לסיכום משחקי נבחרת ישראל באליפות אירופה בפראג:
לא מספיק לקבל הגרלה לבית נוח צריך גם לנצל אותה. יש משחקים שהם must win שחייבים לנצח. הכל או לא כלום. נבחרת ישראל לא נראתה כמו קבוצה שחייבת לנצח. משחקים רך, קצת רצים, קצת שומרים, לפעמים קולעים. נחמד. בבתים המקבילים משחקי רצח.
כדורסל מנצחים בהגנה. זה לא ישתנה בעוד אלף שנים. אנחנו כאילו משתתפים בתחרויות קליעה ולא טובים בזה. נבחרת שהיא אנדרדוג צריכה לשחק כאנדרדוג אפילו נגד הולנד, ולא יכולה לנצח בעזרת נשק קונבנציונאלי.
ההצלחות של הכדורסל הישראלי באו תמיד בלחימה וחוכמה. ליזום, לתקוף, לנשוך, לעשות מהלך מפתיע. אני מסופק אם אפשר להיגמל מהכדררת לימין, לשמאל ובין הרגליים. כך זה בליגה, כך בנבחרת. יתר הנבחרת מניעות כדור ושחקנים, ההתקפה שלנו תקועה. כמה נקודות אפשר לקלוע במשחק עומד?
מול כל נבחרת ששיחקה כקבוצה הפסדנו, כולל שבדיה. לא היינו אגרסיביים, לא לחצנו, לא הפתענו בשמירות כפולות, לא שינינו קצב, לא לקחנו סיכונים. מאמן שלא מרגיש בטוח לא ייקח סיכונים, ולא היה קונצנזוס סביב מינויו של גיא גודס. אגב, גם על המינוי של עודד קטש לא היה קונצנזוס וזה לא הפריע לו להצליח.
מאץ'-אפ שימחיש את הפערים: דני אבדיה בן 21, בראשית הקריירה, מעט ניסיון אירופי, שנתיים מחליף בוושינגטון וויזארדז. מתקדם ממשחק למשחק אבל עדיין לומד איך משחקים כדורסל. הבעיה שהוא לוקח על עצמו יותר מדי, ובמקום לסיים התקפות הוא מתיש את עצמו בהובלה שלהן.
איך עושים זאת נכון? תומש סטורנסקי בן 30, אחרי פציעה, שלוש עונות בברצלונה, שש עונות ב-NBA, השאיר לאחרים את מלאכת העלאת הכדור והתמקד בסיום ההתקפה.
אילו היה לנבחרת בעל בית, היה לוקח מאבדיה את הובלת הכדור, מסדר לו מצבי קליעה, ומנהל את המשחק. אבל לנבחרת אין בעל בית, לא על המגרש וגם לא על הספסל. שחקנים לא מאבדים ביטחון בגלל המאמן, ההיפך הוא הנכון: הוא החליף אותם כי הם היו נרפים.
תענוג לראות את ים מדר שסוף-סוף הראה מה למד אצל אוברדוביץ'. השומר הטוב ושחקן ההתקפה היעיל בין הגארדים, שיפר את גם את הקליעה וביטל את הצורך להחזיק במגרש "סדרן עבודה" שיכדרר, יזרוק שלשות ויהיה חור בהגנה.
לגיא פניני ולגל מקל הגיע לסיים את הקדנציה בבית העליון, אבל אין טענות הם השאירו הכל על הפרקט.
המוגלה
ריטואל שחוזר על עצמו בכל אליפות אירופה: עיתונאים, שדרים ופרשנים, שמתקשים כנראה להסביר מה קורה במגרש, חופרים, מוצאים, ולפעמים גם ממציאים, סיפורים מחדר ההלבשה.
ההופעה בפראג הייתה מעצבנת, אבל מאגרי הכעס שנשפכו על נבחרת ישראל מאז ההפסד לפולין, אללה ירחמו. אפשר לחשוב שלברון ג'יימס וקווין דוראנט הפסידו לבית"ר פתח תקווה.
שידרתי וכתבתי עשרות שנים בעיתונים, ברדיו ובטלוויזיה, וגם שיחקתי ואימנתי פה ושם. מה שאתם רואים ביומיים האחרונים באתרים נראה כמו הוראה של עורך לפרק את הנבחרת ואת המאמן. נוהל מוכר וידוע, אבל כמה שטויות אפשר לכתוב ב-700 מילים?
מה שהתחיל ב"גורמים בכירים באיגוד הכדורסל" (המזכ"ל יענקלה בן שושן ו/או היו"ר עמירם הלוי) שהדליפו שגיא גודס יוחלף כנראה על ידי אריאל בית הלחמי, נמשך ב"סיפורים מאחורי ההתרסקות".
ציטוט מאתר ערוץ 5: "חדר הלבשה רעיל! אבדיה לא רצה לישון באותו חדר עם מקל, כולם נגד כולם, אף אחד לא נהנה, השחקנים כעסו שהטיסה לפינלנד הייתה עם קונקשן ביוון, שחקנים איבדו את הביטחון כי אין היררכיה ברורה, ולא הבינו למה פיני גרשון נמצא על הספסל.
אתם הבנתם את זה? הנבחרת לא עלתה לשמינית הגמר כי אבדיה רצה לישון עם שחקן אחר, כי אין לפינלנד טיסות ישירות, ובגלל שים מדר שקיבל מעט דקות הפך לשחקן מוביל והוריד את גל מקל ותמיר בלאט לספסל, ופיני גרשון הפריע לשחקנים בנוכחותו.
מוזר, כי אילו הייתי שחקן או מאמן, הייתי שמח שיהיה לידי מאמן שהביא שלושה גביעי אירופה, טונות של אליפויות וגביעים, שיחזק וירגיע אותי אחרי שפספסתי אינסוף ליי-אפים וזריקות עונשין כמו ילד בקט-סל.
אלה הסיבות שהפסדנו לפולין ולצ'כיה?
עיתונות במיטבה
ההפסד לפולין נפוצו שמועות ששלושה שחקנים איחרו לאסיפת קבוצה לצפייה ב-וידיאו. "סקופ", שאילו היה נכון שווה אולי סתימה בעמוד 17 בעיתון. אבל לא יתכן שהנבחרת מפסידה והכל בסדר, אז בבירור עם מוטי דניאל לא היה ולא נברא.
כל שחקן רוצה לשחק ארבעים דקות, אבל פחות חשוב כמה דקות המאמן נתן לך, ויותר חשוב מה עשית בדקות שקבלת.
אייל ברקוביץ' לפחות הודה ביושר שכשהוא על הספסל הוא מאחל לנבחרת שתפסיד.
המזל הולך עם הטובים
כמעט כל מאמן נבחרת עבר את הזובור הזה, כולל רלף קליין שעמוד התלייה שלו כבר היה מוכן בכיכר העיר, אחרי שלמעשה איבדנו סיכוי לעלות לבית 1-8 בטורינו 79' בהפסדים לפולין וצרפת. נשאר משחק לפרוטוקול נגד יוגוסלביה אלופת העולם אצלה בבית, אבל באותו יום התחולל נס.
שניות לסיום היה כדור חוץ ליוגוסלביה, אבל קיצ'נוביץ', מהשחקנים הגדולים בעולם, מסר לרוחב המגרש והכדור עף מצד לצד ויצא לאאוט בלי שמישהו נגע בו. הכדור פגע בכיסא וחזר לידיים של סטיב קפלן, שעשה צעד אל מעבר לקו והעיף את הכדור למיקי ברקוביץ' לליי-אפ קל לפני שהיוגוסלבים הספיקו לרדת להגנה.
עלינו בטירוף לבית העליון כשאנחנו גוררים ניצחון על יוגוסלביה, במקום לרדת לבית 7-12 עם הפסד לפולין, ומשם אי אפשר היה לעצור אותנו בדרך.
סיימנו במקום השני בזכות רלף קליין, מיקי ברקוביץ וכיסא. ובצדק.
כשמחפשים לכלוכים קטנים, מפספסים את הסיפור הגדול.
ב-1984 אימנתי את נבחרת ישראל בטורניר הקדם אולימפי בפאריס. ההצלחות במשחקי ההכנה הקפיצו את הציפיות שנעפיל לאולימפיאדת לוס אנג'לס, ואת הבית המוקדם בגרנובל עברנו בהצלחה יחסית ועלינו לבית 1-8 אבל עם הפסד.
בבית העליון נתקלנו בקיר: בריה"מ (טקצ'נקו וסבוניס), יוון (ניקי גאליס, ינאקיס ופסולאס), צרפת בבית עם דוביסון, איטליה (אנטונלו ריבה) וספרד (סן אפיפניו) שהגיעה לגמר בלוס אנג'לס נגד ארה"ב עם מייקל ג'ורדן, היו קצת יותר מדי בשבילנו.
ניצחנו את גרמניה של רלף קליין במשחק חסר חשיבות וסיימנו במקום השביעי שנחשב אז לכישלון אחרי מקום שני בטורינו 79', ושישי בברטיסלבה 81' ונאנט 83'.
שיחקנו לא טוב, הביקורת הייתה מוצדקת, אבל למרות ההפסדים הקבוצה לא התפרקה והשחקנים נשארו מאוחדים.
אחרי ימים של סגר במלון יצאנו ביום החופשי להסתובב בפאריס. האוטובוס פרק אותנו ליד מרכז פומפידו, ביקרנו בחנות ספורט של יהודי ששפך עלינו מתנות, התפזרנו וקבענו שבשעה אחת האוטובוס יאסוף אותנו. בשעה היעודה כולם באוטובוס רק חיים זלוטיקמן והמאבטח שליווה אותנו חסרים. חיכינו רבע שעה, חזרנו למלון, ומנהל הנבחרת התקשר לשגרירות לדווח על שני נעדרים.
הסתבר שזלוטיקמן יצא מאחת החנויות ומשהו בתיק שלו צפצף. חיים, שאינו דובר צרפתית, לא הצליח להסביר למוכר שהמתנה שקיבל בחנות של היהודי לא נסרקה, והמאבטח שליווה את הנבחרת ניסה להתערב ונעצר גם הוא. איש ביטחון שהוזעק ערך חיפוש על גופו של המאבטח וגילה שהוא נושא נשק.
שניהם הועברו לחקירה במשטרה ובמשך יום שלם ביצענו אני והשחקנים, אלה שלפי התקשורת היו מסוכסכים, פעולות הסחה כדי שהעיתונאים שחפרו בכל פינה לא יבחינו במעצרו של חיים. כולם יצאו ונכנסו למלון, נעו בין החדרים, אכלו בחוץ. בערב זלוטיקמן שוחרר וחזר למלון, המאבטח נשלח לארץ ובמקומו הגיע מחליף.
אף עיתונאי לא עלה על הסיפור עד עצם היום הזה.
לצפייה בדעה שלי בחדשות הספורט בשבוע שעבר בעניין המתאזרחים, לחצו על הלינק.
שבת שקטה
אריה מליניאק