אוהד כן. שרוף, לא.
אני מקווה שזה לא מאכזב אתכם, אבל לא קניתי לכבוד המונדיאל מסך טלוויזיה בגודל 600 אינץ', המחסן שלנו לא עמוס בפיצוחים, במקרר יש יותר גבינות 5 אחוז מבקבוקי בירה, ואני לא מחובר עשר שעות ביום לשידורים מדוחא.
בשבוע שעבר הייתי בחופשה במרוקו, ויומיים לפני שהנבחרת שלהם יצאה לקטאר היא קיימה משחק הכנה אחרון בקזבלנקה. האצטדיון היה כמובן מלא וברחובות שרר עוצר מרצון. טרפת כדורגל.
אלפי מרוקאים הגיעו לעודד את נבחרת מרוקו בקטאר, וקיבלו חיזוק מ-80,000 אוהדים ערבים, רובם ממדינות המפרץ, שעודדו גם את תוניסיה וערב הסעודית בקולי קולות.
אני לא יודע אם זה מה שהפריע ללאו מסי וללוקה מודריץ', אבל בטוח שעדיף לא לשחק שעה וחצי מול מקהלה של שריקות בוז בכל נגיעה בכדור. מאחר שאין לישראל ייצוג בקטאר מקובל אצלנו למצוא נבחרת אחרת לאהוד אותה.
חבל שלא נשארנו במרוקו עוד יומיים, כי הצפייה במשחק נגד קרואטיה באחד מבתי הקפה במרקש הייתה בטח חוויה גדולה.
אור בקצה המנהרה
ודאי שמתם לב שהשופטים במונדיאל מוסיפים כ-7-10 דקות לכל מחצית. מישהו, כנראה יו"ר ועדת השיפוט של פיפ"א פיירלואיג'י קולינה, החליט לעשות סוף למחדל מדידת הזמן שהייתה נהוגה עד היום, והורה לשופטים להחזיר את מלוא הזמן שבוזבז, כולל הזמן שבוזבז במהלך תוספת הזמן שבוזבז.
שנים אני מנהל מאבק לשינוי מדידת הזמן במשחק הכדורגל, ולשמחתי יש סימני נפט ראשונים. עד שהמאמנים יפנימו את השינוי יקרו לפעמים דברים מוזרים, כמו החילוף של כריסטיאנו רונלדו בדקה ה-87 במשחק של פורטוגל נגד גאנה.
מקובל שעושים כבוד לשחקן ומחליפים אותו כמה דקות לפני הסיום, אבל כשרונלדו נח על הספסל גאנה צמצמה ל-1:2 והתברר למאמן סנטוס שלא נותרו שלוש דקות לשחק אלא רבע שעה, במהלכה גאנה צימקה ל-3:2.
הפורטוגלים ניצחו בסופו של דבר, אבל אם מוסיפים לכל מחצית כעשר דקות זה אומר שבפועל משחקים כ-70 דקות. אז מה הבעיה למדוד זמן נטו, כמו בכל משחק ילדים בכדורסל, ולהוריד את התיק הזה מהשופט.
תארו לעצמכם משחק כדורסל שהמאמן והשחקנים לא יודעים כמה זמן נשאר לשחק. יסמן כבודו לשולחן המזכירות מתי לעצור ומתי להפעיל את השעון, וכולם יוכלו לראות בלוח התוצאות כמה זמן נשאר.
השינוי יבוא אולי אחרי שנבחרת גדולה תפסיד בגמר משער בדקה ה-98.
מדעי המוח או זיון שכל?
אוריאל דסקל כותב טורים מעניינים ב"כלכליסט". הבעיה שלפעמים, בניסיונו להפוך את הכדורגל למדע, הוא גולש אל מחוזות הגיחוך.
בשבוע שעבר דסקל הקדיש עמוד שלם ל"פליק-פלאק המוחי" של מאמן נבחרת גרמניה הנזי פליק, שאימץ גישה של יורגן קלינסמן שיועצים חיצוניים כמו פסיכולוגים ושימוש בשפה שכוללת מילים כמו "השראה פנימית", אינם בהכרח עדות ל"טרלול פרוגרסיבי" אלא היו בין הגורמים לזכייה של גרמניה במונדיאל 2014.
פליק הכניס לשימוש אפליקציה שאפשרה לשפר את התקשורת בין השחקנים, ולמאמן לשלוח להם קטעי וידיאו – שעד לאותו זמן חייבה כינוס פיזי של הנבחרת. יפה וחשוב אבל קצת מוגזם לייחס לסוג של WhatsApp את הזכייה במונדיאל ואת "הכנסת העולם הסבוך של מדעי המוח לתוך הכדורגל הגרמני".
אתמול חשף דסקל ממצא מדהים עוד יותר: הנבחרות הטובות מגיעות ממדינות דמוקרטיות, כי מחקרים מראים שגברים במדינות אלה בריאים וגבוהים ב-1.33 עד 2.4 סנטימטרים מעמיתיהם במדינות טוטליטריות, מה שנותן להם יתרון בספורט.
מזלם של דייגו ארמנדו מרדונה, לוקה מודריץ' ולאו מסי (שעבר בילדותו טיפול בהורמון גדילה) ושל שחקני נבחרת יפן (שהדהימו את המנשאפט של הפליק-פלאק 1:2), שהם לא קראו את המחקרים של דסקל, והדיון בקשר שבין המשטר בישראל לבין סיכוי הנבחרת להגיע למונדיאל נועד להסוות עמדה פוליטית, הזויה בעיניי:
תוצאות הבחירות בישראל והדיבורים על פסקת ההתגברות, כך לדעת דסקל, מוכיחים שהמדינה הולכת להפוך לדיקטטורה שתגביל זכויות ערבים, נשים ולהט"ב, ולכן "אפשר לגנוז את הפנטזיה שישראל תגיע למונדיאל הבא".
גם אני לא אוהב את תוצאות הבחירות ויתכן שהממשלה הבאה תפגע בזכויות ערבים, נשים ולהט"ב, זה עדיין לא הופך את ישראל לדיקטטורה, וזה בטח לא ינמיך את הדורות הבאים בשני סנטימטר ובכך יפגעו סיכויי נבחרת ישראל להגיע למונדיאל, כמו שאפליקציית WhatsApp לא "הכניסה את העולם הסבוך של מדעי המוח לתוך הכדורגל הגרמני".
נבחרת ישראל, למרות שהייתה דמוקרטיה נאורה, לא הגיעה למונדיאל כבר 52 שנים עוד לפני שיצחק גולדקנופף התמנה לשר האנטי ספורט.
!Houston, we have a problem
ונעבור לפרסומות
המחאות נגד השחיתות והפגיעה בזכויות אדם בקטאר החזיקו מעמד יום אחד, כשלא היה עדיין מה לדווח מרחובות דוחא השוממים.
אבל כשהשמש זרחה והשחקנים הוזהרו שמחאה תעלה להם בכרטיס צהוב, עברנו לפרסומות. חוץ משתיקה של שחקני נבחרת איראן בעת השמעת ההמנון ותמונה קבוצתית של שחקני גרמניה כשהם מכסים את פיהם במחאה להשתקת הדרישה לזכויות להט"ב, הפציעה של ניימאר תופסת יותר תשומת לב ממותם של 6,500 הפועלים שניספו בבניית האצטדיונים.
אולי זה דרכו של עולם, אבל היו כבר מחאות אפקטיביות, כמו החרם שהטילו כל מדינות המערב על אולימפיאדת מוסקבה 1980, במחאה על הפלישה הסובייטית לאפגניסטן.
ב-1984 כל מדינות הגוש הקומוניסטי החזירו בחרם משלהם על אולימפיאדת לוס אנג'לס, מה שמוכיח שמחאה חייבת להיות מאורגנת.
אבל היו גם מחאות של בודדים. ב-16 באוקטובר 1968 עלו טומי סמית וג'ון קרלוס לפודיום בטקס הענקת המדליות למנצחים בריצת 200 מ' באולימפיאדת מקסיקו, והניפו כפפות אגרוף שחורות.
שניהם הושעו ונודו על ידי הועד האולימפי האמריקני, אותו ועד שהיושב ראש שלו אברי ברנדג' לא הגיב באולימפיאדת ברלין 1936 להצדעה במועל יד של הספורטאים הגרמנים.
למחאה אמיתית יש גם מחיר. אם מלטה, קפריסין וישראל היו משמיעות ציוץ, הן היו עפות לעשר שנים ממפעלים בינלאומיים. אבל מה הייתה פיפ"א עושה אילו גרמניה, צרפת, הולנד, אנגליה, ארגנטינה וברזיל היו מודיעות עוד לפני ההכרזה על מארחת מונדיאל 2022, שאם קטאר תיבחר הן לא תופענה למשחקים באמצע עונת הכדורגל?
לא בושה ללמוד מישראל שמחרימה את המונדיאל כבר 52 שנים.
ואיך נדע שיש תקווה?
עם ישראל התאחד לרגע נדיר של תמיכה במחאת השתיקה של שחקני נבחרת איראן נגד משטר האייטולות לפני המשחק נגד אנגליה.
אני לא משווה בין המצב באיראן ובישראל, אבל אם מחאה לפני משחק כדורגל היא מבורכת, למה שורקים בוז למואנס דאבור, בירם כיאל, ביבראס נתכו, מוחמד אבו פאני, חאתם אלחמיד, איאד אבו עביד ומחמוד ג'אבר כשהם לא שרים את "התקווה"?
שכשנבוא למשחק של הנבחרת וכל אחד יבחר אם לשיר את ההמנון או לא.
והיה גם כדורסל השבוע
מכבי חזרה מבור גדול נגד אולימפיאקוס אבל נגד הכוכב האדום הקאמבק לא הספיק. חשוב לדעת לחזור מפיגור, עוד יותר חשוב לא להיכנס לפיגור אבל מכבי פותחת את רוב המשחקים ברבע ראשון מזעזע בהגנה.
איך הופכים משחק? בפרמטר שלא מצוין בסטטיסטיקה – מאבקים על כדורים 50/50. מי שמנצח במאבקים האלה לא רק זוכה בכמה כדורים, אלא בעיקר בתחושה שהוא שולט במשחק. עוד שלשה לא מחזירה אותך למשחק אלא זינוק על כדור אבוד.
ההתקפה של מכבי ת"א משחקת לרוחב. קוראים לזה Hand off ולפני 60 שנה יהושע רוזין זצ"ל היה קורא לזה "שמיניות". אם התכלית של השיטה הזאת היא שכמה שיותר שחקנים יגעו בכדור, זה סתם בזבוז זמן שמביא לזריקות קשות בסוף שעון.
לא הבנתי למה לורנזו בראון נכנס לתקופה לא טובה ואין לי מושג איך יצא ממנה, אבל גם בלעדיו וגם כשהוא לוקח הכל על עצמו, למכבי אין קבוצה.
הרכב נמוך מתאים לחזרה מפיגור, אבל אי אפשר לשחק לאורך זמן עם ארבעה נמוכים בלי ללחוץ ולרוץ.
בכדורסל, כמו בחיים, ה-ואקום מתמלא. מי שנהנה מהחולשה של לורנזו בראון היה ג'ון דיברתולומיאו, שמשתפר ממשחק למשחק והופך משחקן שנותן לבראון ארבע דקות מנוחה, לפקטור משמעותי שאחראי למהפכים.
אסף נבו, העורך המיתולוגי של תוכנית "בן ואריה" ב-FM103, היפנה את תשומת ליבי לעובדה מעניינת: ג'ון די מזכיר מאוד את דריק שארפ, שעלה תמיד מהספסל חדור רוח קרב, נדבק לסקורר של היריב ודפק כמה שלשות.
רומן סורקין לא פחות טוב מאלכס פויתרס וג'וש ניבו, אבל בהתקפה הוא לא מאיים מספיק על הסל, רק חוסם שוב ושוב ומתגלגל פנימה. במשחקים האחרונים סורקין אסף נקודות קלות מריבאונד התקפה, אבל שיטת החילופים האוטומטיים בהגנה משאירה אותו מול שחקנים נמוכים שקולעים מעליו שלשות.
המשחק נגד אולימפיאקוס נמשך נצח כי השופטים טיילו בלי סוף למזכירות לבדוק הילוכים חוזרים. טעויות שיפוט הן חלק מהמשחק והגיע הזמן להגביל גם את מספר הבדיקות של השופטים.
ושאלת השבוע: מי הספר של דושקו איבנוביץ'? סחתיין על הקוקו.
אם אתם נהנים מהמגזין צרפו חברים נוספים.
שבת שקטה לכולם.