מדברים מהפוזיציה
מאמני כדורגל מובטלים מצאו לעצמם עיסוק נחמד, פרשנים באולפן. כך הם גם סטנד-ביי להחלפת מאמנים מפוטרים וגם מסדרים לעצמם פרנסה קטנה. אז יש מאמני מיקרופון ויש מאמני דשא, וההבדל ביניהם הוא שמאמני הדשא קמים בבוקר ומאמנים, ומאמני האולפן קמים בצהריים ומדברים.
יש עוד הבדלים: מאמני האולפנים יודעים הכל, כי הם מנהלים את המשחקים מהסוף להתחלה. מאמני הדשא לפעמים טועים, כי המציאות לא תמיד מסתדרת לפי התוכניות. כך יוצא שאחד שיודע הכל, תמיד צודק ואף פעם לא מפסיד, נשמע לבעלי הקבוצות מאמן מושלם, ולכן הסיכוי שלו להחליף מאמן מפוטר באמצע העונה הוא גדול.
אבל יש עוד הבדל: מאמני האולפן דוגלים תמיד במשחק פתוח. הם תוקפים עם המגינים, תוקפים עם הקשרים, יש להם שחקן מתחת לחלוץ ומעל לחלוץ. כל הארץ חלוצים-חלוצים.
מאמני הדשא, לעומתם, צריכים לתת דין וחשבון בתום המשחק, לכן הם מחנים אוטובוסים על קו השער, מצופפים את הרחבה בבלמים, הקשרים שלהם הם "גרזנים", ולכל חלוץ יש גם משימה הגנתית לרדוף אחרי קשר יריב. בקיצור, כל הארץ מגינים-מגינים.
הפועל ת"א שיחקה בדרבי את המשחק הכי גרוע שאני ראיתי בעשור האחרון. רק פעם אחת ב-90 דקות חצו האדומים את קו האמצע, לא הצליחו לחבר שלושה פסים, ואם מכבי ת"א הייתה מנצחת 1:5 מכבי הייתה מקופחת.
אבל הסיפור הוא ניר קלינגר. האיש רק חזר לא מזמן מעונש הרחקה של שישה משחקים ולא מוכן להבליג יותר למקהלת הטינופות (ששרים את אותם שירים שהמציאו על קלינגר אוהדי הפועל כשהוא אימן במכבי!). במקום להניף עוד תנועה מזרחית קלינגר שלח את המסרים שלו בראיון לאחר המשחק, וגם זה לא הספיק לצוות חנה בבלי.
כולם מדברים מהפוזיציה, אז גם לי יש פוזיציה: כשאלפי אנשים מקללים איש אחד, אני תמיד בעד המותקף, ולא חשוב מאיזה צבע הם ולא חשוב מאיזה צבע הוא. אז במקום לשפוך חמתי על אוהדי מכבי ת"א, העליתי פוסט קצר: ניר קלינגר, אני אוהב אותך. חיבוק גדול. את כמות הקללות והנאצות שחטפתי אתם יכולים לתאר, אבל זה ממש לא מזיז לי.
מהאוהדים אין לי שום ציפיות. מאלי גוטמן יש. מדהים המהפך שעוברים מאמני הדשא כשהם הופכים לפרשני אולפן. כשהם הופכים לשופטים ולתליינים במוצאי שבת במטחנה של "מודי והחברים" ו"שבת במגרש", מתברר ששבת במגרש היא ממש לא שבת המלכה, והחברים של מודי הם לא ממש חברים.
אלי גוטמן, שבעצמו חטף מקהלת קללות מהיציע המזרחי ב"טדי" והתפוטר מבית"ר ירושלים ב-2001 עם בעיה בלב כשהקבוצה הייתה במקום השני! הלך הביתה כי הקהל לא אהב את הכדורגל שסיפקו לו. מאמן לא אמור לרצות את הקהל אלא לנצח משחקים ואם אפשר לשחק גם כדורגל אטרקטיבי, אבל ממי שנמלט מהתופת הייתי מצפה שיבין למה ניר קלינגר לא מצליח להבליג ולהתעלם מקללות ונאצות שאוהדי מכבי ת"א מנחיתים עליו במשך חודשים.
מדהים כמה מהר מאמני הבונקר על הדשא משנים את המערך להתקפי כפרשני אולפן.
עזב אימפריה, חוזר לשכונה
לפני שש שנים צ'אבי הרננדס, שהיה חבר בתיקי-תקה של פפ גוארדיולה, עזב את אימפריית ברצלונה כדי לעשות בקטאר לביתו. השבוע הוא חזר לברצלונה מפורקת, יש אומרים על סף פשיטת רגל.
קשה לבנות, קל להרוס. אם אחד המועדונים הגדולים בעולם שקיבל תמורת ניימאר 220 מיליון יורו, נאלץ לוותר משיקולים כספיים על הנכס הכי גדול בעולם – לאו מסי, ולא היה מסוגל לפטר את המאמן רונלד קומאן כי זה יאלץ אותו לשלם כמה מיליוני יורו בשלוש השנים הבאות, אז ברסה היא מודל לניהול קטסטרופאלי.
בבחירות לנשיאות המועדון ז'ואן לאפורטה החליף אמנם את ז'וזה מריה ברתומאו, אבל החובות לא נמחקו והספינה ממשיכה לשקוע. בצר להם פנו הקטאלנים לאגדת העבר צ'אבי (כאילו שקומאן הכושל לא היה אגדת עבר) ש-ויתר על חוזה המיליונים בקטאר כדי לחזור הביתה לברצלונה.
נשאר לפתור בעיה קטנה, כי החוזה של צ'אבי יפוג רק בעוד שנתיים, אבל לאפורטה היה בטוח שעבדאללה בן נאסר, הבעלים של א-סעד, רק ישמע שנשיא ברצלונה על הקו, יתעלף מהכבוד הגדול שנפל בחלקו ויסכים לשחרר את צ'אבי תמורת סלפי משותף.
עבדאללה לא התרגש ולא הסתפק בסלפי. הצרות הפיננסיות של ברסה לא עניינו אותו והוא אפילו נעלב שניהלו משא ומתן וסגרו עם המאמן מאחורי גבו או מעל לראשו. הבעלים של א-סעד התעקש וקיבל פיצוי של חמישה מיליון יורו תמורת הפרת החוזה, שעל פי מקורות זרים שולמו ע"י צ'אבי עצמו.
אני מניח שבהסכם בין צ'אבי לברסה לפחות חלק מהכסף יוחזר לו אם וכאשר מצב המועדון ישתפר, אבל אותו סיפור חוזר על עצמו בכל העולם: קבוצה שמעוניינת לרכוש שחקן או מאמן שנמצאים תחת חוזה, פונה לשחקן בלי לקבל תחילה אישור מהקבוצה שלו.
מצד אחד, שחקן שמסכם עם קבוצה אחרת כשהוא עדיין תחת חוזה, מפר אותו. מצד שני, ההתנשאות הקולוניאליסטית של ענקיות הכדורגל על קבוצות עולם שלישי, שם בעצם מצוי מאגר כשרונות במחיר שפוי הופכת את השחקנים לסחורה עוברת לסוחר.
ואני חשבתי שהעבדות הסתיימה ב-19 ביוני 1865.
אין תפקיד כזה בלם בכדורסל.
דני אבדיה משפר בשבועות האחרונים את מעמדו בוושינגטון "וויזארדז" ולא בזכות יכולת הקליעה שלו. בהתקפה הוא עדיין נאבק בחוסר יציבות (אם אפשר לכנות את אפס זריקות לסל נגד קליבלנד כחוסר יציבות) אבל אין ספק שהוא הבין שבהגנה אין יום חלש וכך צובר דקות משחק במשימות הגנתיות.
אבדיה, ולא חשוב כמה יתרגל זריקות לסל, לא יקלע יותר מברדלי ביל או דיוויס ברטאנס, שהקליעה היא המקצוע שלהם. חשוב שנערים ישראלים שאבדיה משמש להם מודל לחיקוי, ילמדו ממנו שאפשר להגיע רחוק גם בהגנה.
בשבוע שעבר נקלעתי במקרה לאימון נוער בכדורסל. אגב, הייתה לי פגישה עם מאמני מחלקת נוער בכדורגל, גם שם הסיפור דומה: רוב הזמן השחקנים הצעירים מתרגלים בעיקר שליטה בכדור וקליעה. לכל שחקן יש כמובן כדור אישי ולזכותם הם עובדים קשה, אבל על פי הבנתי האימון נועד להכין את השחקן למשחק עצמו ולכן צריך לדמות אימון למצבי משחק.
בואו נבדוק מה קורה במשחק. שחקן טוב, בחישוב ואופטימי, משותף ב-24 מתוך 40 דקות המשחק. רוב השחקנים משחקים 10-15 דקות וחלקם דקות בודדות. חצי מזמן המשחק השחקן נמצא בהגנה (כשהקבוצה היריבה משחקת התקפות ארוכות ושולטת בריבאונד ההתקפה, יש מצבים שקבוצה משחקת הגנה 27 דקות מתוך 40).
גם החזקת הכדור בהתקפה לא מתחלקת שווה בין 9-10 שחקנים. בכל קבוצה יש "מוביל כדור", סקוטי וילבקין למשל, שמחזיק בכדור 15 שניות בכל פוזשן. זה אומר שמתוך 20 הדקות שהקבוצה בהתקפה ה"וילבקין" מחזיק בכדור 9 דקות ויתר השחקנים מתחלקים ב-11 הדקות הנותרות. זה בערך דקה וחצי לכל שחקן.
אז נכון שגם שחקן שמשחק חמש דקות וזורק רק פעמיים לסל, צריך להתאמן על הקליעה שלו כי מצפים ממנו שיקלע לפחות אחת משתי הזריקות שלו השאלה: אם במשחק רוב הזמן השחקן משחק ללא כדור, למה רוב האימון הוא עם כדור?
ההגנה החזירה את דני אבדיה לרוטציה, אבל עם כל הכבוד לתקשורת שפותחת מהדורות בחטיפת הכדור הנפלאה, בלי תנועה ללא כדור דני לא ישתלב בהתקפה ובכדורסל אין תפקיד כזה בלם.
החלון של חולון
חלומה של כל קבוצה בישראל לארח את משחק גמר העונה בביתה ומול קבוצה שהיא לא מכבי ת"א. זה קרה להפועל ירושלים בעונת 2014/15 כשהיא אירחה את משחק הגמר בארנה וזכתה באליפות ראשונה, כשהיריבה בגמר הייתה הפועל אילת שהדיחה את מכבי ת"א בסדרת חצי הגמר אחרי שהפכה פיגור 2:0 לניצחון סנסציוני 2:3.
צדיקים מלאכתם נעשית בידי אחרים אבל לא בכל עונה. ב-2015/16 להפועל ירושלים היה הכל: קבוצה חזקה, בעל בית עם כיס עמוק (אורי אלון), ארנה מלאה בכל משחק. אפילו ג'ורדי ברתומאו, הקומישנר של היורוליג, נפגש עם אורי אלון לדון באפשרות צירוף הפועל ירושלים ליורוליג. זו הייתה עבודה בעיניים כי מכבי ת"א חסמה בפני קבוצות ישראליות את הכניסה ליורוליג, אבל האשליה השאירה בינתיים את אורי אלון בירושלים שהאמין שהצטרפות ליורוליג זו אופציה.
לפני גמר עונת 2015/16 נפגשתי עם איל חומסקי בקפה השכונתי. הפועל ירושלים נראתה אמנם כאילו היא רצה לבד לאליפות ואירחה שוב את הגמר בביתה בארנה נגד יריבה שהיא לא מכבי ת"א (מכבי ראשון לציון). הזהרתי את חומסקי שראשל"צ היא קבוצה מצוינת, וירושלים לא יכולה לבנות לאורך זמן על מחדלי מכבי ת"א, כי יש גבול לטעויות שאפשר לעשות ב-100 מיליון שקלים.
ההפסד לראשל"צ (משלשה של אדם אריאל) נראה אז כמו מכה קלה בכנף של ירושלים, כי גם בעונה הבאה מכבי ת"א עדיין לא חזרה לעניינים. בגמר 2016/17 הפועל ירושלים ניצחה את מכבי חיפה בהיכל נוקיה וזכתה באליפות, אבל ב-2017/18 החגיגה נגמרה. מכבי ת"א זכתה מאז בכל ארבע האליפויות, משחקי הגמר חזרו לאולם הביתי ביד אליהו וחלון ההזדמנויות נסגר.
בשבוע שעבר סיפרתי את הסיפור הזה לשלמה אייזיק, הספונסר של הפועל חולון. מכבי ת"א השתפרה מאוד בחודש האחרון, אבל היא לא יציבה. חולון, למרות שהחליפה מאמן וארבעה זרים, נראית טוב בליגה ובאירופה, והיכל "טוטו" שוב מלא וגועש. הניצחון על מכבי ת"א נתן לחולונים תחושה שחלון ההזדמנויות שוב פתוח, ויש בכך כדי לתת להפועל חולון בוסט של אנרגיה.
במאי 2022 ניראה אם חלון ההזדמנויות באמת פתוח או שזו עוד אשליה.