מי שאין לו מה ללמוד, אין לו גם מה ללמד!
ב-2004 פרש עודד קטש ממשחק פעיל והחליט לעבור לאימון. חיים אוחיון, הבעלים של הפועל גליל עליון, החתים אותו על חוזה אימון למרות שעודד לא אימן מעולם, וזה פתח מלחמת עולם בין המועדון לארגון המאמנים.
חנן קרן, שהיה יו"ר ארגון המאמנים, עמל במשך שנים לשנות את חוק הספורט כך שיחייב מאמנים ללמוד ולהשיג תעודת הסמכה מבית ספר למאמנים. מאז העסקת מאמן ללא תעודה בליגת על היא בניגוד לחוק, אבל אפשר לעגל פינות במקרים שחסרה למאמן השלמה קטנה.
הגליל וקטש התעקשו ששחקן גדול פטור מלימודים וטענו שלבעל קבוצה שמשקיע מיליונים מותר להחתים כל מאמן שירצה, ואיגוד הכדורסל אפילו נטה לצד של אוחיון (שהיה חבר הנהלת האיגוד). קטש ואוחיון סירבו אפילו לפשרה לפיה עודד יתחיל ללמוד בבית הספר למאמנים ובמהלך העונה ישלים את הלימודים ודרשו פטור מתעודה.
חנן קרן לא היה מוכן להתפשר, אני הענקתי לו "כיפת ברזל תקשורתית" בטלוויזיה, ברדיו ובעמוד שלי בידיעות אחרונות, ובעיני רבים זה ניראה כמו מלחמה אישית שלי בקטש. זו הייתה כמובן שטות, כי מאז שניהלתי את בית הספר למאמנים ניהלנו במשך שנים מאבק לחייב מאמנים ללמוד ולהתקדם, ואחרי שהצלחנו לעשות קצת סדר באים הפועל גליל עליון קובעים עובדות בשטח ופותחים את העונה בשרשרת ניצחונות ליגה ויורופקאפ עם קטש בלי תעודה על הקווים.
ברור שאפשר להצליח גם בלי תעודה, אבל סדר חייב להיות. ב-19.1.95 ארגון המאמנים פנה לבית המשפט בבקשה שיוציא צו שמורה לשרת הספורט לימור לבנת ולאיגוד הכדורסל, להסביר תוך 30 יום מדוע ניתן לעודד קטש אישור לאמן בליגת על למרות שאין לו תעודת הסמכה כמאמן וזאת בניגוד לקריטריונים בחוק הספורט.
הגליל טענו שבלי קטש המועדון יפורק וילדים יישלחו לרחוב, אבל משרד הספורט ואיגוד הכדורסל לא היו יכולים לפעול בניגוד לחוק ועודד קטש נירשם לקורס מאמנים במכללת אוהלו בעמק הירדן. כשהעונה הסתיימה חיים אוחיון לא הסתדר עם המועצה האזורית גליל עליון, לקח את הפועל גליל עליון ועבר עם עודד קטש לגלבוע. אף ילד בגליל לא נזרק לרחוב, קטש השלים את לימודי התעודה וכעבור שנים הודה בראיון שבתחילת הדרך באמת היה חסר לו ידע וניסיון באימון.
ומה למדנו? כלום. בישראל, כמו בישראל, במקום להתעקש באותם מקרים בהם צריך להתעקש ולהקל במקומות בהם אפשר להקל, אצלנו הכל הפוך. אחרי שאיגוד הכדורסל עשה מאמצים להתיר לקטש לאמן קבוצה בלי שום ניסיון באימון וללא תעודה, אותו איגוד החמיר בטיפשותו עם אחד המאמנים ה-ותיקים והמצליחים בישראל, דיויד בלאט, ובמקום לפטור אותו מתעודה פסלו אותו מאימון נבחרת ישראל.
בלאט נאלץ בלית ברירה לאמן את נבחרת רוסיה, וכעבור שנה תקע לנבחרת ישראל 35 הפרש וזכה באליפות אירופה, וב-2012 הוסיף לאוסף גם מדליית ארד באולימפיאדת לונדון וישראל זכתה במקום הראשון באליפות אירופה לטמטום.
לסיפור יש המשך. יום אחד שולחת לי חברה תמונה ממרכז להכשרת מורים בעפולה. הגעתי להעביר כאן סמינר, היא כותבת ולא מאמינה למראה עיניי. מתברר שמנהל מרכז ההכשרה אהב את כותרת העמוד שלי ב"ידיעות אחרונות" והעתיק אותה לקורת שער הכניסה: "מי שאין לו מה ללמוד, אין לו גם מה ללמד" אריה מליניאק.
ולמה נזכרתי בסיפור הזה? כי בשבוע שעבר עודד קטש הצטרף לצוות ההוראה של קורס המאמנים (המיותר?) במכון וינגייט.
קומישנר של חצי ליגה
איגוד הכדורסל החליט להחזיר לידיו את השליטה בניהול ליגת על, אחרי 21 שנים בהם ניהלו הקבוצות את ענייניהן במנהלת נפרדת. רעיון הפרדת הליגה המקצוענית מהליגות החובבניות הועלה לראשונה בדו"ח של ועדה ממלכתית שעמדתי בראשה ב-1993.
מנהלת הליגה הייתה אמורה על פי המנדט שניתן לה לדאוג לשיווק ולגיוס כספים, לקחה לידיה סמכויות לא לה, ניצלה את חולשת איגוד הכדורסל (שנבעה בין היתר מניגוד עניינים בה היו נגועים אותם ראשי קבוצות ששימשו גם בהנהלת האיגוד וגם בדירקטוריון המנהלת), וקיבלה החלטות מקצועיות שהשפיעו (לרעה) על הכדורסל הישראלי.
כך למשל המנהלת הגדילה בהדרגה את מספר הזרים שישחקו בכל קבוצה (כדי לשרת אינטרסים, בעיקר של מכבי ת"א), קבעה כמה קבוצות תעלנה מלאומית לליגת על (רמז: כמה שפחות), כמה קבוצות תרדנה מליגת על ללאומית (כמה שפחות), מהם תנאי הסף להצטרפות קבוצה לליגת על (קריטריונים שחלק מקבוצות ליגת העל בעצמן לא עומדים בהם), החלטות שהשפיעו על שיתוף שחקנים כחול-לבן וגרמו לפגיעה בנבחרות.
אבל לא רק חילוקי דעות עם איגוד הכדורסל גרמו לשבר במנהלת אלא גם אופוזיציה שקמה בתוך המנהלת עצמה. במחזור האחרון בני הרצליה ניצחה את הפועל ירושלים ואחרי שישה מחזורים הרצליה ממוקמת במקום הרביעי בטבלה!
יו"ר בני הרצליה אלדד אקוניס חגג את הניצחון על הפרקט עם אוהדים, שחקנים וחברים, ואת מי אני רואה יורד מהטריבונה וממהר לאקוניס? יו"ר המנהלת שמואל פרנקל (בתמונה).
ברכות למנצח זה נחמד, אבל אחרי שפרנקל התחבק בחום עם אקוניס, הוא מיהר לשוב למקומו תוך התעלמות ממנכ"ל הפועל ירושלים גיא הראל. גם הראל הוא חבר דירקטוריון במנהלת אבל הוא שייך לאופוזיציה לפרנקל. אין לי מושג עם מי הקומישנר שותה בירה אחרי המשחק, במגרש לא יכול לחגוג במעמד צד אחד, לפחות למראית עין.
דמיינו את אדם סילבר, הקומישנר של ה-NBA, מחבק אחרי משחק את הבעלים של הקליפרס ומתעלם מהבעלים של הנטס. שכונה.
זופי חולצה אפורה
מירי רגב תמצתה פעם את תפיסת עולמה למשפט אלמותי: מה שווה תאגיד שידור אם אנחנו לא שולטים בו? על פי אותו היגיון, מה שווה להיות ראש עיריית אור יהודה אם אתה לא יכול להקדיש רחוב (באלי) למאהבת שלך? או: מה שווה כוכב כדורגל בלי ג'יפ בחצי מיליון שקל ונערות (שמשקרות בגילן) מכרכרות סביבך? או מה שווה שר אם הוא לא יכול לסדר שינוי יעוד קרקע לקבלן חבר…
אין לי מושג מהי תרומתו האמיתית של זופי אבדיה לבני הרצליה, אבל אם הקבוצה מצליחה ההצלחה היא גם שלו. את התרומה של זופי לקריירה של דני אבדיה כולם מכירים מהכתבות המפרגנות לקראת ואחרי הדרפט, כמו גם את הדמות שיצרו כותבי "ארץ נהדרת".
הפרסום הוא כמו סם ממכר ובמשחקים של בני הרצליה זופי יושב במרומי היציע, אבל עדשות הטלוויזיה קלטו אותו משפר עמדות לכיוון הספסל ככל שהמשחק התקדם, מוודא שהוא בפריים וכמו מסמן לאורן אהרוני הוראות. הדבר האחרון שמאמן צריך זה מישהו שיכוון אותו מהיציע.
במקרה הטוב זה לא עוזר ובמקרה הרע מקטין את המאמן ולא מכבד גם את היועץ המייעץ. שנאמר: מה שווה מנהל מקצועי אם כל העולם לא רואה שבעצם אתה הוא זה שמכוון את המשחק מהטריבונה?
לירן חולצה אפורה לא מתאים למנהל מקצועי.
דברים שרואים משם
במהלך קמפיין קדם המונדיאל אי אפשר היה לחלץ מהצוות המקצועי של נבחרת ישראל בכדורגל תובנה כלשהי בעלת משמעות. וילי רוטנשטיינר והצוות שלו היו מנפנפים את התקשורת בטענה שסיכומים עושים בסוף הקמפיין, ובצדק.
נו, אז סוף הקמפיין הגיע ומרקו בלבול נדרש להסביר את הפער בין שיא הכיבושים (23 שערי זכות) לבין שיא הספיגות (21 שערי חובה). יש בעיה בהגנה, הסביר בלבול, אבל זה חלק מהסיכון שצריך לקחת כש"לוחצים גבוה".
כשלוחצים על פני כל המגרש המרווחים בין השחקנים גדולים, קשה לצופף את ההגנה, המגינים התוקפים לא נמצאים בעמדות ההגנה, הבלמים צריכים לצאת לאגפים כדי לכסות על המגינים והרחבה מחוררת.
הסבר הגיוני, אבל מה לעשות שאת רוב השערים ספגנו ממצבים נייחים, כאשר כל 10 השחקנים מאורגנים וערוכים בהגנה.
וילבקין א', וילבקין ב'.
לא שווה להקריב קבוצה בשביל שחקן, גדול ככל שיהיה, כי התמכרות לסקורר היא רעה כמו כל התמכרות, כי אחרי משחק גדול מגיעים משחקים קטנים ושחקן שמתחיל להאמין בטעות שהוא קוסם לוקח על עצמו יותר מדי ומפסיד.
שלשום נפגשו שני המפציצים הכבדים של היורוליג: מייק ג'יימס השתולל והחריב את המשחק של מונאקו, ואילו סקוטי וילבקין נתן את משחק חייו אחרי כמה משחקים לא טובים: תשע נקודות בלבד מול צסק"א, אפס בבסקוניה, 16 נגד ברצלונה ורק חמש נקודות נגד ז'לגיריס.
קליעה היא עניין של יום וכששחקן מחזיק רוב ההתקפה בכדור, קל להגנה להכניס אותו למלכודות ולשבש את המשחק הקבוצתי וזה גורם ליתר שחקנים שלא משותפים במשחק להפסיק לנוע ולשמור.
הניצחון על מונאקו היה שונה. סקוטי וילבקין קלע 37 נקודות אבל במהלכים קבוצתיים, לא החזיק רוב הזמן בכדור, שחקנים שיחקו בשבילו, נעו, חסמו וסדרו לו מצבי קליעה נוחים מה"בלטות" מהן הוא קולע באחוזים גבוהים.
בסופו של דבר שחקן שבע (וילבקין 12 זריקות ל-3) מגלה נדיבות (8 אסיסטים!)