במוסף חגיגי שמתפרסם היום ב"ישראל היום" ראיון איתי. מובן שהסרטן הוא סיפור אבל מקווה שלפחות הצלחתי להרחיב גם לנושאים אחרים. לפני שצפיתי בטקסט המלא ראיתי רק חצי כותרת "לא פוחד ממוות", ואז כתב לי המראיין את ההמשך "בגלל הסרטן אני צריך להיות עצוב?" ונרגעתי. תודה ל"ישראל היום" ולידידי אורי דגון על ההזדמנות.
מיקי 1: סודה של משפחת ברקוביץ'
מזמן לא היה סוד גלוי כל-כך, שרבים כל כך ידעו ועדיין שמרו בסוד. בעולם של רשתות חברתיות אין סודות, מקסימום מדליפים לעיתונאי זר ומשם הכל פתוח. היצר דוחף לפרסם ראשון ידיעה בלעדית, במיוחד במדינה קטנה כמו ישראל בה אי אפשר להסתיר כמעט כלום לאורך זמן.
פרוטוקולים מישיבת קבינט בטחוני מודלפים ומשודרים בזמן אמת בחדשות תוך דקות. שתי נשים שאיש לא הכיר החליפו סלולאריים ב-וינה ונעלמו, התגלו תוך 72 שעות בבואנוס איירס ומניית בנק קרסה ב-12 אחוז.
ההסתרה גוזלת אנרגיה ורק מגבירה את העניין במוסתר. אם תרצו להפיץ שמועה ממש מהר, בקשו בסוף השיחה מבן שיחכם את מילות הקסם "אבל אל תגלה לאף אחד".
כל חולה מוקף בעשרות בני משפחה וחברים שחייהם מושפעים מהמחלה. יום אחד החיים שלהם משתנים, ובסוף הם סובלים לפעמים יותר מהחולה עצמו. לא מזמן אמרתי לאחות בבית החולים שנרתעה להזריק לי זריקה שזה לא כואב לי בכלל, הדוקר סובל יותר מהנדקר.
מיקי 2: אין על שלי ברקוביץ'
תמכה במיקי כל החיים. כששיחק שנה באוניברסיטת לאס וגאס אצל ג'רי טרקיניאן האיום, היא שמרה קשר עם החבר'ה מהכדורסל עד שחזר. הנאמנות של כל המשפחה היא לא בגלל שהם הילדים והאישה של מיקי הגדול, פשוט כולם אוהבים ומעריצים אותו. כששלי ברקוביץ' ביקשה לא לפרסם, אז לא פרסמו. זה מראה כמה כבוד רוחשים לאיש שהיה הרבה יותר משחקן פנטסטי, והפריווילגיה שלה היא גם לבחור מתי ואיפה לפרסם.
ניב רסקין הצליח להביא את הסיפור בלי לעגל פינות, בלי לדרוך על המוקשים הרבים שהיו פזורים בשטח, ובלי ללכת עם ראש בקיר בשביל להביא כותרת. כשמוטי ארואסטי ביקש לעצור את ההקלטה הריאיון נעצר. זה יותר גדול מעוד סיפור על צסק"א. מרע אפשר להוציא גם טוב, הפרסום הגביר את המודעות לדמנציה.
מיקי 3: טורנדו בהיכל.
שיחקתי מול מיקי ברקוביץ' כשהיה עדיין צעיר ורוב הזמן סבלתי. אימנתי קבוצות מול מיקי ברקוביץ' הבוגר וסבלתי עוד יותר. הפרקט היה רועד כשהוא היה רץ לפסט ברייק על הקו הימני ביד אליהו, ואני יכול להישבע שהרעש אחרי סל של מיקי היה שונה מרעש אחרי סל של שחקנים אחרים. מחוץ למגרש הוא היה גדול עוד יותר.
מיקי 4: קפטן לא ממנים, נולדים.
ב-1983 הייתי עוזרו של רלף קליין בנבחרת ישראל. לפני הטורניר הקדם אולימפי 1984 רלף הודיע שהוא עוזב לאמן את נבחרת גרמניה, החלפתי אותו ולמרות שחטפתי כמה בעיטות בדרך נהניתי מכל דקה. התקשורת שהייתי באותן שנים חלק ממנה חבטה בי כהוגן, אבל מיקי ויתר השחקנים הגנו עליי כחומה בצורה. זה מבחן אמיתי למאמן.
כשאימנתי את מיקי בנבחרת קיבלתי פיצוי מלא על הסבל שהוא גרם לי כמכביסט. הדבר הראשון שעשיתי עוד לפני האימון הראשון, בעצה עם פיני גרשון כמובן, מיניתי את מיקי ברקוביץ' לקפטן נבחרת ישראל. הוא היה כבר בן 30, גיל בו שחקנים חושבים על פרישה, וחשבתי לעצמי היתכן שגדול כדורסלני ישראל, יפרוש בלי להיות קפטן הנבחרת?
ואז הגיעה הפתעה, נקראתי לפגישה דחופה עם אחד מראשי מכבי ת"א בבית קפה בדיזנגוף. הוא ביקש ממני לרדת מהמינוי וכמובן סירבתי. אל תחשדו בכשרים, זה לא היה קשור לדורון ג'מצ'י.
מיקי 5: נעמוד בדרכו
מיקי ברקוביץ' נבחר ל-MVP של אליפות אירופה 1979 בטורינו. במקביל לטורניר התנהלה סדנת מאמנים בינלאומית אותה העביר יובי בראון, אז מאמן אטלנטה "הוקס", התרשם והזמין את מיקי למבחנים באטלנטה. המשכתי עם אשתי מאיטליה לטיול מחוף אל חוף בארה"ב, החלטנו לשנות את תוכנית המסע וליוויתי את מיקי במחנה האימון (משם גם הבאתי את צ'ד נלסון לעפולה/יזרעאל).
הוא לא זומן להמשך האימונים באטלנטה וטס לניו ג'רזי, שם ה"נטס" הציעו לו חוזה. ברקוביץ' היה אז שחקן ההווה והעתיד של מכבי ת"א, כוכב גביע אירופה לקבוצות 1977 בבלגרד וה-MVP של אליפות אירופה בטורינו 1979, הזמנים היו טרום תקופת ה"לא נעמוד בדרכו", ומכבי החליטו לעשות הכל למנוע את המעבר של מיקי ל-NBA.
שמעון מזרחי שלח לניו ג'רזי את רוני שטייניץ, אוהד וחבר הנהלת מכבי ת"א שניהל את סניף דיסקונט בניו יורק, ואת מנו מילוא, איש עם קשרים בארה"ב שניסה להקים בישראל את ה"סברס" קבוצה אמריקנית מקצוענית (ולגנוב את מיקי ממכבי). למיטב זכרוני השניים הציגו לאמריקנים את החוזה של ברקוביץ' במכבי ת"א, ועל פי ההסכם שהיה אז בין ה-NBA לפיב"א טורפדה החתמתו כמקצוען.
מיקי 6: מורשת
מיקי היה ווינר ענק שהפך למותג בזכות ההתעלות בסיטואציות קריטיות. חיים זלוטיקמן, שהיה לא פחות מוכשר ממיקי, שיחק באותה עמדה. בדקות הכרעה, ואת זה למדתי ממורי ורבי רלף קליין, יש שחקן אחד שכל מאמן היה רוצה שהכדור יהיה בידיים שלו – מספר 9.
כששחקן פורש (מיקי שיחק עד גיל 40) מדברים על המורשת שהשאיר אחריו. לפעמים היא מומצאת בחוכמת בדיעבד. את המורשת צריכים להוכיח היורשים, במעשים! כשאימנתי את נבחרת הנוער ילידי 1967/8 שיחק בנבחרת צעיר ממכבי ת"א שהיה ממש קופי הרגלי האימון של מיקי – ליאור ארדיטי. הגיע לאימון ראשון, נשאר אחרון לזרוק לסל, עבד בחדר כושר, פייטר, מנהיג.
כשהשתחררתי מבילינסון לאחר אשפוז של חצי שנה, מוטי ומיקי היו מהראשונים שהגיעו לבקר. מיקי כבר לא היה יכול לנהוג ברכב, ומוטי ביקש שלא אתייחס לכל מילה שהוא אומר אבל אפשר היה להבחין בסימנים ראשונים למחלה.
כשמיקי שאל אותי אם אני מכיר את פיני גרשון, חטפתי ממוטי בעיטה מתחת לשולחן והבנתי את חומרת הבעיה. הכי נורא שהאיש הכי בריא בעולם חולה במחלה הכי נוראה.
טרנד מבורך ומדאיג
התארגנות אוהדי כדורגל וכדורסל היא מבורכת. אהבתי ועודדתי את התופעה כי קבוצות מחליפות בעלים והאוהדים נשארים, אבל יש קו שאסור להם לחצות.
# הפועל ת"א כדורגל ירדה לליגה לאומית, ו-10,000 אוהדים ליוו אותה במסעות בכל רחבי הארץ ודחפו אותה כל הדרך חזרה לליגת על. אתמול הגיעו 5,000 למשחק נגד אטלנטה. כבר לא ברור מי דוחף את מי, הקבוצה את האוהדים או להיפך. פרפטום מובילה. ספרא השקיע במאמן ישראלי, אליניב ברדה, דמות לחיקוי, ובשחקני בית אלקוקין, טוריאל, אלטמן, שמחברים את האוהדים לקבוצה. שחקנים זרים אפשר לקנות ולמכור.
# גם עופר ינאי השקיע בהפועל ת"א, כדורסל, אבל בנה קבוצה על צוות אימון זר, סבל מאוהדים שחלק מהם הלך לכיוון אלים והרחיק את ה-ותיקים, האמין שכסף ושמות זרים יביאו הצלחות שיחברו את הקהל, אבל נאבק בעמותה שבזכותה הפועל ת"א הגיעה מאוסישקין של שאול אייזנברג עד לתקרת הזכוכית בליגת על.
הטיימינג היה מושלם והפועל ת"א בהנהגת רמי כהן קיבלה בשלב הראשון באהבה את הכסף שעופר ינאי הביא. ההתנגשות החלה כשהעמותה רצתה גם להכתיב לינאי גם איך לנהל. הוא רצה החזר השקעה מהיר לכסף שהשקיע, להם היה זמן לעמוד על העקרונות. התנאי להצטרף ליורוליג היה אולם גדול והאוהדים התנגדו למעבר ל"יד ושם", אחר כך נטשו את היציעים למרות ההצלחה ביורוליג וינאי הביא לאחרונה מנהלים חיצוניים שינסו לתקן את הקלקול אבל הפועל ת"א במלכוד – הצלחת היו"ר והמנכ"ל תלויה ביכולת שלהם להפריד בין הבעלים לאוהדים.
# להפועל ירושלים כדורסל יש בעלים עם הרבה כסף, אבל מתן אידלסון הוא רץ למרחקים ארוכים. לא דורסני, לא נכנס למרדף אחרי הכסף הגדול שמשקיע עופר ינאי ומצליח לא רע. מצד שני, המרוץ אחרי הפועל ומכבי ת"א והדרישה להצלחה מיידית שמחייבת הצטרפות ליורוליג, מטריפים את האוהדים. חלקם מוחים כמו בהפועל ומכבי ת"א ויציעי הארנה מתדלדלים, חלקם נשארים נאמנים לדרך. אידלסון יכול להתנחם בעובדה שירושלים נינוחה יותר מתל אביב והאוהדים לא מנסים לגרש את הבעלים.
# על הבלגן במכבי ת"א אין צורך להרחיב. אריק שטילמן, ספונסר ואוהד, מנסה לרתום את האוהדים למאבק בניסיון שלו להשתלט על המועדון והבלגן חוגג. סגרו לו את הדלת, מנסה לחדור מהחלון. מתיז בוץ, מעליב, הכל בפרהסיה. שכונה בצהלה ואפקה. הבעלות על מכבי ת"א נקנתה ונמכרה פעמיים במהלך הקיץ. המניות פשוט עברו מפדרמן לרקנאטי ומשם לג'יי לוין, ושטילמן משתולל. נכון לעכשיו משחקי היורוליג יתקיימו העונה באירופה ומכירת המנויים בעייתית.
# חשבתי שחשבתי על כל האפשרויות, אבל אני מודה שלא צפיתי את הפיצול ביציעי גן נר. לאחרונה התפצלו גם אוהדי גלבוע / העמק, לאחר שנוצר קרע בין חלק מהם לבין הבעלים. עילת ה-ויכוח הוא לכאורה ההתרחקות של המועדון מהמייסד שלה בעמק יזרעאל, איש העסקים חיים אוחיון. קבוצת האוהדים החדשה תיקרא על שמו של חיים, אבל חשוב לזכור שאוחיון, שבעצמו תרם המון לכדורסל ולקהילה והיה פעיל במנהלת הליגה, העביר את הפועל גליל עליון לגלבוע כי הוא לא הסתדר כספית עם המועצה האזורית גליל עליון. השאיר את האוהדים בגליל בלי קבוצה.
# אוהדי הפועל ירושלים בכדורגל לא היו מוכנים להשלים עם ההתנהלות השכונתית של ויקטור יונה, והקימו את הפועל קטמון ירושלים שעשתה את כל הדרך עד לליגת על. מועדון שמנוהל לתפארת ע"י אוהדים! ששומרים על הגחלת ועל עקרונות כמו לא מפטרים מאמן, קשר עם הקהילה, אין אלימות, הספונסרים אוהדים ולכן גן התקשורת אוהדת ובצדק.
ואסור לשכוח עוד שמורת טבע קטנה שהוקמה בירושלים בית"ר נורדיה, שנוסדה ע"י אוהדי בית"ר ירושלים שהמוניטין הגזעני והאלים של המועדון לא התאים להם. שומרים על המסורת בקטנה.
לופ
לספורט תמיד יחסר כסף. בשלב הראשון אוהדים שמייחלים לבוא המשקיע יסגדו לו, אחר כך ימחו נגדו, ינסו להכתיב לו מי יהיו המאמנים, השחקנים ובאיזה מגרש לשחק, ואז יתפצלו מחללית האם. קבוצה בלי אוהדים היא קבוצה בלי נשמה, וקבוצה בלי כסף נחנקת. כשאחד אחראי להכנסות והשני להוצאות העסק יקרוס.
גילוי לב, לשם שינוי.
ויתרתי אתמול על צפייה בשידור משחקה של נבחרת הכדורסל בפולין, ונתקעתי על עומרי אסנהיים שאירח את ערן זהבי בערוץ 13. סוף-סוף שחקן פותח הכל, בלי קלישאות, לא מתבייש בכסף שהוא הרוויח ואיך זה שינה את חייו, היחסים עם אביו, מודה בקצר שהיה לו במוח כשזרק את סרט הקפטן בסמי עופר.
אותי הוא שכנע שהיה מוכן לשבת כל החיים בבית סוהר בשביל לנקום בשודדים שהתעללו במשפחתו עם כל התיאורים הפלסטיים של מה שראה כשהגיע לדירה. הריב עם יוסי בניון על עניין עקרוני לשניהם – ההתעקשות וה-ויתור על חדר נפרד בנבחרת, הבוקס שרצה לתת ללאזטיץ' כשהעלה אותו לבעוט את הפנדל מול קריית שמונה, וגילוי הלב שהוא לא מצטער שפספס. אחלה אסנהיים, אחלה זהבי!
שבת שלום
שבוע עמוס לפניי,
אם לא אצליח לכתוב מגזין לשישי הבא, אז שנה טובה מוקדמת.
אריה מליניאק
עורך: אין.