במגזין 55 תקראו על הקשר שבין טוטנהאם להפועל באר שבע, מה קורה בהנהלת מכבי ת"א, איך מנהלים פסק זמן, וגם: הרפתקאות מעבר למסך הברזל, וממתק מאורי אפק.
קרן שמש
* יאיר הורן, אוהד הפועל ב"ש, ביקש מטייס המסוק בדרך לשיבא לחוג מעל אצטדיון טרנר * שגיא דקל חן שר את "קרן שמש" לפני ה-3:3 מול מכבי חיפה * ברק בכר מזכיר חללים בראיונות אחרי משחקים * הפועל ת"א בכדורסל מטיסה עשרות מתושבי העוטף למשחק באירופה * מכבי ת"א מסיירת לחיזוק העוטף * טקסים מרגשים לפני משחקים * שירת התקווה מקבלת משמעות אחרת * היריבות בין הקבוצות מוסטת לכמה דקות הצידה * ג'ימי באטלר מברך על חזרתה של רומי גונן הביתה * שחקנים מרגשים חטופים ופצועים בבתי החולים * אוהדי טוטנהאם מצדיעים לאמילי דמרי * דקת דומיה לזכר קורבנות הטרור בישראל לפני המשחק בין בורוסיה דורטמונד לוורדר ברמן, והרשימה עוד ארוכה.
איך משמרים את זה?
סדקים בחללית
היה דרבי בתחילת השבוע, הפועל ניצחה 70:76. פעם כשמכבי ת"א הייתה מפסידה בדרבי, האורות במשרדו של שמעון מזרחי היו דולקים עד שעת לילה מאוחרת. לפעמים המאמן היה מוזמן לשימוע, או שהייתה מתקבלת החלטה להחתים כבר עכשיו את השחקן הכי טוב בהפועל, יעלה כמה שיעלה. כסף לא היה חסר, רק החלטה.
זהו. נגמר ה"יעלה כמה שיעלה". היום הכסף בצד של הפועל (עדיין, כי האוהדים השרופים מנסים לשים לו רגליים בכל דרך), ובמכבי מתגלה כל שבוע עוד חלק מהקרחון. אלה כבר לא עלילות חסמב"ה שהשתיקה יפה להם, אלא מלחמה גלויה בתוך ההנהלה.
אני לא יכול לדמיין את דור המייסדים מגיע לתת רמה כזאת, אבל התיאוריה אומרת שדור ההמשך מחרב בדרך כלל את השושלת. להפועל יש בוס חדש. מכבי זה מפעל חיים. עסק משפחתי. היו משברים: אחד היה מחתים על דעת עצמו מאמן, השני היה מחתים סנטר, עד שהגיעו להפסקת אש. אבל כמו במשפחה או בעסק, כשאחד אחראי על ההכנסות והשני על ההוצאות, זה נגמר לא טוב.
למרות ההכחשות של גורמים ומקורבים, כבר שנים רק אחד (רקנאטי) מזרים כסף למכבי, וההחלטות מתקבלות גם בניגוד לדעתו. שמעון מזרחי היה המאזן והמפשר עד שנחלש בשנים האחרונות.
מכבי כבר לא מקבלת עבור זכויות השידור מיליונים מרשות השידור אלא מערוץ הספורט (בבעלות רקנאטי), והייתה פגישה בין שי רקנאטי לעופר ינאי – שהיה מעוניין לקנות את ערוץ הספורט – מאחורי גבו של שמעון. בעיניו של דני פדרמן זה משול לבגידה.
פעם מכבי ת"א היתה מקדימה את כולם בחשיבה קדימה. היום זה התהפך. בעל הבית של הפועל ת"א מתכנן אולם ל-10,000 מקומות ישיבה, ומבין שחיבור של הקבוצה עם ערוץ הספורט זה שובר שיוויון.
אבא דייוויד ואבא אודי היו סוגרים את הסיפור הזה פעם על כוס קפה.
הטירוף
זה לוקח זמן, אבל בשלב מסוים הכסף מתגלגל גם למגרש. בקיץ שעבר מכבי ניסתה להחתים את תומר גינת וים מדר ונכשלה. הסיבה: הם לא רק שחקנים אלא גם אוהדי הפועל. זה משהו שאי אפשר לקנות בשום כסף, ואכן ים מדר, תומר גינת, וגם בר טימור ונעם יעקב, היו פקטור משמעותי בניצחון.
מאז שמכבי לא מארחת משחקי יורוליג ביד אליהו, צריך להביא כסף מהבית. ומאז שעופר ינאי הגיע להפועל, היא זו שמציעה יותר כסף לשחקנים. היתרון של מכבי הוא עדיין היכולת להציע לשחקן להופיע ביורוליג.
לדעתי רוב הזרים של הפועל לא יישארו לעונה הבאה, וכנראה גם רוב הזרים של מכבי. לבנות קבוצה מחדש עולה כסף וסקאוטינג מעולה. אם הפועל לא גילו בזמן שהשחקן הטוב בישראל, ג'יילן הורד, יושב אצלם על הספסל, יש להם בעיה. אני הייתי מעדיף את סרג'יו סקריולו על איטודיס, אבל זה רק בקטנה.
DNA
מוזר שהפועל ומכבי הצליחו איכשהו לשמר את ה-DNA שלהן, לטוב ולרע. זה הרי לא עניין גנטי. איך הזרים של מכבי, שרובם לא שיחקו בצהוב בעונות האחרונות ולא ראו את מיקי, מוטי וטל ברודי משחקים – איך הם נדבקו בצהבת? רנדולף הגיע מהפועל ירושלים, הורד מהפועל ת"א. מה גורם להם לעלות לדרבי בטירוף? ראיתם את מרכוס פוסטר או מוטלי בטירוף?
יש משהו מעבר לכדורסל שהופך את מכבי לפייבוריטית גם כשהיא מגיעה בהרכב חסר. דווקא כשהפועל מובילה היא מתחילה לאבד את הראש. השבוע הפועל ניצחה בדרבי אבל זה לא הפך אותה לווינרית, כי משחק שהיה 100 אחוז בשליטתה, שוב כמעט התהפך והסתיים כמו הדרבים הקודמים.
להוביל ב-17 הפרש מול מכבי חסרת רוקאס יוקובייטיס וג'יילן הורד, ובמקום להרוג את המשחק שוב נכנסים לבלאק-אאוט, נבהלים, משותקים. שני רגעים נחרטו בזכרוני: הראשון, בינגהאם וג'ייק כהן מתנגשים. אין פאול, ג'ייק על הפרקט מתפתל, בינגהאם מושיט יד לעזור לו לקום, וג'ייק מתעלם ומחכה ששני צהובים יעזרו לו.
גם הזרים של הפועל רוצים לנצח, אבל אין טירוף. נחמדים.
מוסקבה 1973
השבוע הלך לעולמו העיתונאי הוותיק חגי קרן צבי, איש ידיעות אחרונות. רציני, מקצועי, נחמד. ב-1973 נסעתי עם נבחרת הסטודנטים לאוניברסיאדה במוסקבה. בימים ההם לא היו יחסים דיפלומטיים בין ישראל לברית המועצות, ובנחיתת הביניים בז'נבה אספו מכולנו את הדרכונים הישראליים. אבל לפני ההמראה החזירו את הדרכונים לכולם חוץ מל… עיתונאים.
צעקות, טענות, לא עזר כלום. אין כניסה. קשה להסביר איך נראו החיים בימים ההם מעבר למסך הברזל. סוכני ק.ג.ב. היו צמודים אלינו, רחובות חשוכים, יהודים לא הורשו להיכנס למשחקים שלנו. סיפור ענק ואנחנו שבועיים בלי עיתונאים.
בהדרגה התחלנו ליצור קשר עם ישראל בטלפון דרך שתי מרכזיות בינלאומיות. השיחות היו בגוביינא, על חשבון המקבל, ובמשך שעה המרכזיה בתל אביב הייתה מעבירה לנו שיחות בשרשרת למשפחות ולחברים בלי הגבלת זמן.
בין השיחות היו גם עיתונאים שניסו לברר מה קורה שם אצלנו, מעבר למסך הברזל. היינו חבורה של שטותניקים תחת לחץ לספק סחורה לעיתונים, והתחלנו להמציא סיפורים שלא היו ולא נבראו. להפתעתנו התברר לנו מחברים שכל מה שסיפרנו לעיתונאים נכנס לעיתונים מלה במלה, וגם נפתחה תחרות בין העיתונאים מי ישיג סקופים בלעדיים.
מאחר שלא הייתה להם דרך לברר אם הסיפורים נכונים או מומצאים, היינו מתכנסים במין לובי רבע שעה לפני שהמרכזיה הייתה מעבירה לנו את השיחות מישראל, ומתאמים בינינו את הבלוף היומי. בדרך כלל היינו מסתלבטים על מי מהשחקנים שלא היה נוכח בהתייעצות, וזה הפך לפולקלור שלנו בשעמום המוסקבאי.
זה התחיל בקטנות, למשל משחק קט רגל נגד הכוויתים. (הפסדנו 4:3 ובאחד העיתונים אפילו היה פירוט מבקיעי השערים (אחמד, מוחמד, מוסטפה ושער עצמי של מיכה שוורץ).
פעולות התגמול לא איחרו לבוא. מולי אבישר מירר בבכי מרוב התרגשות בבית הכנסת (הוא לא היה שם), המאמן יהושע רוזין קפץ אחרי סל והספסל התהפך עליו, משה זילברמן זומן ע"י המאמן אברהם חמו לנבחרת (לא היה ולא נברא), והלחץ לתת לעיתונאים משהו גדול גבר.
היו עיתונאים שהיו מתקשרים כמה פעמים ביום, והחלטנו להיענות לאתגר. יום-יומיים לא ענינו לטלפונים מישראל, אחר כך אמרנו שיש משהו גדול אבל אי אפשר לדבר על זה. כולם דרשו שהידיעה תהיה שלהם בלעדית, עד שחגי קרן צבי, עיתונאי חרוץ שתפס אותנו בזמן המתאים – זכה. יום לפני החזרה לארץ הופיע ידיעות אחרונות עם כותרת ענק בעמוד הראשי של העיתון: שוקי שוורץ יוצא עם אולגה קורבוט. אם אתם רוצים ששמועה תרוץ (בימים שלא היה אינטרנט ולא רשתות חברתיות) תבקשו בכל לשון של בקשה לא לפרסם את הסקופ, כי שוקי מאורס וזה יכול לדפוק לו את החתונה.
קצת רקע: אולגה קורבוט הייתה אלופת עולם ומדליסטית אולימפית (4 מדליות זהב שנה קודם במינכן 1972), ולספורטאית על כזאת אף אחד לא היה יכול אפילו להתקרב בלי אישור ה-ק.ג.ב. בקיצור: כשנחתנו בז'נבה בדרכנו לארץ, חיכו לנו בנמל התעופה השוויצרי צוותים של NBC, BBC, וגם CBS.
כשהתחלתי לכתוב בידיעות אחרונות, הדבר הראשון שעשיתי היה פגישה עם חגי. הסברתי שהטרגדיה שלו הייתה בעצם הקומדיה שלנו, התנצלתי ועשינו סולחה.
ממתק מאורי אפק
* במדינה בה כוכבים אולימפיים "רוקדים עם כוכבים" במקום להתאמן ולזכות באייפונים,
* במדינה בה כוכב כדורגל ששמו מלמד נרכש במיליונים, כלל לא משחק ואפילו לא מעודד,
* במדינה בה לכוכבי כדורסל, כשיש נבחרת כואב הגב אך בדרבי הם בחמישייה מיידית ועכשיו,
* במדינה בה השר חושב שרק בווינגייט החוכמה, זה ממש כמו ההוא שאינו יודע לשאול בפסח באגדה,
במדינה כזאת טוב שיש גם דברים נפלאים, וזה רואה כל מי שעיניו לא טחו מראות:
* מפאריז שבו האולימפיים עם 7 מדליות,
* בעיר כמו באר-שבע אין מאבדים את הראש, ומצליחים לסגור את ההפרש ולסיים בשלוש-שלוש,
* במדינה בה יש מתכון ברור כשמפסידים – ההנהלות נשארות ואת המאמנים מפטרים
* ובכל זאת לפעמים חילוף המאמנים מצליח בהחלט, ראו את אבוקסיס וברדה שידעו מה לתת,
* במדינה בה חסרים אתלטים בגוף ובתשתית, התברכנו בהצלחת ההתעמלות האומנותית,
* ובחו"ל מצליחים בחורינו ואין שואל ההיה או לא היה, ראו את סולומון, נאתכו ואבדיה
וכל זה לא ברצינות יתר, כי יש דברים הרבה יותר חשובים,
להפסיק את המלחמות ושישובו החטופים!!!
תודה לאורי אפק כי כל מילה בסלע.
ושבת שלום לכולם.
אריה מליניאק
עורך: אבי מלר