כמה הערות על הניצחון של מכבי ת"א על ברצלונה.
אין כיף גדול יותר למאמן, מאשר לראות דברים שהוא עבד עליהם באימון מצליחים במשחק. "תוכנית משחק" זו לפעמים חרטה שמומצאת בדיעבד, אבל לפעמים הכל מתלבש בול לפי התכנון, וזה כולל גם את הרשלנות של המאמן היריב. לשאראס לא היה מענה לכלום מול מכבי ת"א. הניסיונות שלו לאלתר ניראו בדיוק כמו שהם, אלתורים. כנראה שלא כל שחקן עבר גדול הופך למאמן גדול בעתיד, אבל הקטנה של ברצלונה תעשה עוול להופעה המצוינת של מכבי ת"א, אז נתחיל בהגנה.
בהגנה אין יום חלש. לעלות למשחק בלי הגנה זה כמו לצאת למלחמה בלי חיל אוויר ולהתפלל שהיריבים יחטיאו ממצבים נוחים. התאמות קטנות כמו טיפול בהתקפת פיק אנד רול ובמיס-מאץ', הם לא תחליף להגנה בסיסית טובה שבנויה על כמה עקרונות פשוטים שלא ישתנו לעולם.
עקרון מספר 1: לחץ על הכדור – כדי שמוביל הכדור לא יחדור את קו ההגנה הראשון ו/או יתקשה לנהל את המשחק. ניק קלאתס, שנחשב לאחד הרכזים הטובים באירופה, איבד נגד מכבי 5 כדורים. עקרון מספר 2: סגירת קווי מסירה – בתרגום לעברית מניעת הכדור משחקנים שנמצאים במרחק מסירה אחת מהכדור. לקלאתס פשוט לא היו שחקנים פנויים למסור להם כשהוא עצמו תחת לחץ. עקרון מספר 3: שומרים שנמצאים במרחק שתי מסירות מהכדור – מתרחקים מהשחקן שלהם ואם לא נאמר אחרת עוזרים ליתר השחקנים.
קינן אבנס וקמרון טיילור הם לא סקוררים ברמה של וילבקין, אבל גם לא יחטיאו ברמה של וילבקין. כשהם במגרש הקו הראשון של ההגנה כמעט בלתי חדיר. ועדיין, ספרופולוס, למרות שמבין את חשיבות ההגנה, מחזיק את סקוטי במגרש וילבקין 29:48 דקות. למה? כי כשהמאמן מעלה את טיילור האחריות על ראשו של ספרופולוס, וכשהוא נותן לוילבקין לעשות במגרש ככל העולה על רוחו, האחריות היא על וילבקין.
קשה להפתיע כשאתה משחק כל יומיים.
כשאברהם חמו אימן את נבחרת ישראל הוא אהב לשמור אזורית לוחצת 1:2:2 על חצי מגרש. כששאלתי אותו למה הוא ממשיך באותה שיטה למרות שהיריבים כבר מכירים אותה, הסביר לי שהוא ישנה את השיטה רק אחרי שהקבוצה היריבה תוכיח שהיא יודעת לשחק נגדה.
יאניס ספרופולוס הצליח להפתיע לפני שנתיים, כשהתחיל להביא שמירות כפולות על שחקן שמקבל את הכדור ב-low post. נכון ששני שחקנים על הכדור משאירים שחקן חופשי, אבל הסיכון לא גדול כי השחקן החופשי נמצא רחוק מהכדור וקשה לשחקן שנלחץ על ידי שני שומרים למצוא אותו.
את המלחמה לא מנצחים בפצצות אטום.
יחס אסיסטים לאיבודים זה מדד מצוין
איבודי כדור הם חלק מהמשחק. השאלה, מה הסיכון ששחקן לוקח מול הסיכוי. מסירה פנימה לרחבה יש בה בדרך כלל היגיון, לא כאשר אתה יודע שתכניס את השחקן שאתה מוסר לו למלכודת. אגב, בכלל לא נורא למשוך אליך שני מגינים. כאשר אתה מוכן זה אפילו נותן להתקפה יתרון, בתנאי שהמאמן מתרגל את הקבוצה למצוא את השחקן הפנוי לזריקה.
מאמן שמופיע למשחק מול מכבי ת"א ולא מוכן לשמירות הכפולות של ספרופולוס על ה-Low post, פשוט לא הכין את הקבוצה שלו למשחק. כמעט כל כדור שברצלונה הכניסה לגבוהים הסתיים באיבוד של הספרדים / חטיפה של מכבי ת"א. ריינולדס 4 חטיפות! מכבי הרוויחה 18 כדורים מאיבודי הכדור של הספרדים, חלקם במצבים מהם אין ירידה להגנה.
כדורסל זה לא מדע מדויק, אבל אפשר לחשב סיכונים.
ספסל זה לא עונש
כשרק חמישה מתוך 12 יכולים לשחק, אז שבעה יושבים בכל רגע נתון על הספסל, וחשוב לתת את הדעת אליהם. בשבוע שעבר הצעתי להפוך את סקוטי וילבקין ל"שחקן השישי" של מכבי ת"א, מסתבר שג'יימס נאנאלי עושה את התפקיד הזה מצוין. בשלושת המשחקים הראשונים הוא פתח בחמישייה וזה לא עבד, אבל תראו מה קרה מאז שנאנאלי לא פותח בחמישייה.
בשני המשחקים הראשונים הוא השיג 6 נקודות ומדד 8. מאז שהוא עולה מהספסל הממוצע קפץ ל-18.2נק' והמדד ל-21.2. מסתבר שעדיף לפעמים לפתוח על הספסל, לראות את המשחק מהצד ולהיות השחקן שעושה את ההבדל כשהוא עולה לשחק. אגב, גם ג'יילן ריינולדס תורם יותר כשהוא עולה מהספסל.
שחקן שישי זה תפקיד שדורש הכנה
כשזה נכנס החגיגה גדולה. וכשזה לא נכנס?
שלשות הן היום חלק חשוב במשחק, בתנאי שזורקים אותן קלעים מוכחים במצבים בהם אחרי החטאה יש סיכוי להגיע לכדור החוזר ו/או לרדת להגנה. 50 אחוזי קליעה מחוץ לקשת זה נתון נדיר, וקליעה זה יום עסל ויום בסל. הבסל מגיע בדרך כלל בזמן הכי לא מתאים.
טבעת הסל היא מטרה קטנה, קוטרה בדיוק כמו קוטר של שני כדורים, לכן הקליעה היא עניין של יום. האחוזים מתאזנים לאורך זמן אז פעם אתה קולע 50 אחוז ומנצח את ברצלונה, ופעם אתה קולע 33 אחוז ומפסיד לכוכב האדום.
C'est La Vie
סופה של בעיה ידועה מראש.
כשראיתי את הפועל ירושלים בגביע ווינר העליתי בפייסבוק פוסט שתמציתו: טרגדיה של טעויות. מהמרכיבים האלה לא תצא קבוצה ואני מקווה שהטעות הראשונה שירושלים עשתה היא לא בעמדת המאמן וחטפתי תגובות נזעמות. איך אני, שמגן על מאמנים ובמיוחד ישראלים, מעלה אפשרות שמאמן יפוטר.
זו לא הייתה משאלת לב. ההיפך, הייתי שמח אם עמיאל היה נשאר וירושלים הייתה מובילה את הבית שלה בצ'מפיונס ליג, אבל לא צריך להיות מומחה בשביל להבחין שהפועל ירושלים לא מתפקדת. טביעת העין שלי אמרה שמשהו בסיסי בנוי עקום. זה לא אנתוני בנט שלקחו עליו צ'אנס, אלא בחירת השחקנים בכלל, צורת המשחק, השליטה במה שקורה במשחק, התקשורת בין המאמן לשחקנים. הכל.
אין לי מושג איך אורן עמיאל כמאמן, כי את הקריירה שלו הוא עשה בצ'כיה, רחוק מהעין רחוק מהלב. בישראל הוא נתפס כמו כפילו של ננו גינזבורג, כי היה עוזרו ומחליפו בנימברוק. אבל למרות שאורן אימן בישראל ומכיר את המנטליות, הגליל וצ'כיה זה לא הטירוף של ירושלים.
היה ברור שחלק מהבעיה מתחילה מאחורי הקלעים, בהחתמת השחקנים ובניהול המקצועי. המנכ"ל גיא הראל הוא לא פקיד אלא מביא ומוציא עם קשרים לסוכנים. השחקן הראשון שהוחתם, והיה ברור שהוא יהיה המפתח להצלחה של עמיאל היה רטין אובאסוהן. קשה לבנות קבוצה סביב פליימייקר בעייתי שעסוק בעצמו, מחזיק בלי סוף בכדור ומאבד אותו בסיטונות.
שלושה שחקנים זרים נחתו בירושלים ביום אחד, מה שניראה כמו עסקת חבילה. כשיש לך שלושה באנקרים, אפשר לקחת סיכון על אנתוני בנט, אבל לירושלים אין באנקרים בכלל. החתמה של שחקנים כמו וילי וורקמן ואיתי שגב משדרת פוקוס על ההגנה וזה טוב, אבל כששניהם במגרש באותו הרכב אין לירושלים איום בצבע, ההגנה לא מתכווצת, יוצאת לקלעים אדם אריאל ועמית גרשון, וירושלים מתקיפה שלושה נגד חמישה.
אורן עמיאל היה צריך לאמן קבוצה ישראלית בינונית לפני שהגיע לירושלים, כך הוא היה משתלב בהדרגה בג'ונגל שלנו ואולי מצליח גם בירושלים. לא מספיק שהוא מדבר עברית והצליח בצ'כיה בקבוצה שהיא דרגה מעל לליגה הצ'כית. להחתים את המאמן של נימברוק לירושלים, זה כמו לקדם את מנהל הפארק הלאומי ברמת גן לטפל באריות בספארי.
יושב לו ננו גינזבורג בצ'כיה ובטח אומר לעצמו: איזה מזל שלא נפלתי להצעות מישראל.
להיות אחרון זה לא עונש
בתקופות הקשות בהן רבים ירדו מהארץ, מישהו הדפיס סטיקרים למכוניות: האחרון שיוצא שיכבה את האור. אבל להיות אחרון זו לא בושה ולפעמים אפילו כבוד. האדם הממוצע יעדיף לא להשתתף רק לא להגיע לקו הסיום בין האחרונים, אבל אתמול נתקלתי ביוצא מן הכלל.
הייתה לי הרצאה יוצאת דופן בירושלים, בפני עיוורים שהשתתפו הבוקר במרתון ירושלים. בשיחה מקדימה סיפרו לי שבסיום המרתון הולכים להעניק פרס למי שיסיים… אחרון. זה הזכיר לי מישהי שהחליטה להשיל ממשקלה עשרות קילוגרמים והייתה זקוקה למטרה מדליקה שתעזור לה להתגבר על הקשיים בדרך.
המטרה שהציבה לעצמה הייתה לרוץ מרתון, ומאז הייתה חולמת בלילות איך תחצה את קו הסיום. זה עבד כי למרות הקשיים היא הורידה עשרות קילוגרמים ממשקלה, התאמנה בריצות ארוכות ואפילו השתתפה בחצי מרתון באתונה. אמנם היא רצה והלכה לסירוגין אבל לא נשברה. בכוחותיה האחרונים הצליחה לחצות את קו הסיום אבל סיימה את המרחק כולו ושם ציפתה לה הפתעה.
בישראל היו כבר הופכים אותה לבדיחה ומשאירים לה את מפתחות האצטדיון שתסגור את האורות. באתונה העניקו לה מגן הוקרה. על מה אני מקבלת מגן הוקרה, שאלה את המארגנים, הרי הגעתי אחרונה. שברת שיא, הסבירו לה, רצת בזמן הכי איטי שהושג מעולם בחצי מרתון אתונה.
שבת שלום.