מאיגרא רמא לבירא עמיקתא?
ישראל היא לא באמת מדינה אירופית. אנחנו חיים בשכונה גרועה במזרח התיכון ומשתייכים לארגוני הספורט האירופים רק בגלל שמדינות ערב העיפו אותנו מאסיה. מצד אחד, זה מצוין, כי בשביל להתקדם בספורט עדיף להתחרות באירופה. מצד שני, כל משחק באירופה כרוך במספר שעות טיסה, לפעמים במסע עם קונקשן שנמשך יום שלם. התוצאה, לקבוצות ישראליות שמשחקות באירופה אין זמן להתאמן, הן חוזרות מותשות ולכן הטיימינג המושלם להפתיע אותן זה לאחר משחק שיא או הפסד קשה באירופה.
הדבר האחרון שקבוצה שטופת אופוריה או שקועה בדיפרסיה רוצה, זה לשחק נגד חבורת קמיקזים באולם מתנ"ס משודרג. מכבי ת"א יכולה להעמיד שתי חמישיות שייקחו אליפות בישראל לכן עוד הפסד ליגה לא משנה הרבה, אבל בשביל הקבוצה שמנצחת את מכבי ת"א זה אירוע שעוד יסופר לנכדים.
במשחקים מהסוג שמכבי ת"א חוותה השבוע בנס ציונה הכל נופל על המאמן, שחש חסר אונים כשהוא משרטט על הלוח כל מיני קשקושים שלא יוצא מהם כלום, בסוף לכוכב שלו סקוטי וילבקין נמאס והוא הוציא את עצמו מהמשחק בפאול טכני שני והשאיר את החבר'ה להתבזות לבד בשידור ישיר.
הפסד של מכבי ת"א לראשון לציון, נס ציונה, גלבוע, שלא לדבר על אשדוד-באר טוביה, הוא לא פחות מסנסציה, אבל אלה ההפסדים שכואבים בעיקר למאמן. כי "המועדון" מקבל בהבנה את ההפסדים להפועל חולון או לירושלים, אבל הפסדים לקבוצות מהפריפריה הספורטיבית הן על ראשו של המאמן, וכשהם מתחברים להפסדים באירופה יש לזה אפקט מצטבר.
אם תבדקו אחרי אלו הפסדים פוטרו מאמנים במכבי, תמיד לקבוצות קטנות. אבל כשדיויד פדרמן אמר לפני שנה שממשחקים נגד נס ציונה לא מתקדמים בכדורסל הוא לא התכוון לפגוע בנס ציונה, אלא הבהיר שמבחינת מכבי ת"א הליגה היא פרובינציה, סוג של מטרד שהקבוצה נאלצת לעבור בין לבין משחקי יורוליג.
מכבי לא תתמוטט מההפסד לנס ציונה, אבל ניראה כאילו יאניס ספרופולוס מאבד שליטה וזה בלט בעיקר אתמול ברבע הרביעי בהפסד לקאזאן. "הרוסים" נעו והעבירו כדור בחופשיות מיד ליד, במכבי ת"א כל שחקן מחזיק בכדור עשר שניות, ומוסר רק בלית ברירה ולכן רוב הסלים הושגו במהלכים מקריים.
הפער הגדול בין הקבוצות היה בעמדת המאמן: ולימיר פראסוביץ' בנה קבוצה סביב לורנזו בראון, שנתן הצגה של פליימייקר. ספרופולוס נתן את המפתחות לסקוטי וילבקין שלוקח הכל על עצמו, ומוצא את עצמו מוקף בשחקנים שאיבדו את הביטחון ובורחים מאחריות.
הכדורסל שמכבי ת"א משחקת קשה לצפייה. אולי אני שייך לדור אחר אבל קשה לי לראות עשרה אמריקנים עולים למשחק בין קבוצה רוסית לישראלית. שיעבירו את היורוליג לארה"ב ויפזרו את השחקנים בליגת הפיתוח. בקאזאן שותף רק רוסי אחד – דימיטרי יוזינסקי, ל-9:49 מתוך 200 דקות! במכבי ג'ייק כהן לא שותף כלל, יפתח זיו שיחק 1:09 דק', עוז בלייזר שיחק 14:13 דק' והפך לסיפור המשחק.
מה שמחזיק את יאניס ספרופולוס זו אהדת הקהל, אבל יתכן שאתמול הוא איבד אותו. 10,000 צהובים לא היו מוכנים לעבור בשתיקה על שיתופו של בלייזר לשניות בודדות, מחו על ההשפלה של עוז בשריקות בוז וספרופולוס התהפך והשאיר ברבע הרביעי את בלייזר עם קלויארו בהרכב שלא מסוגל לעשות סל. ספק אם המאמן ריצה את האוהדים, מה שבטוח זה שהוא איבד את המשחק.
כרגע זה מה שיש. מכבי ת"א תיקנה את הטעויות שלה כשהחזירה את ג'ייק כהן וג'יילן ריינולדס, הגירעון מקשה על החלפת זרים (אני גם לא בטוח שזה הכרחי) ואת הסחורה הפנויה בישראל הם כבר קנו. רומן סורקין הוא בינגו ואחרי שיתאושש מהפציעה אין סיבה שלא ישחק לפני הזרים. בלייזר בסדר, גם ג'ון דיברתולמאו, ויפתח זיו מתחיל כנראה להבין שכישרון לא מספיק להצליח במכבי. בדקות הבודדות שהוא מקבל קשה לבוא לביטוי ומתגלות המגרעות שאפשר היה להחביא בגלבוע ובנהריה.
שחקנים לא לומדים מניסיונם של אחרים, כי לפעמים ישנן הצעות גרועות שקשה לסרב להן.
מגוחך בעורף האויב.
ב-1973 נסעתי עם נבחרת הסטודנטים לאוניברסיאדה במוסקבה. אליפות העולם לסטודנטים היא לא ברמת אולימפיאדה אבל הנסיעה ההיא הפכה לנסיעת הספורט המרתקת בכל הזמנים, לאו דווקא בגלל ההישגים הספורטיביים.
הביקור מאחורי מסך הברזל חודש וחצי לפני פרוץ מלחמת יום כיפור זכה לכותרות ענק בלי קשר לתחרויות, כי בין ישראל לברית המועצות לא היו אז יחסים דיפלומטיים, העיתונאים לא קיבלו ויזות כניסה והדיווחים מעורף האויב עלו על כל דמיון.
אני מדבר על זמנים בהם האינטרנט והסלולאר לא היו אפילו בתכנון, שיחות טלפון ממוסקבה לתל אביב היו מתבצעות דרך מרכזת בינלאומית ובהעדר עיתונאים הפכנו אנחנו הספורטאים למדווחים לתקשורת בישראל על מה שקורה (ולא קורה).
תוך יומיים הבנו שהדיווחים מהשטח יורדים לדפוס מילה במילה כי אין דרך לבדוק את אמיתות הידיעות שאנחנו מעבירים, הזויים ככל שיהיו. זה התחיל בסיפורים אמיתיים על סוכני ק.ג.ב. שעקבו אחרינו, והמריאו בהדרגה אל מחוזות הדמיון כמו למשל משחק קט-רגל נגד הכווייתים (הפסדנו 4:3 משני שערים עצמיים של קיקי פרדקין).
השיא היה פרסום בלעדי של חגי קרן צבי ב"ידיעות אחרונות", על ידידות מופלאה בין שוקי שוורץ לאלופה האולימפית בהתעמלות אולגה קורבוט, אותה פגש במקרה בחדר האוכל. כשנחתנו למחרת בז'נבה חיכו לנו צוותים של NBC ו-CBS לראיין את מיסטר שוורץ, אנחנו הפנינו אותם למיכה שוורץ אבל הבנו שהגזמנו.
נזכרתי במסע המופלא למוסקבה 73' כשקראתי ידיעה על יו"ר ההתאחדות לכדורגל אורן חסון, שיצא בראש משלחת שכללה את אלי אוחנה ואלון חזן, למסע חשאי במרוקו לחתום על הסכם שיתוף פעולה בין המדינות. סיפור אמיתי ונחמד אבל למה לשמור אותו בסוד? הרי את אורן חסון איש לא יזהה גם אם יקפיץ כדור על הראש בטרמינל 3, ובמקרה של אלי אוחנה הסיפור הפוך: אין חובב כדורגל שלא הבחין בהיעדרו מהמשחק של בית"ר ירושלים בסכנין ולא שאל את עצמו האם בזמן שהקבוצה בלי מאמן והבעלים משה חוגג במעצר, זה הזמן לטיול במרוקו?
מרוקו כבר מזמן לא מדינת אויב. עשרות אלפי ישראלים טיילו שם עוד לפני כינון היחסים, יש טיסות ישירות, יחסים דיפלומטיים ברמת שגרירויות, ולא מזמן ביקר במרוקו בגלוי שר הביטחון ונפגש עם מלך מרוקו. אם אין חשש מתגובת מדינות ערב לעסקאות נשק ישראלי למרוקו, למה חשוב להסתיר מהן משחק ידידות בין נבחרות הנוער עד גיל 17?
עכשיו כבר אפשר לגלות שבמפגש הונפו דגלי שתי המדינות, ההסכם נחתם בתמיכתן (חסרת המשמעות) של פיפ"א, אופ"א וההתאחדות האפריקאית, והאירוע מותג כ"כדורגל למען התקווה, ההומניות והשלום". אבל מה שווה "הסכם אברהם הספורטיבי" אם היה נשאר חסוי?
אז הסיפור הודלף לתקשורת כמבצע חשאי של המוסד, וזה קצת מוזר כי את המידע על הקשרים הסודיים בין התאחדויות הכדורגל של ישראל ומרוקו אפשר היה לגלות בחיפוש גוגל פשוט בעמוד הבית של אתר ההתאחדות לכדורגל כבר לפני שנה 30.12.20 (בתמונה).
חסמבה, חסמבה, חסמבה.
כל הארץ דגלים-דגלים
במשחק שהתקיים בשבת שעברה בין הפועל ת"א להפועל ירושלים בבלומפילד, הקוונים שכחו את הדגלים בבית. מאחר שהם לא האמינו שהדגלים נשכחו הם בדקו אם מישהו גנב אותם, ואז אלתרו דגלים ממקל עם פיסות בד.
אתם מכירים את זה שאתם מגיעים לחניון ומגלים שלקחתם בטעות את המפתחות של מכונית אחרת? לא קרה לכם שהגעתם לפגישה וגיליתם ששכחתם את המחשב בבית? לי זה קרה בשבוע שעבר ואשתי לא השעתה אותי אפילו לדקה.
הבעיה שסיפור הדגלים פגע בתדמית איגוד השופטים ועל זה אין מחילה. בכל שבוע שופטים פוסקים פנדלים שלא היו, מאשרים שערים שלא נכבשו ושערוריות VAR יש למכביר ושופטים מושעים לכמה משחקים. במה מועילים עונשי ההרחקה? הם לא מקדמים את השופט המורחק בכלום ונועדו בעיקר לרצות את התקשורת.
אם לשפוט לפי העיסוק התקשורתי בקשקוש הזה, סיפור דגלי הקוונים מדורג בעשירייה הראשונה ברשימת המחדלים של מדינת ישראל, איפשהו בין מחדל מלחמת יום כיפור לבין הפשיעה במגזר הערבי.
עונש ההרחקה לחמישה משחקים לשופטים ששכחו את הדגלים, מצביע רק על פחדנות איגוד השופטים. יפה שהמנכ"ל יריב טפר התייצב באומץ להתראיין למחרת האירוע, רק חבל שטפר במקום להתנצל ולהצטדק לא מצא את האומץ להגיד למראיינים שלו, מה שצביקה שרף אמר בזמנו למשה גרטל: תתפטרו אתם.
דגלי הקוונים צריכים להיות ציוד חובה בכל מגרש כמו דגלי הקרן. למה השופטים בכלל לוקחים אותם הביתה?