנד עוד ידובר שנים, כי הוא הזכיר את המשחק המפורסם עם אוסטרליה. אז קראו למאמן שהצליח לטרלל את המדינה פרנק ארוק וזה נגמר בבעיטת העונשין המפורסמת של צ'רלי ינקוס, הפעם קראו למאמן היימיר האלגרימסון והמשחק היה גמור אחרי רבע שעה בשלישייה לרשת של דניאל פרץ.
במשך ימים התנהל ויכוח ציבורי סביב המלחמה בעזה, האם האירים יופיעו למשחק ויכבדו את התקווה, הכל חוץ מכדורגל והמשחק הפך ליום קרב לאומי, מרשם בדוק לתבוסה.
שאלו פעם את זאהי ארמלי מה התגובה שלו לאלה שצועקים לו ערבי מלוכלך, התשובה לכולם, ענה ארמלי, כדור ברשת. רן בן שמעון מערבב-על הוא לא הבעיה, לצערי הוא גם לא הפתרון.
אנחנו פשוט לא באירוע.
חוסר אונים
יש אירועים שנשארים חקוקים בזיכרון, והשער השלישי של אירלנד הוא אחד מהם. מוילן האירי קיבל כדור ליד קו מחצית המגרש ורץ לשער של דניאל פרץ, פשוט רץ, ורץ ורץ, ולא נתן למגינים אפילו הזדמנות לתפוס אותו בחולצה.
אני מקנא באנשים שזוכרים כל שער וסל, באיזה משחק ומה הייתה הדקה. אני הפוך, יוצא מהצגה ובחנייה לא מסוגל לזכור את שמה, ולמחרת שוכח גם את שמות השחקנים.
את השער השלישי של אירלנד לא אשכח לעולם כי הרגשתי שכל האוויר יצא מבלון שמנפחים לנו שנים. בדרך לשער מוילן עבר בריצה את המגן השמאלי שלנו מהליגה הספרדית, חלף על פני הבלם שאירופה מציעה לו מיליונים, עקף את שחקן העונה מהפועל באר שבע ובעט פנימה.
ב-1994 התקיים משחק ליגה חד צדדי בין בית"ר ת"א למכבי חיפה בקרית אליעזר. 10,000 חיפאים מילאו את האצטדיון, ואת כל אוהדי בית"ר ת"א אפשר להכניס לתא העיתונות. יחסי הכוחות היו ברורים.
חיפה עם איל ברקוביץ', חיים רביבו, קנדאורוב, אלון חרזי, המשחק נגמר 2:3 לבית"ר משער מדהים של יניב אברג'יל. בחור צעיר קיבל את הכדור ליד קו מחצית המגרש, דהר 40 מטרים עד לשערו של רפי כהן, והשאיר את אולג קוזנייצוב 15 מטר מאחור.
אנחנו משחקים לאט, חושבים לאט, חיים בבלוף ובכל עונה חוגגים 15 "משחקי עונה", וממשיכים באותו דיון מטופש: האם לשחק עם שניים או שלושה בלמים כשאין לנו אפילו בלם אחד נורמאלי. שחקנים יוצאים לאירופה, לא עושים שם כלום וחוזרים למזרח התיכון עם חוזה כפול. דור פרץ שנחשב בליגה לעילוי לא עלה בנבחרת בהרכב.
מאחר שלא הבנתי למה הובסנו, קיוויתי שאבין משהו ממסיבת העיתונאים. מוטי פשכצקי ניצל את המעמד כדי לשאול את המאמן האירי את שאלת מיליון הדולר: השחקנים שלך כינו את השחקנים שלנו קופים, מהי תגובתך?
תגובתי: הבנתי למה אין ולא יהיה כדורגל בישראל. אנחנו עסוקים בשטויות.
מה שטוב לאירופה, טוב לישראל?
תמיד שמורה בליבי פינה קטנה לשחיתות והמגיפה היא גלובאלית. מאז שמדינות ואנשי עסקים מהמפרץ הבינו שאפשר לקנות הכל בכסף, הם קנו מועדוני צמרת בכדורגל, המונדיאל התקיים בקטאר, בעוד כמה שנים בסעודיה.
אופ"א, ההתאחדויות ומנהלות הליגה האמינו שתקנון התשלומים יאלץ קבוצות להגביל את ההוצאות לרכישת ושכר שחקנים, אז הקבוצות חותמות חוזים כפולים, רושמים הכנסות פיקטיביות, את ההוצאות מממנות חברות התעופה של קטאר והאמירויות.
מנצ'סטר סיטי הפרה את תקנון הפרמייר ליג 114 פעמים, בכל דרך אפשרית במשך תשע עונות. מאז היא מתגלגלת בין בתי דין ובתי משפט, דוחה דיונים ובאותו זמן המשיכה להחתים שחקנים ומאמנים ולזכות באליפויות פרימייר ליג מזויפות.
אי אפשר לשלול רטרואקטיבית תוארים, עונה שעוברת לא חוזרת, ועורך הדין הכי יקר עולה פחות מהשחקן הכי זול. איך תעניש את משפחת אל-נהיאן מאבו דאבי, שתורמת מיליארדים לאוניברסיטאות באנגליה? תטיל קנס על בארות הנפט שלהם?
העונש היחיד חייב להיות הורדת ליגה מיידית, ואת זה הבינו גם בהתאחדות לכדורגל בישראל. עירוני טבריה הורשעה בחתימת חוזים פיקטיביים ושרדה בליגה למרות עונש הפחתת 8 נקודות. התברר שלפני משחק ההישרדות שלהם באשדוד הטבריינים גם הזריקו לשחקנים מי מלח להתאוששות מעל לכמות המותרת.
שכרו עורך דין טוב, ציון אמיר, שדרש מההתאחדות מסמכים ומשך את הדיונים עד אחרי פתיחת העונה, ונתראה בשמחות.
עוד סיפור קטן מהחיים: העליתי לפייסבוק תמונה מכנס של גדי אייזנקוט בכפר המכביה. קבלתי 250 תגובות מהן 230 קללות. די משעשע שגם אלה שקיללו איחלו לי בריאות, אחר כך שאמות.
שבת שקטה לכולם
אריה מליניאק
עורך: אין